מלחמת היהודים · פרק ב׳, י״א

מלחמה עזה קמה בין היהודים ובין צבא סַבּינוס, ומטבח גדול נעשה בירושלים.א. עוד טרם הוציא הקיסר את משפטו בדבר הזה חלתה מַלְתַּקִּי אם ארכילאוס ומתה ואגרות באו מוַרוס הנציב בסוריה על־דבר מרד היהודים. כי וַרוס צפה מראש את המרד הזה בבואו אל ירושלים אחרי צאת ארכילאוס באניה ובקש לבצור את רוח מחרחרי הריב. כל עין ראתה, כי לא ישב ההמון במנוחה, ועל־כן השאיר וַרוס בקרב העיר אחד משלשת הלגיונות אשר הביא אתו מסוריה ושב אל אנטיוכיה. אחריו בא סבינוס אל ירושלים ונתן במעשיו ליהודים תואנה לקום על נפשם, כי אִלֵּץ בחֹזק־יד את שרי המבצרים להסגיר אליו את המצודות וחקר בשרירות לבו למצֹא את אוצרות המלך. ובדבר הזה בטח לא באנשי־הצבא, אשר השאיר וַרוס בירושלים, בלבד, כי־אם גם בהמון עבדיו, אשר לכלם נתן כלי־נשק ועל־ידם בקש למצֹא בצע. ובבוא חג החמשים (השבועות), - כי כן קוראים היהודים לאחד ממועדי השנה אשר להם מקץ שבעה שבועות [לחג המצות] על־פי מספר הימים, - לא עלה ההמון אל ירושלים לעבוד את אלהיו כחֹק בלבד, כי־אם גם לשפוך את כעסו [על המעשים הרעים]. המון לאין־מספר נאסף מארץ הגליל ומאדום ומיריחו וגם מעבר הירדן, ועולי־הרגל הקרובים מארץ יהודה עוד עצמו במספרם ובנדבת רוחם מאלה. הם נפרדו לשלשה מחנות ונטשו בשלשה מקומות: האחד מצפון להר־הבית, השני - ליד מקום מרוץ הסוסים (הָאִפּוֹדְרוֹמִין) אשר לצד דרום והשלישי בקרבת ארמון המלך במערב. הם הקיפו את הרומאים מכל עבר ושמו עליהם מצור.