מלחמת היהודים · פרק ה׳, י״ד

ג. ובימים ההם טמנו היהודים מוקש לרומאים, וזה הדבר: אמיצי־הלב מבין המורדים יצאו מחוץ למגדלים הנקראים ״מגדלי הנשים״, כאלו גֹרשו מן העיר בידי אוהבי השלום, ולמראה־עין חרדו, פן יעלו עליהם הרומאים והתלכדו יחד והתחבאו איש תחת כנפי רעהו, ובין כה וכה התיצבו חבריהם על החומה והתחפשו כבני עם ירושלים והרימו קול: ״שלום, שלום״ ובקשו מהרומאים לכרות אתם ברית וקראו אליהם לבוא אל העיר והבטיחום לפתוח את שעריה, ובעוד הם קוראים כדברים האלה השליכו אבנים על חבריהם אשר יצאו מן העיר, כאלו אמרו לגרש אותם מעל החומה. ואלה שמו להם פנים כאלו הם רוצים לכבוש את מבוא העיר, ודברו תחנונים אל בני העיר, ומהרו מדי פעם בפעם אל הרומאים ושבו אחור כנבהלים. ואנשי־הצבא הרומאים לא נמנעו מהאמין בדבר הערמה הזאת וחשבו, כי שונאיהם נסגרו בידיהם לעשות בהם נקמות וקוו, כי אנשי העיר יפתחו את שעריה לפניהם, ולכן מהרו לעשות מעשה. אולם בעיני טיטוס נחשד דבר הקריאה מן העיר, אשר באה לפתע פתאם, כי עוד לפני יום אחד קרא אל העיר דברי שלום ביד יוסף ולא מצא אזנים קשובות, על־כן צוה הפעם לאנשי־הצבא להשאר על עמדם. אבל אחדים מאנשי־הצבא המָפקדים לשמור על עושי המלאכה הקדימו לקחת את נשקם ולרוץ לקראת שערי העיר. והאנשים אשר גֹרשו מן העיר למראה־עין נסוגו מפניהם לראשונה, אך כאשר הגיעו אל המקום אשר בין מגדלי העיר מהרו במרוצה והקיפו את הרומאים והציקו להם מאחור, והעומדים על החומה המטירו עליהם חצים ואבני־קלע מכל המינים יחד, ורבים מהם נפלו חללים, ועוד יותר נפצעו, כי לא קל היה להם להמלט מחומת העיר בעת אשר לחצו אותם אויביהם מאחור. וגם הבושה על האִוֶּלת אשר עשו ויראתם מפני שרי־הצבא אלצו אותם להתחזק בעת מפלתם. על־כן עמדו על־נפשם זמן רב, ואחרי אשר קבלו מכות גדולות מן היהודים והשיבו אל חיקם כמספר המכות אשר הֻכּו, הצליח בידם לאחרונה להדוף את האויבים הסובבים אותם. הם נסוגו אחור והיהודים רדפו אחריהם ויֹרו בהם עד מצבת הילני.