מלחמת היהודים · פרק ב׳, מ״ז

ו. וכאשר הוקם גַיוס לקיסר צוה לפתח את אגריפס ממוסרותיו ונתן לו לנחלה את ארץ פיליפוס - אשר נאסף אל עמיו - וקרא לו בשם מלך. וכאשר עלה אגריפס למשרה הזאת, קנא בו הורדוס (אנטיפס) הנסיך והתאוה גם הוא למלוכה. כי אשתו הֵרוֹדִיַּס חִזקה את תקותו לדבר הזה, בהוכיחה אותו בפיה, כי הוא רפה־ידים, ואלו רצה לנסוע אל הקיסר, כי אז זכה גם הוא למשרה עליונה: הן בהקים הקיסר למלך את אגריפס, אשר היה איש הדיוט, נקל יהיה לו להרים אותו במעלתו, באשר הוא נסיך. הורדוס (אנטיפס) נפתה לדברים האלה ונסע אל גיוס, אולם הקיסר שפט אותו על תאות יצרו לגלות אל אספמיה (נ״א: אל גליה), כי [בעת צאתו אל רומא] נסע אחריו אגריפס לעמוד לו לשטן, ובידיו (בידי אגריפס) מסר גיוס גם את נשיאות אנטיפס (אחרי הגלותו אותו). גם אשת הורדוס (אנטיפס) הלכה עמו בגולה אל אספמיה (גליה), והוא מת בארץ ההיא.