מלחמת היהודים · פרק א׳, קפ״ב

ד. ואיש־צבא זקן היה למלך ושמו טֵרוֹן ולו היה בן והוא אוהב נאמן וקרוב מאד לאלכסנדרוס. וגם האב אהב את הצעירים ומרב כעסו (לשמע משפטם) יצא מדעתו, וראש דברו היה לסובב בחוצות ולצעוק, כי נרמס הצדק ברגל זדון ואבדה האמת ונהפכו סדרי־בראשית והחיים מלאו חמס ועוד דברים אשר שׂם הצער בפי איש מר־לבב המואס בחיים. ולאחרונה העז פניו לבוא אל המלך ולקרֹא באזניו: ״הנה עיני רואות, כי אתה האֻמלל בין כל בני־האדם, כי על־כן תאמין לדברי אנשי בליעל על הנפשות היקרות עליך, ונאמנים עליך שלֹמית ופירורא, אשר פעמים רבות הוצאת עליהם משפט מות, בדברם סרה בילדים האלה. והן כל חפצם הוא להכרית את יורשי כסאך, אשר להם המשפט, ולהשאיר את המלוכה בידי אנטיפטרוס לבד, כי בו בחרו למלך, בחשבם להטותו אל כל אשר יחפצו. הטרם תראה, כי מות האחים יהפוך את לב אנשי־הצבא לשנֹא את אנטיפטרוס? כי אין איש אשר לא ינוד לצעירים האלה ורבים משרי החילים מגלים את כעסם לעינים״. בדברו את זאת נקב לפניו את שמות הנרגנים ומיד צוה המלך לתפוש אותם וגם אותו ואת בנו.