תלמוד ירושלמי - מסכת שבועות · פרק ב׳ הלכה ד׳

משנה: אֵי זוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבַּנִּידָּה שֶׁחַיָּיבִין עָלֶיהָ. הָיָה מְשַׁמֵּשׁ עִם הַטְּהוֹרָה וְאָמְרָה לוֹ נִיטְמֵאתִי וּפֵרַשׁ מִיָּד חַיָּיב שֶׁיְּצִיאָתוֹ הֲנָיָיה לוֹ כְּבִיאָתוֹ:

הלכה: אֵי זוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבַּנִּידָּה כול׳. כָּהֲנָא אָמַר. אִי אֵיפְשַׁר שֶׁלֹּא הָיְתָה בָהּ יְדִיעָה בַּתְּחִילָּה וִידִיעָה בַסּוֹף וְהֶעֱלֵם בֵּנְתַיִים. הָתִיב רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אֶבוּדַּיְמִי קוֹמֵי רִבִּי מָנָא. וְיִהְיוּ כֵן הַמּוֹרִים. אָמַר לֵיהּ. אֲנָן בָּעֵיי נִכְנָסִין וְאַתְּ מַיְיתֵי לָן מוֹרִין. מַאי כְדוֹן. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. מִצְוֹת מִצְוֹת. מַה מִצְוֹת שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן בִּקְבוּעַ אַף כָּאן בִּקְבוּעַ.