מלחמת היהודים · פרק ב׳, מ״ו

ה. ובימים ההם הלך אגריפס - והוא בן אריסטובולוס, אשר המיתוֹ הורדוס אביו לפנים - אל טִבּריוס הקיסר, לדַבּר לפניו רעה על הנסיך הורדוס (אנטיפס). וטִבּריוס לא קבל את שטנתו, אולם אגריפס נשאר ברומא והחניף לאנשים נשואי הפנים ויותר מכלם לגַיוס בן גֶּרְמַנִּיקוּס, אשר היה עוד כאחד העם (הדיוט) בימים ההם. ופעם אחת עשה לו משתה והִרבּה לדבר אליו דברי שלום ואהבה, ואחרי־כן נשא את ידיו בתפלה לאלהים, כי יתנהו לראות במהרה אותו (את גיוס) בגדֻלתו ובשלטונו אחרי מות טבּריוס. ואחד ממשרתי הבית הודיע את הדבר לטִבּריוס והוא כעס על אגריפס ושם אותו במאסר ובששה חדשים עִנה אותו בחרפה בבית־כלא, עד יום מותו (של טבּריוס), והוא משל עשרים ושלש שנה וששה חדשים ושלשה ימים.