מלחמת היהודים · פרק ד׳, ע״ב

ו. על־כן שׂם אספסינוס את לבו לשלוט בארץ הזאת ולהכין בזה את ממשלתו ומִהר לשלוח אל טִבּריוס אלכסנדרוס, הנציב במצרים ובאלכסנדריה, ולהודיעהו, כי התנדב הצבא לקרֹא אותו למלך, והוא נטל עליו בעל־כרחו את כל כֹּבד השלטון, וגם לבקש ממנו, כי יהיה איש־ימינו ועוזרו. וכקרֹא אלכסנדרוס את דברי האגרת, שמח מאד, ומִהר להשביע את צבאו ואת עם מצרים לתת את ידם לקיסר החדש. אלה ואלה שמעו לדבריו ברצון, כי ידעו את האיש ואת גבורתו וחכמתו למראה־עין. אספסינוס מִלא את ידי אלכסנדרוס להכין את ממשלתו, והוא ערך את כל הדברים לקראת בואו. כהרף־עין נפוצה השמועה על־דבר הקיסר, הבא מארץ המזרח, וכל עיר ועיר קראה חג לבשורה הטובה והקריבה זבחים לשלום אספסינוס, וגם הלגיונות במוּסִיָּה ובפַנּוֹנִיָּה, אשר התקוממו זה מקרוב לשֵׁמע זדון לב ויטליוס, נשבעו בשמחה רבה להכיר את אספסינוס למושל. והוא הסיע את חילו מקיסריה והלך אל בארות, ושם קדמו את פניו צירים רבים מארץ סוריה וגם מיתר מדינות (אפרכיות) המזרח, ומסרו לו נזרים ומכתבי־ברכה מכל עיר ועיר. גם מוצינוס נציב סוריה בא אל בארות והודיע את אספסינוס, כי נכון לב כל עם הארץ בבריתו וכל עיר נשבעה לו שבועת אמונים.