מלחמת היהודים · פרק ד׳, כ״ז

יב. ובעת אשר דבּר חנן אל העם ופקד את האנשים הראוים לקרָב, שמעו הקנאים את דבר עצתו, כי אנשי־שלומם, אשר נמצאו בכל מקום, גלו להם את כל אשר נעשה בקרב העם. הם התרגזו מאד והגיחו בהמון ובגדודים קטנים מהר־הבית ולא חמלו על כל איש אשר פגשו בדרכם. וחנן הקהיל במהרה את אזרחי ירושלים והם עלו במספרם על הקנאים, אך נפלו מהם בכלי־נשקם וגם לא היו ערוכים למלחמה כמוהם, אולם תאות המלחמה מלאה את חסרונות אלה ואלה. כי חמת הנקמה, אשר בערה בבני העיר, חִזקה את ידיהם מכל כלי־נשק, והקנאים אשר בהר־הבית נלחמו בעֹז־נפש ולא שמו לבם לכל המון שונאיהם. כי בני ירושלים האמינו, אשר לא יוכלו עוד לשבת בעירם, אם לא יכריתו את השודדים ממנה, והקנאים הבינו, כי עתידים הם לכל מיני יסורים, אם לא יתגברו על אויביהם. אלה התנגחו באלה והכעס והשנאה יצאו לפניהם בקרב. לראשונה המטירו איש על רעהו אבנים ברחובות העיר ולפני המקדש, וגם נלחמו בחניתותיהם מרחוק, וכאשר פנו בני המחנה האחד לאחור, רדפו אחריהם צריהם והכום בחרב. ורבים נפלו חללים מזה ומזה, ולא מעט היה גם מספר הפצועים, וכאשר נפצע אחד מבני העיר, אספו אותו קרוביו אל ביתו, אולם הנפצע מחבר הקנאים הובא אל בית־המקדש ודמו נשפך על אדמת הקֹדש. ובצדק יאמר האומר, כי הדם הזה טִמא את הקדשים. כאשר נלחמו פנים אל פנים, היתה יד השודדים על העליונה. אולם יושבי העיר נלחמו בזעם ועֶברה ומספרם הלך הלוך וגדול והעם חרף את הנחשלים, והעומדים מאחור, אשר נדחקו גם הם להלחם, לא נתנו לאחיהם לפנות עֹרף, עד אשר השתער כל העם על צריו, ואלה לא יכלו עוד לעמוד על נפשם בפני התקיפים מהם. ומעט מעט נסוגו אל הר־הבית, ואנשי חנן הבקיעו אִתּם יחד אל חצר המקדש. ורעדה אחזה את הקנאים, כאשר נלקחה מידם החומה הראשונה, והם נמלטו אל חצר בית ה׳ הפנימית וסגרו עליהם את השערים. וחנן נמנע להביא מלחמה בשערי הקֹדש. ומה גם כי ירו השונאים מלמעלה. הוא חשב, כי גם אם ינצח, יעבור על מצות התורה, בהביאו את העם אל שערי בית־המקדש בטרם יתקדש. על־כן בחר ששת אלפים אנשים מזֻינים בגורל והציג אותם לשמור על האולמים (האסתוניות), ואחרי־כן באו אחרים במקומם, כי על כל העם הֻטל לעמוד חליפות על המשמר. אולם ראשי העם פטרו רבים מאנשי־המעלה מעשות את הדבר ונתנו להם לשכור בכסף עניים ולשלוח אותם אל המשמר תחתם.