מלחמת היהודים · פרק ד׳, ע״ג

ז. וכראות אספסינוס, כי השעה משחקת לו כרצונו וכבר הצליח בידו רֹב חפצו, השיב אל לבו, כי יד אלהים העלתה אותו לגדֻלה וגזרת הצדק המושל בעולם השלימה בידו את השלטון. הוא זכר את כל האותות - כי מופתים רבים בִּשׂרו לו את שלטונו העתיד - וגם את דבר יוסף, אשר ערב את לבו לקראו בשם קיסר עוד בחיי נירון, ונבהל בהעלותו על לבו, כי האיש הזה עודנו אסור תחת ידו, ועל־כן קרא למוצינוס וליתר שרי־הצבא ולאוהביו, וספר להם את מפעלי יוסף ואת כל הרעה, אשר מצאה את הרומאים מידיו בעיר יודפת, ואחרי־כן את דבר נבואתו, אשר נחשבה בזמנה בעיניו לחזון־בדים, יליד הפחד, אולם עתה הוכיחו הזמן והמעשים, כי היא דבר אלהים, והוסיף לדבּר: ״לחרפה יהיה הדבר, אם כמשפט העבדים יִעָשה לאיש, אשר נִבּא לי את שלטוני וגלה לי את קול האלהים וחלקו יהיה כחלק יתר האסירים״. לדברים האלה צוה להביא את יוסף ולהתיר אסוריו. והחסד הזה, הנעשה לשבוי נכרי, היה אות לטובה לשרי־הצבא, כי גם להם ישלם אספסינוס ביד נדיבה. וטיטוס, אשר נצב לפני אביו, קרא: ״הן נצדק במעשנו, כאשר נגֹל מעל יוסף את חרפתו בחרב; אם לא נתיר את הכבלים, רק נרתק אותם, יהיה משפטו כמשפט איש, אשר לא נאסר מעולם - כי כדבר הזה יֵעשה לאיש, אשר נאסר על לא עון.״ העצה הזאת מצאה חן בעיני אספסינוס, ובפקֻדתו יצא אחד מאנשי־הצבא וגדע את הכבלים בקרדֹם. ככה קבל יוסף בשכר נבואתו את כבודו הראשון, ומן היום ההוא והלאה נאמן לצופה עתידות.