מלחמת היהודים · פרק א׳, קפ״א

ג. והמלך קם על רגליו להרשיע את בניו, כאלו עמדו לפניו. אמנם על־דבר מזמת הרצח דִבּר בשפה רפה, כי לא יכול למצֹא אותות ומופתים עליה, אולם הרבה לדבר על גדופי הבנים ועל לעגם, על גאות זדונם ועל מעשי הוללותם הרבים אשר עשו לו והראה לשופטים כי קשים עוד אלה ממות. ובראותו, כי אין איש מן השופטים משיב־אותו על דבריו, החל לקלל את יומו, כי רע ומר לו לנצח הפעם את בניו וכמפלה נחשב הדבר לנפשו. וככלותו לדבר שאל לדעת כל אחד מהשופטים. סטורנינוס הוציא את משפטו ראשונה, כי יאות לו ליסר את הצעירים, אולם לא בעֹנש מות, כי לא ישר בעיניו חדבר להוציא משפט מות על בני איש נכרי בעוד שלשת בניו עומדים עליו. וכמוהו חוו את דעתם שני מִשְׁנִים, ועוד שופטים אחדים החזיקו אחריהם. ווֹלומניוס היה הראשון, אשר דרש משפט אכזרי, ואחריו דנו גם יתר השופטים כּלם את הצעירים למות. אלה אמרו להחניף בדבר הזה להורדוס ואלה עשו זאת משנאתם אותו. ואף איש לא הוציא את משפטו מכעסו על הנאשמים. ועיני כל יושבי ארץ סוריה וארץ יהודה היו נשואות לתוצאות העלילה הזאת. אולם איש לא רצה להאמין, כי תגדל אכזריות הורדוס עד אשר יוציא את בניו להורגים. המלך סחב את בניו אל צור ומשם נסע באניה אל קיסרי ושת עצות בנפשו למצא את הדרך אשר בו ימית את הצעירים.