מלחמת היהודים · פרק ד׳, כ״ח

יג. אפס כי את כל האנשים האלה הכריע איש אחד, הוא יוחנן, אשר ספרנו על־דבר מנוסתו מגוש־חלב, כי היה איש־מרמה מאין כמוהו ונשא בלבו תאות־ממשלה באין־מצרים וזה מזמן חבל מזמות לקחת לו את השלטון. ובימים ההם התחפש כאיש אוהב־העם ולא סר מחנן ביום, כאשר נועץ עם טובי העם וגם לא בלילה, מדי עברו לפקד את אנשי המשמר, ואחרי־כן גלה את סודותיו לקנאים וכל עצה אשר יעץ העם נודעה לאויבים על־ידו בטרם עוד התבררה והתלבנה; הוא שקד להרחיק ממנו כל חשד, ועל־כן הרבה להתרפס לפני חנן וראשי העם, אולם במַלאו פיו את תהלת האנשים השיג את הפך רצונו, כי החֹנף הרב הגדיל עוד את החשד. ויען כי היה דרכו ללכת אל כל מקום אשר לא נקרא שמה, יצא עליו הקול, שהוא מגלה סוד, כי בראות ראשי העם, אשר הקנאים יודעים את כל דברי מועצותיהם, לא מצאו איש כיוחנן חשוד לגלות את הדברים. אולם לא קל היה להם להפטר ממנו, כי היה איש־חיל במעשי רשעו, וגם לא יצא מקרב חשֻׁכִּים ורבים מאנשי הסנהדריה סוככו לראשו. על־כן יעצו להשביע אותושבועת אמונים, כי הוא דורש טוב לעם. ויוחנן נשבע בנפש חפצה, כי יאהב את העם ולא יגלה את עצתו ואת מעשיו לאויבים, וגם יעזור במחשבה ובמעשה לבער אחרי חורשי הרעה. ואנשי חנן האמינו בשבועתו ולא הוסיפו לחשוד בו ונתנו לו לבוא אל מועצותיהם, וגם שלחו אותו לציר־אמונים אל הקנאים, לדבר על לבם לשבת מריב. כי התאמצו בכל כחם לבלתי טמא את המקדש בידיהם ולבלתי שפך בו דם איש אחד מאחיהם.