תלמוד ירושלמי - מסכת דמאי · פרק ג׳ הלכה ו׳

משנה: הַנּוֹתֵן לַחֲמוֹתוֹ מְעַשֵּׂר אֶת שֶׁהוּא נוֹתֵן לָהּ וְאֶת שֶׁהוּא נוֹטֵל מִמֶּנָּה מִפְּנֵי שֶׁהִיא חֲשׁוּדָה לְחַלֵּף אֶת הַמִּתְקַלְקֵל. אָמַר רִבִּי יוּדָה רוֹצָה הִיא בְּתַקָּנַת בִּתָּהּ וּבוּשָׁה מֵחֲתָנָהּ. וּמוֹדֶה רִבִּי יוּדָה בְנוֹתֵן לַחֲמוֹתוֹ שְׁבִיעִית שֶׁאֵינָהּ חֲשׁוּדָה לְהַחֲלִיף לְהַאֲכִיל אֶת בִּתָּהּ שְׁבִיעִית.

הלכה: אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן אוּף קַדְמִיתָא עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יְהוּדָה הִיא דְּרִבִּי יוּדָה אָמַר הַנּוֹתֵן לַחֲמוֹתוֹ כְּנוֹתֵן לְפוּנְדָּקִית. וְרַבָּנִין אָמְרִין הַנּוֹתֵן לַחֲמוֹתוֹ כְּנוֹתֵן לִשְׁכֵינָתוֹ. כְּהָדָא דְתַנִּי הַנּוֹתֵן לִשְׁכֵינָתוֹ פַּת לַאֲופוֹת בּוֹ תַּבְשִׁיל לַעֲשׂוֹת לוֹ אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לֹא מִשּׁוּם שְׁבִיעִית וְלֹא מִשּׁוּם מַעְשְׂרוֹת. אֵימָתַי בִּזְמָן שֶׁנָּתַן לָהּ שְׂאוֹר וְתַבְלִין. אֲבָל אִם לֹא נָתַן לָהּ שְׂאוֹר וְתַבְלִין חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם שְׁבִיעִית וּמִשּׁוּם מַעְשְׂרוֹת.

מַה חֲמוֹתוֹ מִן הָאֵירוּסִין אוֹ מִן הַנִּישּׂוּאִין. נִשְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא מוֹדֶה רִבִּי יוּדָה בְּנוֹתֵן לַחֲמוֹתוֹ שְׁבִיעִית שֶׁאֵינָהּ חֲשׁוּדָה לְהַאֲכִיל אֶת בִּתָּהּ שְׁבִיעִית. שַׁנְיָיא הִיא תַּמָּן בֵּין מִן הָאֵירוּסִין בֵּין מִן הַנִּישּׂוּאִין. אוֹף הָכָא לָא שַׁנְיָיא בֵּין מִן הָאֵירוּסִין בֵּין מִן הַנִּישּׂוּאִין.