קדמוניות היהודים · פרק א׳, נ״ז

ויהי רעב בארץ, ויחפוץ יצחק לרדת מצרימה לגור שם בימי רעבון, אך ה׳ נראה אליו ויאמר אל תרד מצרימה, גור בעיר גרר בארץ פלשתים ואהיה עמך ואברכך. ובבואו גררה קדם אבימלך מלך גרר את פניו באהבה ובכבוד, ויזכור לו את אהבתו לאברהם אביו, ויעש עמו אך טוב וחסד. אפס כי ברבות הימים הפך לבו לשנוא אותו בקנאתו אשר קנא בו בראותו כי ינוב חילו וכל אשר יעשה יצליח; והקנאה העזה ההיא הסבה כי לאחרונה גרש אותו מארצו. וילך משם יצחק ויחן במקום הנקרא בשם נחל, לא רחוק מעיר גרר. ויהי כי החל לחפור שם באר, ויתנפלו עליו רֹעי אבימלך להלחם בו ולא נתנו אותו לבצע את מעשה הבאר; אך הוא לא אבה להתיצב לפניהם בחזקת היד, ויאמינו הרֹעים כי ידם רמה. ויעתק יצחק משם ויחפור באר אחרת, אך רֹעים אחרים נקבצו ובאו ויריבו גם עליה, ויעזוב גם את המקום ההוא, כי לא אבה להיות איש ריב ואיש מדון, ויעתק משם ויחפור באר אחרת ולא רבו עוד עליה, ויקרא שמה רחֹבות, ויאמר כי עתה הרחיב ה׳ לנו. ואת הבארות אשר חפר תחלה קרא לאחת מהן עֵשֶׂק, כי התעשקו עמו עליה, ואת השנית בשם שטנה, כי רֹעי אבימלך נצבו לשטן לו על אדותיה.