מלחמת היהודים · פרק ד׳, כ״ה

י. וכאשר נאספו כל יושבי ירושלים יחד וכֻלם קצפו על כבוש בית־המקדש ועל מעשי החמס והרצח, אולם איש לא ערב את לבו להתגרותמלחמה בעושי הרשע, בחשבו, כי יבצר ממנו להתגבר עליהם - וכן היה הדבר באמת - התיצב חנן בן חנן בקרב העם והביט כפעם בפעם אל עבר ההיכל ודבר אל העם בדמעות על עינים, לאמר: ״מי יתן מותי בטרם ראו עיני את בית־האלהים מלא את כל התועבות האלה, בטרם היו המקומות הקדושים, אשר לא יעבור בהם זר, למרמס לרגלי מרצחים. אך הנה אני עומד לפניכם בלבוש הכהֻנה הגדולה ונושא את השם הגדול והנכבד בין כל שמות הכבוד, חי אני ועלי לשמור את נפשי, ולא זכיתי למות בשם טוב לעת זקנתי. ואם גם יחיד נשארתי [כערער] בערבה, נכון אני לחרף את נפשי לבדי למען כבוד אלהים, כי מה יסכּון לי להאריך ימים בקרב עם אובד, אשר טחו עיניו מראות את הצרות ולבו מת בקרבו מחוש את יסוריו ומכאוביו. עשוקים אתם כל היום - ונוטים שכמכם לסבול! אתם מֻכּים ונמרטים, ונושאים את בשרכם בשִׁניכם ואין איש נאנח ברמה על דם הנרצחים. אוי לי על ממשלת הזדון הזאת! אולם למה עלי לחרף את הזדים? הלא באשמתכם ובאֹרך־אפכם גדלו ועשו חיל! הן בהוָסדם עליכם לראשונה, בהיותם עוד מתי מספר, ראיתם את מעשיהם ולא שמתם אל לב, החרש החרשתם ונתתם להם להרבות מספרם, וגם כאשר חגרו חרב, חבקתם את ידיכם והסבֹּתם את כלי מלחמתם למול פניכם. ותחת לבצור את רוחם בראשונה, כאשר שפכו בוז וחרפות על אחיכם (נ״א: על הנדיבים), לא התבוננתם אל פֹּעל ידיהם, ובזה השאתם את הנבלים לעשות חמס ושֹׁד, וכאשר שׂמו בתים לשַׁמה, לא פצה איש את פיו, ועל־כן היה נקל בידם לתפוש גם את אדוני הבתים, ואחרי זאת נסחבו אלה בראש חוצות, ועוזר לא היה להם. על־כן הוסיפו הנבלים אֹמץ לעַנות בבתי־כלאים את האנשים אשר בגדתם בהם. ולא אֹמַר לכם, מי הם האנשים ומה מספרם; אבל זכרו, כי איש מכם לא יצא להציל את אלה האסורים בלא עון ובלא משפט, והלא נקל היה לראות מראש, כי יוצאו האנשים למות! ואחרי־כן ראינו גם את זאת בעינינו, כי הייתם כעדר בהמות נבערות, בהלקח ממנו החיות הטובות לקרבן, ואיש מכם לא הוציא קול ולא הניף את ימינו. שימו אפוא בעפר פיכם ודֹמו למראה בית־המקדש הנרמס ברגלים, כי אתם הרחבתם את צעדי הפריצים האלה לספות זדון על זדון, ולא לכם המשפט להתאונן על רום עיניהם. כי עוד הגדילו במעשיהם, לוּ מצאו להם דבר גדול מבית־המקדש להחריבהו. והנה עתה הם מושלים במרום משגב העיר, כי לא שם מקדש יִקָּרֵא להר־הבית כיום הזה, כי־אם שם מצודה או מבצר. השליטים העריצים האלה בוטחים במשגב חומותיהם ואתם רואים את שונאיכם עומדים ממעל לראשכם. ומה היא עצתכם הפעם ובמה תרגיעו את רוחכם? הלעזרת הרומאים אתם נושאים את פניכם, כי יבואו הם לפדות את מקדשכם? הוי, ככה ירד מעמד עירנו וכה גדלה הרעה אשר מצאה אותנו, עד כי באמת ינודו השונאים לשִׁברנו: הוי, עניים אמללים! הטרם תתעוררו ותִלָּפתו תחת סבל מכותיכם? ואיך לא תביטו אל מעשה בהמת השדה ולא תלמדו ממנה לעמוד על נפשכם בפני מכיכם? ואיך לא תזכרו את הרעות אשר שָׂבע כל אחד מכם, ואיך לא תשימו לנגד עיניכם את היסורים אשר נשאתם, ולא תגברו חיָלים להלחם במציקיכם? אבד, אבד מכם יצר לב האדם הטוב והרגש הנעלה מכֹּל - רגש אהבת החרות. לעבדים נרצעים היינו ועינינו אל יד אדונינו, כאִלו העבדות מנת חלקנו ונחלה לנו מאבותינו. לא! אבותינו נלחמו מלחמות רבות ועצומות בעד החרות ולא הכניעו את ערפם לפני המצרים ולא לפני המדיים, כי מאנו לשמוע בקול נוגש. ולמה לי להרבות דברים על מעשה אבותינו? הנה מלחמה לנו עתה ברומאים ולא אשפוט הפעם, אם טובה היא ומועילה, או רעה ומזיקה, אך על מה ולמה אנו יוצאים למלחמה הזאת? האם לא בעד חרותנו? ועתה, אם קצה נפשנו לשאת את עֹל מושלי העולם כֻּלּוֹ, איכה נִכָּנע תחת שבט עריצים מקרב אחינו? הן אם יעבוד איש אדונים זרים, יוכל לתלות את הדבר במזלו אשר בגד בו; אולם להֵעָנוֹת תחת עֹל נבלים היושבים מבית - זה הוא חלק רכי־לבב, הבוחרים בעבדות. והנה הואלתי לדבר אליכם על הרומאים, ולא אכסה מכם את הדבר, אשר עלה על לבי בין יתר הדברים (תוך כדי דבור), כי גם אם נִפֹּל בידם - מי יתן ולא יקום הדבר אשר יָצא מפי (אל תפתח פה לשטן!) - לא תגדל צרתנו מהרעה אשר פקדו עלינו האנשים האלה. ואיך לא נבכה בראותנו את מתנות האויבים ההם, אשר הרימו לבית־מקדשנו, ועל־ידן את השלל אשר נפל בידי אחינו אלה בהמיתם את נדיבי עיר־הקֹדש וברצחם נפשות אנשים, אשר גם השונאים היו אוספים ידם מהם בעת נצחונם? והנה הרומאים לא עברו מעולם את גבול העזרה המֻתָּרה להם ולא בזו למצוותינו הקדושות ובחרדה היו מביטים מרחוק אל חומת המקדש, ואלה האנשים, אשר נולדו בארצנו וגֻדלו בחֻקי תורתנו, אלה הנקראים בשם ״יהודים״ - מתהלכים בקרב המקדש בידים נוטפות דם אחים. ומי יירא עתה לצאת למלחמה עם שונאינו מחוץ? הלא הם נוחים לנו הרבה יותר, אם נדַמה אותם לאויבים האלה מבית! ואם יאות לקרֹא לכל המעשים בשמותיהם הראוים להם, הן יצדק האומר, כי הרומאים אנשי־ברית תורתנו, ואלה צרינו מבית הם אויביה. אולם אני חושב נאמנה, כי אתם הנאספים פה כֻּלכם נוכחתם לדעת מראש, אשר שונאי חרותנו אלה הם בנים משחיתים, ואיש לא יוכל למצֹא את העֹנש הנאה להם כגמול תועבותיהם, ועוד לפני שמעכם את דברַי נרגזתם על האסונות אשר מצאוכם מידם. אמנם רבים מכם יראים את המון האנשים ואת עֹז רוחם ופוחדים ממרום מִשכּנם. אולם הלא מידכם יצא הדבר הזה, בהעלימכם עיניכם מהם, ואם התמהמהו הפעם - עוד ירבו ויעצמו, כי מספרם הולך וגדול מיום ליום, יען אשר כל איש נבל יעזוב אתכם וילך אל בני מינו, וגם זדון לבם יחזק, כאשר לא יעמוד לו איש לשטן, וממרום שבתם יחליפו כח וילחמו בנו בעבי מגִנם, אם נתֵּן להם זמן להִשָּׂגב שם. אולם האמינו לדברי! אם נעלה להלחם בהם, יהיה מוסר עונם למכשול לפניהם וזֵכר מעשיהם יפיל את משגב חומותיהם. ואולי ילחם לנו האלהים, אשר נאצו אותו האנשים האלה, וישיב את אבני הקלע אל עבר פניהם והרשעים ימותו בחציהם השלוחים ולבם ימס כמים בראותם את פנינו. ואם גם יש סכנה בדבר הזה, הנה אשרי האיש אשר יפול חלל לפני שערי המקדש, בהשליכו את נפשו מנגד לא בעד אשתו ובניו, כי־אם בעד האלהים ומשכן קדשו! גם אני אצא לפניכם בעצה ובגבורה ולא יבצר ממני דבַר מזמה להצילכם, ועיניכם תראינה, כי לא אחמול על נפשי״.