תלמוד ירושלמי - מסכת גיטין · פרק ב׳ הלכה ז׳

משנה: אַף הַנָּשִׁים שֶׁאֵינָן נֶאֱמָנוֹת לוֹמַר מֵת בַּעֲלָהּ נֶאֱמָנוֹת לְהָבִיא אֶת גִּיטָּהּ חֲמוֹתָהּ וּבַת חֲמוֹתָהּ וְצָרָתָהּ וִיבִמְתָּהּ וּבַת בַּעֲלָהּ. מַה בֵּין גֵּט לְמִיתָה. שֶׁהַכְּתָב מוֹכִיחַ. הָאִשָּׁה עַצְמָהּ מֵבִיאָה אֶת גִּיטָּהּ וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא צְרִיכָה לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נִתְחַתֵּם.

הלכה: אַף הַנָּשִׁים שֶׁאֵינָן נֶאֱמָנוֹת לוֹמַר. מֵת בַּעֲלָהּ כול׳. אֲפִילוּ נִכְתַּב וְלֹא נֶחְתַּם מַאֲמִינִין אוֹתָהּ. שֶׁאִילּוּ לֹא אָמְרָה. בְּפָנַיי נִכְתַּב וּבְפָנַיי נֶחְתַּם. אַף אַתָּה מַתִּירָהּ לְהִינָּשֵׂא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. כַּיי דָּמַר רִבִּי אָבִין. אֵינוֹ חָשׁוּד לְקַלְקְלָהּ בִּידֵי שָׁמַיִם. בְּבֵית דִּין הוּא חָשׁוּד לְקַלְקְלָהּ. שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאִם בָּא וְעִירֵר עֱרָרוֹ בָּטֵל אַף הוּא מַחְתִּמוֹ בְעֵדִים כְּשֵׁרִים.

הַגַּע עַצְמָךְ שֶׁעָשָׂת עֶשֶׂר שָׁנִים בְּרוֹמִי וְנִישֵּׂאת. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. מַתְנִיתָא כְּשֶׁאָמַר לָהּ. אַל תִּיגָּרְשִי אֶלָּא בְמָקוֹם פְּלוֹנִי.