מלחמת היהודים · פרק ה׳, ט״ו

ד. ואחרי אשר עלה הדבר הזה בידי היהודים, לבשו גאוה לבלי חֹק ושפכו את לעגם על מערכות הרומאים, אשר נפלו במלכֹּדת ערמתם, והניפו את מגִניהם ורקדו בתרועת גיל. ואת פני אנשי־הצבא השבים קדמו גערות שרי החילים ופני הקיסר הזועמים, כי דִבּר אליהם קשות: ״הנה היהודים האלה, אשר היאוש לבדו הולך לפניהם במלחמה, עושים את כל דבריהם בעצת־מזמה ובאים עלינו בנכלים וטומנים לנו פחים, וגם מצליחים בעלילותיהם, כי הם שומעים לקול מפקדיהם ואוהבים איש את אחיו ושומרים ברית אמונים ביניהם, והרומאים, אשר כל הימים היו עושים חיל בטכסיסי מלחמתם ובמשמעתם לשרי צבאותיהם, נִגפו הפעם, כאשר נהפך לבם לעזוב את המדות האלה. הם נופלים, כי אינם יכולים לעצור את ימינם, ועוד חרפה גדולה מזאת - הם יוצאים במלחמה באין שר ומפקד, בעת אשר הקיסר נמצא אִתּם בקרָב״. וטיטוס הוסיף לדַבּר: ״הן חֻקי המלחמה יאנחו במרירות ומה יגדל כאֵב אבי בשמעו את דבר המכה הזאת. הוא האיש, אשר שיבה זרקה בו על שדה־המלחמה וכל ימיו לא מצאה אותו מגפה אשר כזאת. והן חֻקי המלחמה גוזרים תמיד עֹנש־מות על דבר קל, אשר עשה איש־הצבא בעברו על סדרי המערכה, ועתה ראו עיני החֻקים האלה חַיל מלא עוזב את משמרתו. אולם בִּין יבינו הפעם עזי־הנפש אשר בכם, כי גם הנצחון מבלי פקֻדה לחרפה נחשב בעיני הרומאים!״ את הדברים האלה קרא טיטוס באזני שרי־החילים והראה לדעת, כי הוא רוצה לשפוט את האנשים בכל חֹמר הדין. ולבות האנשים חללו בקרבם בחכותם לעֹנש־המות, אשר יעשה להם כמשפט, אולם הלגיונות הקיפו את טיטוס והתחננו על אחיהם אנשי־הצבא וגם נפלו לרגליו וחִלו את פניו להעביר את אשם פחזות המעטים, בזכרו את משמעת כל הצבא הטובה, כי עוד ימחו האשֵׁמים את זֵכר מפלתם זאת במעשי גבורתם בעתיד.