מלחמת היהודים · פרק ג׳, ע״ז

ז. ואספסינוס אמר לתור את מלכות אגריפס, כי המלך בקש מידו את הדבר, ברצותו לקבל את פני המפקד יחד עם כל חילו בביתו בכל עֹשר מלכותו וגם לרפא בעזרתו לנגעי ממשלתו. על־כן נסע אספסינוס מקיסריה, אשר על שפת הים, אל קיסריה, הנקראה על שם פיליפוס, ושם נתן מנוחה לחילו עשרים יום והוא עשה משתה כל הימים וגם הקריב לאלהים זבחי תודה על נצחונותיו. בעת ההיא הגיעה אליו הבשורה, כי קם מרד בעיר טבריה וגם העיר טריכי התקוממה, - ושתי הערים היו חלק ממלכות אגריפס - ועתה מצא ראש־הצבא שעת־הכשר לצאת עליהן למלחמה, באמרו להכניע כליל את היהודים בכל מושבותיהם וגם להקים שלום לאגריפס בשתי הערים האלה חֵלף נדבת רוחו. הוא שלח את טיטוס אל קיסריה [אשר על שפת הים], להביא את הצבא החונה שם אל בית־שאן, היא הגדולה בכל עשר הערים (דֶּקַפּוֹליס) והקרובה אל טבריה, ושמה בא גם הוא ואסף אליו את בנו עם צבאו ויצא בראש שלשה לגיונות וחנה במרחק שלשים פרסה מטבריה במקום נראה לעיני המורדים ושמו צנבריי (סֶנַבְּרִיס). הוא שלח את וַלֶּרִיָּנוּס שר־העשרה עם חמשים רוכבים לדבר שלום עם יושבי העיר (טבריה) ולהטות את לבם לבוא עמו בברית, בשמעו כי בני העיר רודפים שלום ורק מורדים מתי־מספר מושכים אותם להלחם בעל־כרחם. וַלֶּרִיָּנוּס הגיע אל קרבת החומה וירד מעל סוסו וגם הוריד את הרוכבים הבאים עמו מעל סוסיהם, לבל יחשבו בני העיר, כי בא להתגרות בהם מלחמה. אולם עוד טרם פתחו הרומאים את פיהם, הגיחו עליהם מן העיר גבורי המורדים בכלי־נשקם, ובראשם עמד איש ושמו יהושע בן שפט (נ״א: טופא), ראש גדוד השודדים. גם אִלו בטח ולירינוס, כי תהיה ידו על העליונה, לא ערב את לבו לעבור על מצות ראש־הצבא ולהלחם, ומה גם הפעם, כאשר היתה רעה נגד פני אנשיו המעטים, אשר לא התכוננו להלחם בשונאים הרבים המוכנים לקרב, ומלבד־זאת נבהל מעֹז פני־היהודים, אשר לא עלה על לבו, ועל־כן עזב יחד עם חמשת אנשיו את הסוסים וברח ברגל. ואנשי יהושע הביאו את הסוסים העירה בתרועת נצחון, כאלו כבשום מהרומאים במלחמה ולא במרמה.