מלחמת היהודים · פרק ד׳, כ״ד

ט. ולמראה העזות הגדולה הזאת קצר כח סבל העם, ויושבי ירושלים מהרו כאיש אחד להסיר את עֹל הנוגש. והאנשים נשואי־הפנים בקרב העם, גוריון בן יוסף ושמעון בן גמליאל, הקהילו את כל העם לאספה והעתירו עליו דברים וגם חִלו את פני כל איש ואיש להחיש נקמה בשונאי החֵרות ולטהר את בית־המקדש משופכי הדם. וגם אנשי־המעלה בין הכהנים הגדולים, יהושע בן גמלא וחנן בן חנן, הרבו להוכיח את העם על רפיון ידיו ועוררו אותו בעצרותיו לקום על הקנאים, כי בשם הזה קראו לעצמם אנשי־הזדון, באמרם, כי הם מקנאים למעשים טובים (לשם שמים), ולא כן הדבר, כי קנאו רק בעלילות רעות והתמַכּרו להוסיף עוד עליהן.