מלחמת היהודים · פרק א׳, קל״א

ה. בדברים אלה חִזק הורדוס את לב אנשי־צבאו, ובראותו כי שבה אליהם רוח גבורתם, הקריב זבחים לאלהים, ואחרי הקרבן עבר את הירדן בראש חילו וחנה על־יד רבת־בני־עמון בקרבת האויבים ונִצָּה אתם על־יד המצודה אשר נמצאה בין שני המחנות בתּוֶך, והתכונן למלחמה קרובה, כי גם השונאים שלחו לפניהם אנשים מתי־מספר לכבוש את המצודה. אבל חלוצי־חצבא, אשר שלח המלך, הדפו אותם מהר ותפשו את ראש הגבעה, ולמחרת היום עלה הורדוס עם חילו וסִדר אותו במערכה וקרא את הערבים לצאת אליו למלחמה. אבל איש מהם לא יצא לקראתו, כי חרדה גדולה נפלה על האנשים וגם ראש־הצבא אלתם נמוג מפחד, ולכן נגש המלך והשחית את החֵל [הסוכך על מחנה האויבים]. ולדבר הזה באו הערבים במצוק ויצאו למלחמה בלי סדרים, ורגלִים התבוללו ברוכבים. ואמנם עלו במספרם על היהודים, אך נפלו מהם ברוח גבורתם, אף כי השליכו את נפשותיהם מנגד, בראותם כי רחוקה מהם ישועה.