מלחמת היהודים · פרק ב׳, פ״ז

ה. כדברים האלה דברו הכהנים הגדולים על לב העם וגם השקיטו את רוח הנרגנים בדברי אימה וכבושים, ואחרי־כן יצאו בראש העם במנוחה ובסֵדר לקדם את אנשי־הצבא, וכאשר קרבו אליהם ברכו אותם לשלום. אולם הרומאים לא ענו לברכתם ומריבי־פלורוס הרימו קול צעקה. והדבר הזה היה האות הנתון לרומאים: מיד הקיפו אנשי־הצבא את ההמון והכו אותו במקלות וגם רדפו אחרי הבורחים ורמסום בפרסות סוסיהם. רבים נפלו ביום ההוא ממכות הרומאים ורבים ועצומים מאלה היו למרמס לרגלי אחיהם. כי נורא היה הדחק בשערי העיר, כאשר רצה כל אחד לעבור את חברו ולהִמלט, והדבר הזה עצר את כל הבורחים. ונורא היה גם מות הכושלים במנוסתם, כי נחנקו ונרמסו ברגלי האצים אחריהם, עד אשר לא נכרו עוד פניהם ולא נשאר אף חלל אחד אשר ידעו בו קרוביו כי זה הוא, לקברו עם אבותיו. ואנשי־הצבא פרצו עם הפליטים יחד בשערי העיר והכו מבלי הרף את האנשים אשר נפלו בידם ולחצו את ההמון דרך המגרש הנקרא ביזיתא אל העיר ובקשו לבקוע להם דרך ולכבוש את הר־הבית עם הבירה (מצודת אנטוניה) יחד. כי פלורוס התאוה ללכדם, ועל־כן הוציא את אנשי־צבאו מחצר המלך ונסה להבקיע אל הבירה. אולם מומתו הרעה לא קמה, כי התיצב העם לקרב לעֻמת אנשי־צבאו והשיב את ימינם אחור. רבים עמדו על גגות הבתים והמטירו משם אבנים על ראשי הרומאים, וכאשר עיפה נפש אלה ממטר אבני הקלע ממעלה וגם קצרה ידם לפלס דרך בין המונות האנשים, אשר סגרו את רחובות ירושלים, נסוגו אחור ושבו אל מקום מחנם אשר בחצר המלך.