תלמוד ירושלמי - מסכת יומא · פרק ד׳ הלכה ב׳

משנה: קָשַׁר לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית בְּרֹאשׁ שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ הֶעֱמִידוֹ כְּנֶגֶד בֵּית שִׁילוּחוֹ. וְלַנִּשְׁחָט כְּנֶגֶד בֵּית שְׁחִיטָתוֹ. בָּא לוֹ אֵצֶל פָּרוֹ שְׁנִיָּיה וְסָמַךְ שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו וְנִתְוַדֶּה. וְכָךְ הָיָה אוֹמֵר אָנָּא הַשֵּׁם עָוִיתִי פָּשַׁעְתִּי חָטָאתִי לְפָנֶיךָ אֲנִי וּבֵיתִי וּבְנֵי אַהֲרֹן עַם קְדוֹשֶׁיךָ. אָנָּא הַשֵּׁם כַּפֶּר נָא לָעֲוֹונוֹת וגו׳.

הלכה: רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן בְּשֵׁם רִבִּי יוֹנָתָן. שְׁלֹשָׁה לְשׁוֹנוֹת הֵן. שֶׁלְשָׂעִיר בְּסֶלַע. וְשֶׁלְמְצוֹרָע בְּשֶׁקֶל. וְשֶׁלְפָּרָה בִשְׁתֵּי סְלָעִים. אָמַר רִבִּי בָּא בַּר זַבְדָּא בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא. שֶׁלְפָּרָה בִּשְׁתֵּי סְלָעִים וּמֶחֱצָה. אִית דְּמַפְקִין לִישְׁנָא. בָּעֲשָׂרָה זִין.