מלחמת היהודים · פרק ג׳, ע״ח

ח. זקני העם ונשואי־הפנים אשר בטבריה יראו את הדבר הזה וברחו אל מחנה הרומאים והלכו יחד עם המלך ונפלו לרגלי אספסינוס להתחנן על נפשם. הם חִלו את פניו, לבל יסיר חסדו מאתם ולא יפקוד את עון תעתועי אנשים מעטים על יושבי העיר כֻּלה, רק יחמול על העם הדורש את שלום הרומאים כל הימים וינקם בחַיָּבי־המרד לבד. כי לולא שמרו המורדים על יושבי העיר עד היום הזה, אזי כבר מהרו אלה מזמן לכרות ברית עם הרומאים. ראש־הצבא הִטה את אזניו לדברי התחנונים האלה, אף כי חרה אפו בכל יושבי העיר לשמע שֹׁד הסוסים, כי ראה גם את אגריפס חרד מאד לשלום העיר. ואחרי אשר כרתו הזקנים האלה ברית שלום בין יושבי העיר ובין הרומאים, הבינו יהושע ואנשיו, כי לא יוכלו עוד לשבת במנוחה בטבריה וברחו על נפשם אל טריכי. וכעבור יום אחד שלח אספסינוס לפניו את טרַיָּנוס עם רוכביו אל ראש הגבעה [ממול טבריה] להתבונן משם אל יושבי העיר, אם כלם רודפים שלום באמת. וכראות טרַיָּנוס, כי נאמן העם בברית הזקנים אשר בקשו עליו רחמים, לקח עמו את צבאו ופנה אל העיר. ויושבי טבריה פתחו את שערי עירם לפניו ויצאו לקראתו בקול ברכה וקראו לו בשם מושיעם ומיטיבם. וכאשר נדחקו אנשי־הצבא הבאים אל העיר, כי היו מבואיה צרים מאד, צוה אספסינוס לפרוץ בחומת הדרום ולהרחיב את המבוא לאנשי־צבאו. הוא נשא את פני אגריפס וצוה על אנשי־צבאו לבל ישלחו ידיהם בבזה ולא יעשו רעה ליושבי העיר, ולמען אגריפס חמל על חומת טבריה ולא הרס אותה כליל, אחרי אשר ערב המלך לפניו את יושבי העיר, כי ישמרו את ברית אמונתם לרומאים כל הימים. ככה השיב אספסינוס אליו את העיר הנדחת, אשר מצאו אותה צרות רבות.