מלחמת היהודים · פרק ב׳, ק״ט

ו. גם במלכות אגריפס קמו עלילות רעות על היהודים. בנסוע המלך לאנטיוכיה אל צסטיוס גלוס, עזב את ממשלתו בידי אחד מרעיו ושמו נואֵר, אשר היה קרוב למשפחת המלך שוהים. והנה באו אליו מארץ הבשן אנשים, כשבעים במספר, והם הידועים והנבונים בכל טובי היהודים היושבים שם, ובקשו ממנו לתת להם אנשי־צבא, למען יהיה לאֵל־ידם לבצור את רוח הקושרים כאשר יפרוץ מרד בגבולם. ונוֹאר שלח אליהם בלילה אנשי־צבא מארמון המלך והמית את כּלם. הוא נועז לעשות את הדבר הזה, מבלי שאֹל את פי אגריפס, כי תאוַת בצעו היתה גדולה לאין־גבול והשיאה אותו לעולל דבר תועבה נוראה לאחיו ולהביא אשם על המלוכה. ועוד הוסיף לעשות רעה לעם בזדון לבו, עד אשר שמע אגריפס את הדבר, והוא לא מצא עֹז בנפשו להמית את האיש, בתתו כבוד לשוהים, אולם לקח מידו את המשרה, - והמורדים כבשו את המבצר הנקרא קפרוס, אשר ממעל ליריחו, ושחטו את חיל־המצב ואת המצודות החריבו עד היסוד. ובימים ההם קם גם המון היהודים היושבים במכור (מכירוס) ודרש מאת אנשי המצב הרומאים לעזוב את המבצר ולמסרו בידם, והרומאים יראו, פן ילקח המבצר מהם בחֹזק־יד, וכרתו עם היהודים ברית, כי יתנו להם לצאת לשלום, וכאשר נכרתה האמָנה, מסרו הרומאים את המבצר בידי היהודים, ובני מכור השתררו על המצודה ושמו בה חיל משמר.