קדמוניות היהודים · פרק א׳, י״ב

אחרי תת ה׳ אותות לבני האדם כי ישובו מדרכיהם ומהחמס אשר בכפיהם, ולא שבו, המטיר ה׳ מטרות עז מן השמים ארבעים יום וארבעים לילה מבלי הפוגה, עד אשר גברו המים חמש עשרה אמה על הארץ, ויגוע כל האדם וימח כל היקום אשר על פני האדמה. חמשים ומאת יום גברו המים, ולתקופת השנה בחדש השביעי בשבעה עשר לחדש הלכו המים הָלוֹך וחסור, ותנח התבה על אחד ההרים בארץ ארמיניה , ויפתח נח את חלון התבה וירא כי במקומות אחדים חרבו מעט פני האדמה, ותחי רוחו. ואחרי ימים מעטים שלח את הָעֹרב מן התבה לראות אם המצא תמצא יבשת ארץ אשר יוכל לשבת בה. אך העֹרב ראה כי המים יכסו עוד את פני הארץ וישב אל נח לתוך התבה, ויחל נח שבעת ימים וישלח את היונה לראות הקלו המים מעל הארץ, ותשב גם היא אליו, כי לא מצאה מנוח לכף רגלה כי מים על פני כל הארץ, ויחל עוד שבעת ימים ויוסף שלח את היונה, ותבוא אליו לעת ערב טבולה בַבוֹץ וענף עץ זית בפיה, וידע נח כי קלו המים מעל הארץ, וייחל עוד שבעת ימים אחרים ויוצא את כל החיה אשר אתו בתבה החוצה, ואחרי כן יצא גם הוא ואשתו ובניו ונשיהם מן התבה; אך לפני צאתו ממנה, הביא קרבן לה׳, ויאכל הוא ובניו מבשר הזבח. המקום אשר נחה עליו תבת נח יקראו הארמינים בשם אפובאטעריון, ופתרונו מוצא (אויסגאנג), כי שם יצא נח וכל אשר אתו מן התבה, ואנשי המקום יַרְאוֹ עד היום את שארית הפליטה אשר נשארה שם מתבת נח.