מלחמת היהודים · פרק ב׳, ק״י

ז. ובעיר אלכסנדריה היה ריב בין היהודים ובין יושבי המקום כל הימים, למן העת אשר נשא אלכסנדרוס [הגדול] את פני היהודים המתנדבים לחזק את ידיו במלחמתו עם המצרים ונתן להם חלף אמון־לבם את הזכות לשבת בעיר ומשפט אחד עם היונים [האזרחים]. ובימי יורשיו (הדיֵדוכים) נשארה ליהודים הזכות הזאת, וגם חלקו להם המלכים מקום למשכן, למען יוכלו לשמור על חֻקי דתם ולא יתערבו בבני הנכר, ונוסף על זה נתנו להם רשות להִקרא בשם מקדונים. וכאשר כבשו הרומאים את הארץ הזאת, לא נתן ציזר הראשון, ואף לא אחד השליטים אשר קמו אחריו, לגרוע מזכיות היהודים, אשר נתן להם אלכסנדרוס. אולם הקטטות בין היהודים ובין היונים לא חדלו, וכאשר הוסיפו הנציבים לענוש יום־יום רבים משני העמים יחד, התלקחה אש המריבה ביתר־שאת. ובימים ההם, בפרוע פרעות ביהודים היושבים ביתר הארצות, עלתה הלהבה באלכסנדריה למרום, ופעם אחת קראו האזרחים לאספת־עם להוָעץ בדבר משלוח צירים אל נירון ויחד עם היונים נהרו אל האמפיתיאטרון גם יהודים רבים. וכראות אותם אנשי ריבם צעקו בקול גדול, כי שונאים באו אליהם לרַגל את צפוניהם, ואחרי זאת קפצו עליהם להרים בהם יד. רֹב היהודים נפוצו ונמלטו. אולם שלשה אנשים מהם נלכדו בידי היונים, אשר סחבו אותם לשרפם חיים, וכל היהודים התעוררו לנקום את נקמתם. לראשונה השליכו אבנים ביונים ואחרי־כן תפשו לפידים בידיהם ומהרו אל האמפיתיאטרון והגזימו על היונים, כי ישרפו את הבית על כל העם אשר בו. וכמעט מִלאו אחרי דברם, לולא בצר נציב העיר טִבּריוס אלכסנדרוס את רוחם. לראשונה לא רצה ללמדם מוסר בחרב שלופה, ועל־כן שלח אליהם את האנשים נשואי־הפנים לבקשם, כי ישבתו מריב, פן יעירו עליהם את חמת צבא הרומאים. אולם הנרגנים אשר ביניהם דחו בשאט בנפש את עצת השלום וגם חרפו וגדפו את טבריוס.