מלחמת היהודים · פרק ב׳, פ״ח

ו. והמתקוממים יראו, פן יעלה פלורוס עוד הפעם דרך הבירה ויכבוש את הר־הבית, ועל־כן מהרו לעלות ולהרוס את האולמים המחברים את הר־הבית אל הבירה. ובדבר הזה התקררה תאות פלורוס ואהבת בצעו. כי כל מזמתו היתה לבֹז את אוצר בית־המקדש, ועל־כן השתוקקה נפשו להבקיע אל המצודה. ואחרי אשר נהרסו האולמים שלח לקרא לכהנים הגדולים ולמועצת־העם (הסנהדריה) ואמר להם, כי יצא את פני העיר וישאיר בה מספר אנשי־צבא כטוב בעיניהם. הם הבטיחו, כי יעשו ככל אשר לאל־ידם להקים את המנוחה ולהפר את עצת המרד, אם ישאיר להם גדוד (קוהורטה) אחד, רק לא את הגדוד אשר נלחם ביהודים, כי מרה עליו נפש כל העם על הצרות אשר עולל לו. ופלורוס הבדיל להם גדוד אחד למלא את משאלותיהם ושב עם שארית חילו אל קיסריה.