מלחמת היהודים · פרק ב׳, י״ב

ב. וסַבּינוס ירא את ההמון הגדול הזה ואת עז נפשו ושלח רץ אחרי רץ אל וַרוס, לבקש ממנו עזרה חיש מהר מבלי התמהמה, פן יאבד כל הלגיון הרומאי. והוא עלה על המגדל הגבוה מכל חומת ירושלים, אשר קרא לו הורדוס על שם אחיו פצאל, הנהרג בידי הפרתים, ומשם נתן אות לאנשי־הצבא בני הלגיון להשתער על האויבים, והוא בעצמו נמוג מפחד ולא נועז לרדת אל אנשיו. אנשי־הצבא שמעו לקולו ובקעו להם דרך אל הר־הבית ושם פרצה מלחמה קשה ביניהם ובין היהודים. וכל העת אשר לא נלחם בהם איש ממעלה גברו הרומאים למודי־המלחמה על המון היהודים, אשר לא נֻסו בקרָב. אולם כאשר עלו יהודים רבים אל האולמים (האסתוניות) אשר למעלה ומשם השליכו אבני־קלע על ראשי הרומאים, נפלו מהם חללים רבים, וקשה היה להם לעמוד בפני האויבים הזורקים עליהם אבנים ממעלה וגם להתעודד בפני ההמון הגדול אשר שת עליהם והתגרה אִתּם מלחמה.