מלחמת היהודים · פרק א׳, קל״ב

ו. וכל העת אשר עמדו הערבים על נפשם, לא נפל מהם רב, אך כאשר הפנו את ערפם ספו רבים מהם בחרב היהודים, ורבים היו למרמס לרגלי אחיהם. חמשת אלפים נפלו מהם חללים בדרך מנוסתם, והנשארים נדחקו מבית לחֵל. והורדוס הקיפם ושם עליהם מצור וכבר היו עתידים להכנע לפני חרב הורדוס, והנה אזלו המים מכליהם והצמא החיש את מפלתם. המלך קבל את פני שלוחיהם בגאוה ובוז, ועוד הִרבה להציק להם, כאשר אמרו לתת לו חמש מאות ככר כֹּפר פדיון נפשם. וכאשר הוסיף הצמא ללהט בקרבם, יצאו המונים המונים והסגירו את נפשותיהם לרצונם בידי היהודים ובחמשה ימים נאסרו מהם ארבעת אלפים איש בנחֻשתים. וביום הששי נואש ההמון הנשאר מעזרה ויצא לקרב, והורדוס נלחם עמו והכה כשבעת אלפים איש בחרב. ובמכה העצומה הזאת נקם את נקמתו בערב ובצר את רוח גאון אנשיה, עד אשר נבחר גם לראש על־ידי העם.