מלחמת היהודים · פרק ב׳, ק״ל

ז. ויוסף ראה, כי כח הרומאים הגדול, אשר לא יעמוד איש בפניו, יסודו במשמעת הטובה ובשנוני המלחמה אשר להם. אמנם מדחק השעה לא יכול יוסף ללמד את אנשיו [את מלאכת המלחמה], אולם בהכירו, כי משמעת הצבא תלויה במספר הפקידים הרב, סדר את הצבא כדרך הרומאים ושם עליו שרי־צבא רבים. הוא חלק את אנשי־צבאו לקבוצים שונים, ובראשם העמיד את שרי־העשרות ועליהם שרי־מאות וממעלה להם שרי־אלפים, ועל כֻּלם הקים מפקדים, לעמוד בראש חילות גדולים. הוא לִמד אותם את הדרך למסור את סִמני הפקֻדה (בעת מלחמה), ואת אותות החצוצרות, להסיע את המחנה או לאסוף את הצבא, ואת מעשי אגפי המערכה בעלותם על האויב או בהקיפם אותו, וגם הורה אותם, באיזו דרך יטה האגף המנצח במלחמה לבוא לעזרת האגף הנִּגף במערכה, ואיך יחזקו אנשי־הצבא איש את אחיו לשאת את כֹּבד המלחמה. ותמיד הראה אותם, מה הם הדברים המחזקים את אֹמץ־הרוח ואת כּח הגוף. וביותר הִקנה להם את הליכות המלחמה, בבארו לפניהם את טכסיסי הרומאים בכל פרטיהם ובהזכירו אותם, כי נטלו עליהם להלחם בגבורי החיל, אשר בחֹזק־גופם ועֹצם־רוחם כבשו את כל עולם הישוב כמעט. הוא אמר להם, כי ינסו את כח משמעתם במלחמה עוד לפני צאתם לקרב ויראו אם יעצרו כח לחדול מדרכיהם הרעים, אשר הסכינו בהם, מדרכי הגנבה והגזל והעֹשק, ולא יוסיפו להונות את אחיהם ולא יבקשו שכר לעצמם בנזק האנשים הקרובים אליהם. כי סִמן טוב הוא לגורל המלחמות, אם כל אנשי הצבא היוצאים בהן נלחמים בלב טהור וישר, ולבני הבליעל מלחמה לא באויביהם בלבד, כי־אם גם באלהים.