דין איסור שנתערב בהיתר ואופן - טור יורה דעה סימן צ״ח

דיני התערובות וביטולן אמר רבי יוחנן כל איסורין שבתורה בס' בפג"ה (דף צ"ח) ומבואר לשם דלמדוה מזרוע בשלה דקים להו לרבנן דזרוע בהדי בשר ועצמות הוי אחד מס' בבשר ועצמות הואיל והזרוע שהיא קדשים אינו אוסר לאיל שנאכל לבעליו אלמא דבטל הטעם בס' ואסמכתא בעלמא הוא דמדאורייתא מין במינו כיון שאינו נ"ט בטל ברוב דכתיב אחרי רבים להטות ובמין בשא"מ נמי בטל ברוב אם אינו נ"ט אלא דבנ"ט לר"ת דטעם כעיקר אסור מדאורייתא והכי נהוג אבל באינו נ"ט מותר מדאורייתא אפילו פחות מס' לד"ה אלא כיון דאיכא איסורא דיהיב טעמא בשאינו מינו עד ס' כגון בצל וקפלוט השוו חכמים מדותיהם דבעינן ס' ואפילו במין במינו דלא פלוג רבנן ואסמכוה אזרוע בשלה אבל מיליף לא הוה דדילמא בבציר מס' נמי בטל אלא שמצותו בכך לבשל הזרוע והאיל כאחד ומהר"א שטיי"ן הקשה דלפ"ז אפילו אסמכתא לא הוי והאריך ע"ש (בדף רפ"ו) והרשב"א בחידושיו הקשה אמאי לא בעי טפי מס' דהא באיל נזיר הוה נמי מים וי"ל דס' עם מים קאמר א"נ התורה התירתו אפילו בשלו בלא מים כגון שעשאו צלי קדר דליכא מיא:

אמר רבא אמור רבנן בטעמא וכו' שם (דף צ"ז) פירוש דבכמה מקומות שנינו בנ"ט ואמור רבנן בקפילא כדקאמר ר' יוחנן בעובדא דכנישתא דמעון ליטעמיה קפילא ארמאה ולפי דקשה דר"י אדר"י לפיכך פירש"י דהיכא דבדקיניה ולא יהיב טעמא בעי נמי ס' והרמב"ן מתרץ דשיעור ס' אינו אלא היכא דגוף האיסור נתערב וכו' ולר"י אין חילוק כלל ושיעור דס' אינו אלא בדליכא קפילא וזה טעם מחלוקתם שכתב רבינו בסמוך:

ומ"ש כגון תרומה שנתערבה בחולין וה"ה בנודר קונם בשר ויין שאני טועם וכו' דאסור בתבשיל שיש בו טעם יין ובשר כדכתב רבינו סוף סימן רי"ו דיטעמנו אחר ואם אין בו טעם יין ובשר מותר אפילו אין בו ס' לדעת רוב הגאונים שלא כפי' רש"י ולא ק' הלא הוא דשיל"מ ולא בטל דדוקא במינו לא בטל ע"ל סימן ק"ב: כתב האגור שלא ראה שום מדינה נוהגין לילך אחר טעימת קפילא ארמאי מיהו נראה דוקא ארמאי דיש סוברין דבעינן נמי מל"ת ורובן יודעין מנהג היהודים ולא הוי מל"ת וגם אינו מצוי בכל שעה שמצטרך אבל בשא"מ דהיתירא יש לסמוך אישראל ואפילו אינו אומן וכמ"ש הרשב"א ולא חלקו עליו אלא דנכרי שאינו אומן דעכו"ם משקר אבל ישראל דלא משקר סמכינן עליה לד"ה וכן פסק הר"ן בפירוש. ואפילו בנתערב גוף הבשר והיין יש להתיר דלא אמר הרמב"ן אלא דאין לסמוך על העכו"ם בנתערב גוף האיסור כיון שעל הרוב האיסור נרגש בפחות מס' אבל בישראל סמכינן עליה דלא משקר:

ומ"ש דאיסורא כגון חלב שנתערב בבשר לשון רש"י דאיסורא כגון בשר בחלב וכ"כ הרי"ף והרא"ש ואיכא לפרש דס"ל דתרבא בבישרא הוי מין במינו והא דכתב הרא"ש ורבינו מין במינו דליכא למיקם אטעמיה כגון חלב בשומן מילתא דפסיקא נקטו וה"ה תרבא בבישרא וברי"ף כתב מין במינו כגון שמנונית דג"ה משמע נמי דחלב הגיד בבשר הירך הוי מין במינו מיהו אפשר כיון דתלמודא קרי ליה שומן הגיד ולא קרי ליה חלב א"כ שומן נקרש ומין בשר הוא ולא מין חלב ולפיכך ה"ל מין במינו וכן הוא דעת הא"ז והר"ן פג"ה כתב דתרבא בבישרא מין במינו הוא ובפ' בתרא דע"ז הביא הר"ן ראייה מדאמר ספג"ה אכל חלב מן החי מן הטרפה חייב שלש כלומר משום חלב ומשום בשר מן החי ומשום בשר מן הטרפה אלמא חלב בשר אקרי עכ"ל וקשה לי דבסוגיא מבואר דמשום אמ"ה חייב ולא משום בשר מן החי דבשר מן החי וטרפה בלאו א' קיימי והא דאמר התם דמשום אמ"ה אינו חייב אלא בשיש בו משהו בשר ועם גידין ועצמות יש בו כזית י"ל הא ודאי דאף ע"ג דלא נקרא בשם בשר אפ"ה טעם החלב חשוב כאילו היה בשר וחייב משום אמ"ה ולעולם חלב ובשר ב' מינים הן וכ"כ בא"ז ובמרדכי פ' בתרא דע"ז וה"א בש"ד סימן ל"ט ובאגור והא נמי דכתב רבינו בסמוך מין בשא"מ כגון חלב לתוך גריסין כו' ה"ה חלב לתוך בשר דדוקא שומן וחלב מין אחד הוא אלא דנקט מילתא דפסיקא ולפ"ז הא דנקט רבינו כאן דאיסורא כגון חלב שנתערב בבשר רצונו לומר תרבא בבישרא והא דמשמע מלשון רש"י בפ' כל שעה תחלת דף ל' דפסק תחלה דמין במינו במשהו וכתב שמעינן מינה חלב שנפל לקדרה אוסר במשהו ומשמע דהיינו כשנפל תרבא בקדרה של בשר אפשר לדחות דלא קאמר אלא בדנפל תרבא בקדרה שיש בה שומן וה"א במקצת ספרי רש"י בהדיא דכתב כגון חלב שנפל לקדרה במינו אוסר במשהו ובסוף הגהות מרדכי דחולין נסתפק בדין זהבמעשה שניקרובכרס ונראה דנקטינן לחומרא: כתב בהגהת ש"ד בשם א"ז שומן של צלעות וחזה ואליה ושומן הירך בשר שומן הוא ומקרי בשר ולא חלב אבל שומן של חלב ושל בין הדקין חלב מקרי ולפ"ז הא דכתב הרא"ש ורבינו דחלב בשומן הוי מין במינו אי לא פליגי צ"ל דמיירי בשומן הלב ודקין ומיהו הרמב"ם פט"ו מהמ"א פליג אא"ז דהא כתב דחלב האליה מין חלב הכליות הוא והאי חלב האליה היינו שומן האליה ע"ש: עוד כתב בהגהת ש"ד כמה חילוקים בדין זה גם הא"ו הארוך כלל כ"ג האריך טובא בחילוקי דינים אלו ונראה שכל דבריו בזה הם מהאור זרוע וע"ש ועיין עוד במרדכי פרק בתרא דע"ז כי המורה צריך לדקדק בחילוקים אלו טובא ואע"ג דלמאי דקי"ל דמין במינו נמי בטל בששים אין נפקותא בחילוקים אלו מ"מ איכא נפקותא בשנתערב איסור בהיתר ביבש ונודע תערובתו קודם בישול דמין במינו חד בתרי בטל ושלא במינו בששים א"נ נ"מ היכא שנשפך כדכתב רבינו בסמוך:

בין אם נתערב איסור בהיתר מין במינו וכו' עד ורש"י פי' דמין במינו לא בטיל כלל אפילו באלף ומין בשאינו מינו אינו אלא דרבנן. בפכ"ה (דף ק"ט) פסק רש"י כר' יהודה דמין במינו במשהו וכן פסק בפרק בתרא דע"ז (דף ס"ט) וכן פסק בפרק כל שעה ואף ע"פ דבפרק בתרא דע"ז (דף ס"ו) כתוב בפי' רש"י ז"ל וכל מין במינו במשהו לקמן פסקינן דלאו הלכתא הכי אלא אפי' מין במינו בנ"ט חוץ מטבל וי"נ עכ"ל נראה דלשון זה כתבו קודם חזרה וכמ"ש בהגהת אשיר"י לשם דגם רש"י פסק כמו רבותיו קודם שחזר בו. ותו דבספרי רש"י המדוייקים כתוב לשם בזה הלשון וכל מין במינו במשהו והכי הילכתא דכל מין במינו דינו במשהו עכ"ל ונוסחא זו בפירש"י עיקר שכ"כ כל המחברים בשמו. והתוס' בפג"ה (דף צ"ז) סתרו דבריו והעלו דלית הלכתא הכי אלא מין במינו נמי בטל בס':

ומ"ש רבינו ומיהו פי' ר"ת וכו' ושלא במינו אסור מן התורה עד ס' אף ע"ג דמן התורה בנ"ט הוא ואפי' פחות מס' שרי אם אינו נ"ט מ"מ כיון דבליכא קפילא בספק איסור דאורייתא הוא עד ס' דשמא נ"ט הוא לפיכך כתב דאסור מן התורה עד ס' ואפ"ה אם נשפך והיה ידוע שרובו היתר אסור ולא חשבינן ליה ס"ס ספק אם היה שם ס' ואת"ל לא היה שם ס' שמא לא היה הטעם נרגש כמו ספק זינתה תחתיו וכו' דכיון דהצריכו חכמים ס' כל פחות מס' בודאי איסור דאורייתא הוה וליכא ס"ס וכיוצא בזה בסימן ק"י:

ומ"ש ושלא במינו אסור מן התורה עד ששים אלא שאין לוקין עליו וכו' בפרק גיד הנשה (חולין דף צ"ח) קאמר דילפינן מזרוע בשלה דכל איסורין שבתורה בטלין בששים ופריך עלה מדתניא זהו היתר הבא מכלל איסור זהו למעוטי מאי לאו למעוטי כל איסורין שבתורה ופריק רבא לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור קמל"ן הכא דשרי ופי' רש"י נ"ט קים לן דאסור בקדשים כעיקר וממשו של איסור ולהא מילתא קתני זהו למעוטי שאר קדשים אבל חולין שפיר גמרינן מיניה דבטל בס' דמדאורייתא ברובא בטיל אלא מדרבנן בעי ס' וה"נ קאמר ר' יוחנן טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו. והתוס' הקשו על פירושו והעלו דבחולין נמי אסור טעם גמור כמו בקדשים דטעם כעיקר דאורייתא והא דאר"י טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו היינו במינו דבדאורייתא ברובא בטיל וטעמו וממשו דלוקין כגון שהאיסור בעין ומכירו א"נ איירי שלא במינו והיכא דאיכא כזית בכדי א"פ קרי ליה טעמו וממשו והיכא דליכא כזית בכדי א"פ קרי ליה טעמו ולא ממשו עכ"ל ועוד האריכו ע"ש והרא"ש כתב פי' הראשון ע"ש ר"ת ופי' השני ע"ש רבינו חיים. ורבינו כתב פי' השני ע"ש ר"ת נמשך אחר סתם תוס' שהם דברי ר"ת והר"ן ז"ל כתב דבמין בשא"מ ונתערב גופו ויהיב טעמא אפי' באלף אסור מדאורייתא ואי איכא כזית בכדי א"פ לוקה ואי ליכא כזית בכדי א"פ אסור מדאורייתא מיהו אין לוקין עליו ואי לא יהיב טעמא שיעורו בס' והיכא שנתערב בדבר טעמו ולא ממשו היינו טעם כעיקר שלפי שיטת ר"ת הוא מדאורייתא ולפי שיטת רש"י מדרבנן עכ"ל. והרב ב"י תמה על דבריו דמשמע דס"ל דההיא דר"י כל שטעמו וממשו וכו' אינה ענין למחלוקתן של רש"י ור"ת כלל והא ליתא שהרי רש"י כתב וה"נ שמעינן ליה לרבי יוחנן כל שטעמו וכו' וגם התוספות כתבו ליישב דברי ר' יוחנן עם מה שהם סוברים דטעם כעיקר דאורייתא ואיכא לתמוה טובא על תמיהתו שהלא דברי הר"ן מבוארים דלפירש"י הא דר"י דטעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין בשאין שם אלא פליטתו ואסור מדרבנן קאמר והיינו דקאמר רבא לא נצרכה אלא לטעם כעיקר כלומר בשאין שם אלא פליטתו דבחולין אינו אסור אלא מדרבנן: ומ"ש הר"ן בסוף דבריו בפסק ואי ליכא כזית בכדי א"פ אסור מדאורייתא ואין לוקין עליו אין זה מדברי ר"י שאמר טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו כלומר אסור מדאורייתא אלא שאין לוקין עליו כמו שהבין ב"י מדברי הר"ן אלא דברי הר"ן הם שהוציא דין זה מדיוקא דרישא דקאמר רבי יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו שזהו כזית בכדי א"פ שפירושו כשיש שם גופו של איסור ונימוח ונבלל בהיתר וטעמו נרגש דאסור מדאורייתא וגם לוקין עליו כשיש שם כזית בכדי א"פ ומדיוקא נשמע דבאין שם כזית בכדי א"פ אסור ואין לוקין אבל סיפא דר' יוחנן טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין לא איירי אלא בשלא נתערב שם גופו של איסור כלל כי אם טעמו בלבד דלרש"י אע"ג דכשנבא לשער לפי האיסור שנפל לשם יהא בו כזית בכדי א"פ אפ"ה אין בו מלקות רק איסור דרבנן ולר"ת אסור מדאורייתא וכ"כ עוד הר"ן להדיא בפרק בתרא דע"ז וגם בפג"ה דבריו מובנים כדפי' בלי שום גמגום. אלא דאי קשיא להר"ן הא קשיא דרש"י כתב להדיא בפרק בתרא דע"ז (דף ס"ז) ז"ל טעמו ולא ממשו כגון חלב שנפל לקדרה או חלב שנפל נימוח שאין ממשו בעין עכ"ל אלמא דאפילו בנימוח גוף האיסור נמי אינו אסור אלא מדרבנן לרש"י וטעמו וממשו דאסור ולוקין היינו שממשות האיסור הוא בעין שלא נימוח אלא שאינו ניכר אכן המעיין בדברי הר"ן לשם יראה שדחה פי' זה מדאיתא בפרק התערובת אמר רבא אמור רבנן ברובא אמור רבנן בטעמא פי' מין במינו ברובא מין בשא"מ בטעמא ומדקאמר מין במינו ברובא מדאורייתא קאמר וכו' אלמא מין בשא"מ מדאורייתא בטעמא הוא ולא בטיל ברובא ואע"פ שאין גוף האיסור בעין אלא שטעמו נבלל אפ"ה אסור מדאורייתא ודוקא שיש שם ממשו של איסור אבל אם אין שם אלא פליטתו אינו אסור אלא מדרבנן וכו' והיינו דאמר ר' יוחנן טעמו ולא ממשו וכו' כלומר שאין שם אלא פליטתו וכו' עכ"ל וא"כ צ"ל דמה שפירש"י בפרק בתרא דע"ז אינו לפסק דין אלא לפרש דברי רבי יוחנן והעיקר כמו שפי' בפג"ה דלשם חזר בו רש"י א"נ הר"ן לא היה גורס לשון זה בפירש"י שבידו אכן המרדכי לשם כתב לדעת רש"י דאין איסור מן התורה אלא באיסור שהוא בעין אבל בנימוח גוף האיסור אינו אסור אלא מדרבנן וכ"כ בהגהת מיימונית פט"ו מהמ"א: עוד כתב ב"י שדברי הרמב"ם אתי שפיר כסברת רש"י והא דאר"י טעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי א"פ איירי בנימוח גוף האיסור וטעמו ולא ממשו דאסור ואין לוקין עליו איירי נמי שנימוח גוף האיסור אלא שאין בו כזית בכדי א"פ עכ"ד ולפעד"נ שזה א"א דא"כ לא היה לו לרש"י שום ראיה מדאמר רבי יוחנן טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו דאסור מדרבנן קאמר דמבואר במרדכי פרק בתרא דע"ז דראיית רש"י היא מדלא קאמר ר יוחנן טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו וזהו בשאין בו כזית בכדי א"פ כדאמר ברישא אלמא דבסיפא אפילו יש בו כזית בכדי א"פ נמי אין לוקין וא"כ בע"כ דאינו אסור מדאורייתא דאל"כ למה אינו לוקה ולפי דברי ב"י ליכא ראיה דדילמא אסור מדאורייתא ואין לוקין לפי שאין בו כזית בכדי א"פ. אלא נראה דהרמב"ם ס"ל כפירש"י בחדא וכפר"ת בחדא כרש"י ס"ל דהא דקאמר לא נצרכה אלא לטעם כעיקר וכו' דבחולין אין הטעם אוסר אלא מדרבנן וכפר"ת נמי סבירא ליה דהא דקאר"י טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו היינו בשאין בו כזית בכדי א"פ דהשתא אף על גב שנימוח שם גוף האיסור אינו אסור אלא מדרבנן וזהו טעם כעיקר וכו' דבחולין אינו אלא מדרבנן וכדפירש"י בפג"ה:

וכתב הרשב"א שאם נתערב וכו' ותולין לומר שמינו היה רוב ונתבטל וכו' פי' כשידוע שמינו היה רוב אלא שאינו ידוע אם היה שם ס' תולין לומר לקולא כיון שמינו היה רוב ודאי נתבטל בס':

ומ"ש הלכך כחל וכו' ה"ק כיון דבאינו נשפך אין תולין להקל אע"פ שאינו אלא איסור דרבנן הילכך בכחל נמי בעי ס' מזה הטעם דלא הקילו אלא בנשפך דאינו בא אלא באקראי בעלמא כדפי' הר"ן א"נ באינו נשפך יש להחמיר משום דמה שאינו בקי לשער אין זה ספק דדעת שוטים לאו כלום כדכתב בש"ד סימן פ"ה והקשה מהרש"ל וז"ל ואינו נכון בעיני דבשלמא במין במינו אין בו איסור מצד שהוא נ"ט אלא מגזירת הכתוב דאינו בטל מש"ה כי איכא בהדיה נמי מין בשא"מ אמרינן סלק את מינו כדי שיבוטל הטעם בשא"מ וממילא מותר הכל אבל הכא שאוסר את שאינו מינו בנ"ט מדאורייתא א"כ היכא שנשפך אפי' איכא נמי מינו בהדיה סוף סוף עדיין בספק עומד וספיקא דאורייתא לחומרא עכ"ל ולי נראה דהכי קאמרינן כי היכי דהתם אילו לא היינו רואין את מינו כמי שאינו היה אסור ועכשיו שאנו רואין כאילו אינו טעם האיסור נתבטל בשא"מ והו"ל כאילו בא מינו לתוכו לאחר שנתבטל ונעשה כבר היתר דשוב אינו חוזר וניעור לחזור ולאסור ה"נ הכא רואין את שאינו מינו כאילו אינו ומינו שהוא רוב מתיר את האיסור וכאילו בא שאינו מינו לתוכו לאחר שכבר נעשה היתר ושוב אינו חוזר וניעור להיות אסור והכי נקטינן כדעת הרשב"א דמסתברא טעמיה:

ולא מיבעיא וכו' עד ל"ש הן של חרס או עץ או מתכות כלומר אין להקל בשל עץ ומתכות כיון דחוזר להכשירו דא"צ לשער בכולו אלא באומד יפה כמה יצא ממנו ולשער בו כסברת הראב"ד אלא לא שנא ועיין בב"י אח"כ כתב דרבינו פרץ החמיר בכף של מתכת יותר משל חרס היפך סברת הראב"ד:

ומ"ש אלא אפילו מכירו והוא שלם וזרקו וכו' נראה דבמכירו והוא שלם פשיטא דצריך לזורקו אפילו אי איכא ס' אלא דאפילו בחלב שנפל לקדרה ונימוח ואיכא ס' נמי צריך להסיר השומן הנך למעלה וכ"כ בהגהות מרדכי דחולין ע"ש: הרוקח דאם נפל חלב לתבשיל דיתן שם מים צוננין והשומן צף למעלה והשאר מותר עכ"ל ומיירי בדאיכא ס' דכל מאי דאפשר להסיר את האיסור צריך להסירו אע"ג דאיכא ס' אבל בדליכא ס' אין לסמוך על הסרה זו דאע"ג דעכשיו מסיר החלב כבר נאסר התבשיל מתחלת נפילה שנתן בו טעם ונאסר ואפשר לסוחטו אסור וכך פסק מהרמ"א בת"ח כלל פ"ה וכ"כ בא"ו הארוך כלל כ"ג סוף סימן ט' וז"ל והשיב ראב"ן חלב שנפל לקדרה ונמס אם יש ששים מצוה ליתן בו מים קרים לקרוש החלב ולהסירו עכ"ל אכן בהגהות שבסוף הספר כלל כ"ד סימן י' כתב בהיפך וז"ל ומ"מ טיפת חלב שנפל לתוך רוטב של בשר כתב במרדכי פג"ה שישפוך עליו מים צוננים ויסיר כל השומן הצף עליה למעלה והנשאר מותר אפי' ליכא ס' עכ"ל ושמא היינו מטעם שאין החלב מתערב ברוטב אלא צפה למעלה וכל איסור שאפשר להפרידו לגמרי לא אמרינן לגביה חתיכה עצמה נ"נ ואפשר לסוחטו אסור ואין שייך בזה משום ביטול איסור שהרי אינו מבטלו לאוכלו אלא מוציאו לחוץ לגמרי דהא אין החלב מתערב וא"צ ס' ולהכי צריך להסירו אפי' איכא ס' מאחר שיכול להכיר האיסור ולהסירו וכן משמע ג"כ בדברי המרדכי שאין מחלק בתקנה זו בין איכא ס' לליכא ס' עכ"ל ואף ע"פ שדברים אלו נכונים בטעמם ולא קשה מאפשר לסוחטו אסור דאין זה אלא בחתיכה שקבלה טעם של איסור אבל לא בדבר לח כגון רוטב שאין שם אלא התערובות איסור עם היתר וכשמפריש ומבדיל איסור מן ההיתר נשאר ההיתר בלבדו וכמו שהתבאר בסימן צ"ב מכל מקום מאחר שכתב בפנים בשם ראב"ן דבדליכא ששים אין לו תקנה להסיר אין להקל לכתחלה אבל בדיעבד אין לחוש כנ"ל ועיין במ"ש בסימן צ"ט וע"ל סוף סימן ק"ד בדין איסור פגום דאף ע"פ דשרי צריך להסירו כל מאי דאפשר:

ומ"ש אבל כף ישנה וכו' אין לפרש דר"ל כף ישנה של חלב שתחבו בשל בשר א"נ איפכא דכבר כתב כך בסמוך לפיכך המבשל בקדרת איסור שהוא ב"י או תוחב כף וכו' ולמה לו לחזור ולכתבו אלא ודאי דה"פ כף ישנה של בשר שניער בה ביומו כזית חלב ואח"כ ביומו תחבו בשל חלב או בשל בשר הכף נ"נ ומשערין בכולה וכך הוא דעת ב"י במ"ש ורבינו סתם דבריו כסברא הראשונה. אך קשה ממ"ש רבינו סוף סימן ק"ז גבי הוצאת הזבוב בכף מן הקדרה דנאסר הכף דאם חזר ותחב הכף בקדרה לא משערין כנגד כל הכף אלא כנגד הזבוב ויש לומר דרבינו נמשך אחר מסקנת הרא"ש שכתב בסי' צ"ב דהעיקר כר"א דלא אמרינן חנ"נ אלא בבשר בחלב ולפיכך גבי איסור זבוב השיג רבינו על המחמירים וס"ל דאין משערין רק כנגד האיסור שבו דאפי' אינו כלי אינו נ"נ בשאר איסורין כ"ש בכלי אבל בכף הבלוע בבשר בחלב ביומו אמרינן הכלי נ"נ וצריך לשער בכולה כדכתב הכא וס"ל דאין לחלק בין חתיכת בשר לכלי דבבשר בחלב בתרוייהו אמרינן חנ"נ אבל לא בשאר איסורים והכי משמע מדברי רבינו שכתב בסימן צ"ד דצריך ב' פעמים ס' גבי תחיבת כף בבשר בחלב אלמא דבבלוע בכלי נמי אמרינן נ"נ בבשר וחלב וא"כ צ"ל דלא היקל בסימן ק"ז אלא באיסור זבוב אכן מהרא"י ז"ל בהגהת ש"ד סימן כ"ה ובת"ה סוף סימן קפ"ג הביא ראיה מדברי רבינו בסימן ק"ז גבי הוצאת זבוב לכלי הבלוע בבשר בחלב דא"צ לשער גבי כלי אלא כנגד האיסור הבלוע ולא כנגד כל הכף דלא אמרינן בכלי נ"נ ואחריו נמשך מהרמ"א ז"ל בת"ח כלל פ"ה דין א' וצריך לפרש לפי דעתם שמ"ש רבינו כאן אבל כף ישנה דבכף ישנה של חלב ותחבו בשל בשר קאמר דמשום דלא ידעינן כמה בלע צריך לשער כנגד כל הכף ולא משום דהכלי נ"נ ולא היה צריך לכותבו כאן שכבר כתבו בסמוך אלא איידי שכתב דין כף חדשה כתב ג"כ דין כף ישנה אצלו אלא מיהו קשה לפי זה אמאי כתב רבינו כף חדשה אפי' כף ישנה של בשר כשניער בה כזית חלב ותחבו בשל בשר נמי א"צ לשער אלא כנגד חלב חלב שבלע וי"ל דרבינו לא נקט כאן רק מילתא דפסיקא דבכף חדשה כ"ע מודו דלא משערין רק כנגד האיסור ובכף ישנה שניער בו כמה פעמים חלב כ"ע מודים דמשערין כנגד כולו אבל כף ישן שלא ניער בו אלא כזית חלב מזה לא דיבר רבינו כאן עד סי' ק"ז לשם גילה דעתו דאין צריך לשער אלא כנגד האיסור ולא כנגד כל הכף וכדעת הר"ן שהסכים עם הרמב"ן בזה וכ"כ מהרמ"א בס' דרכי משה. ומיהו העיקר נלפע"ד כדפרישית דמ"ש רבינו אבל כף ישנה וכו' דבכף ישנה של בשר שניערו ביומו כזית של חלב וחזר ותחבו בשל בשר מיירי וכדפי' ב"י ולא קשה לפ"ז למה כתב רבינו דמשערין בכולה לפי שאין יודעים כמה בלע הו"ל לומר דמשערין בכולה כיון דבלוע מבשר בחלב ונ"נ קודם שחזר ותחבו בבשר דהא פשיטא הוא דאם היינו יודעים כמה בלע כגון שניער בה תחלה כזית בשר ואח"כ ביומו ניער בה כזית חלב וחזר ותחבו בשל בשר לא היה צריך לשער אלא ס' כנגד ב' זיתים של בשר וחלב שבלע תחלה ולא צריך ס' כנגד כל הכף דהוא גוף החרס והעץ והמתכות דאינו מצטרף אל האיסור אלא כיון דאין יודעין כמה בלע לפיכך משערין כנגד כל הכף או כנגד כל הקדרה והוא דבר פשוט אבל מהרמ"א בת"ח כלל פ"ה הביא דעת המרדכי דבידעינן האיסור שנפל על כלי עץ ומתכות לא משערין אלא לפי האיסור שנפל עליו הואיל ואפשר להפריד האיסור משם ע"י הגעלה וליבון וכתב עליו משמע דבכ"ח משערין בכולו מיהו אפשר דלא מיירי אלא בכלי חדש אבל לא בישן שכבר בלע וכה"ג כתב בש"ע סימן צ"ח וז"ל ויש שאינן מחלקין בין כף חדש לישן רק בין כ"ח לשאר כלים וכו' וכ"כ בת"ח כלל נ' בדין הוצאת הזבוב הכי נהוג כדעת הטור דלא אמרינן גבי כלי נ"נ וא"צ לשער רק נגד האיסור שבו מאחר דידעינן כמה בלע וכ"כ הטור סי' צ"ח עכ"ל ור"ל דבכף חדשה כתב כאן דא"צ לשער אלא כנגד מה שבלע ולא כנגד כל הכף וכל זה מן המתמיה דהיאך יעלה על הדעת שיצטרף גוף העץ והחרס והמתכות אל האיסור אם ידוע כמה בלע ולענין הלכה היכא דלא ידעינן כמה בלע כגון בכף ישנה של בשר שניער ביומו כזית חלב וביומו חזר ותחבו בשל בשר וה"ה בקדרה בכה"ג א"נ בכף ישנה של בשר שהוציא זבוב וחזר ותחבו בקדרה צריך ס' כנגד כל הכף וכנגד כל הקדרה דאין לחלק בין בשר בחלב לשאר איסורין למאי דקי"ל כר"ת ור"י אלא דבהפסד מרובה או לכבוד שבת או לעני יש להקל בכלי עץ ומתכות וכדכתב המרדכי ע"ש הר"א ממי"ץ אבל בקדרה ובכף חדשה אין להחמיר כלל אפי' בכ"ח ואפילו בבשר בחלב ושלא בהפסד מרובה ומהרמ"א מ"כ לא דק בדבר זה:

כל שיש ששים וכו' ונפלו בה ב' זיתים פי' אפילו נפלו הב' זיתים זה אחר זה ונודע בנתיים. וכן בל' זיתים וכו' אפילו נודע הנפילה קודם שנתערבו יחד בשוגג מותרים לדעת הרא"ש דס"ל כהר"א דלא אמרינן חנ"נ אלא בבשר בחלב אבל לא בשאר איסורין ולפיכך אף ע"פ שנאסר התערובת בתחלה כשחזר ונתערב יחד חוזר וניעור עם ההיתר ומותר כמ"ש הרא"ש ס"פ ג"ה ויתבאר בס"ד בסימן צ"ט אבל לדידן דבכל איסורין אמרינן חנ"נ הכל אסור בין נודע בין לא נודע אא"כ דאיכא בקדרה נ"ט זיתים היתר ונפלו בה ביחד ב' זיתים של דם ושל חלב דמהני כ"א לבטל חבירו ואין כאן נ"נ:

ומ"ש רבינו דבכל אחד היו ל' של היתר לאו דוקא דאף בשלא היה אלא כ"ט בא' ול' באחד סגי וכן הוא בתשובת הרא"ש כלל עשרים סימן ב' ובא"ו הארוך האריך בזה סוף כלל כ"ד ע"ש:

ומ"ש וכן ג' מיני איסורין וכו' ופטורין על שלשתן פי' אף ע"פ שאסורין באכילה מ"מ פטורין מן המלקות ולא היה צריך לכותבו אלא ללמד דמכאן נפקא לן הא דכתב תחלה דב' זיתים של איסור כ"א מצטרף עם נ"ט של היתר לבטל חבירו ב"י:

ובאגור כתב לא ראיתי ולא שמעתי בשום מדינה דנוהגין שיהיו מטעימים קפילא אלא משערין הכל בס' עכ"ל מיהו דבר דעביד לטעמיה לא בטיל כדלקמן סי' ק"ה:

וכתב באו"ה כלל ל"ו דאפי' נפל חלב לבשר עוף דהוא מדרבנן אפ"ה אם נשפך אסור עכ"ל:

עיין במרדכי דף תשל"ה ע"א וע"ד פ' ב"ה ובהגהות חולין ובהר"ן דף תש"יב ע"ב ובמרדכי פרק השוכר דף תשפ"ט ע"ד גם האשיר"י בפרקים הנזכרים כל דין מין במינו איזה דבר מקרי מין במינו ולא רציתי להאריך בזה הואיל ואנן ס"ל כר"ת במ"ש למטה ואע"ג דאיכא קצת נפקותא אף לר"ת לענין שאם נשפך ההיתר וכו' גם איכא נפקותא בדבר יבש כמו שיתבאר לקמן סימן ק"ט מ"מ לא חשתי להאריך בזה כי הוא מילתא דלא שכיחא:

וכ"כ במרדכי פ' ג"ה דף תשל"ה ע"א בשם ס"ה דאנו נוהגין כר"ת וראבי"ה כתב דהמנהג כרש"י וכן היה נוהג אביו ר"י הלוי עכ"ל ובהג"מ פט"ו בשם סמ"ק ונהגו העם כר"ת בין במין במינו דבטל בס' בין בטעם כעיקר שהוא דאורייתא וכ"פ בש"ד ובאגור ובאו"ה וכ"פ בב"י וכן המנהג:

וכתב האו"ה כלל כ"ג כל דינים אלו וכתב לבסוף וה"מ כשהן שלימים אבל החתוכים הכל מקרי חתיכות דג או חתיכות עוף עכ"ל נראה מדבריו דס"ל דבכה"ג הוי מין במינו דבתר שמא אזלינן הואיל וכולהו מקרי חתיכות דג או עוף אם כן שמן שוה אין דבריו נראין דאין זה שמן העצם שנלך אחריו לענין מין במינו כן נ"ל:

היכא דמכיר האיסור פשיטא דצריך לזורקו אע"ג דאיכא ס' ונ"ל דלהכי כתב המרדכי בהגהת חולין דף תשמ"א ע"ג בשם הרוקח דאם נפל חלב לתוך התבשיל דיתן לשם מים צוננין והשומן צף למעלה והשאר מותר עכ"ל ונראה דמיירי שיש בקדרה ס' ואפ"ה צריך לעשות כן להסיר כמו אם היה מכירו שצריך להסירו הואיל ויכול לבדלו מן המאכל אבל אי ליכא ס' פשיטא דלא מהני תקנה זו דאף ע"ג דמסיר החלב עצמו מ"מ הטעם נשאר שם ולבן ודאי לא מיידי אלא בדאיכא ס' כן נ"ל ואחר שכתבתי מצאתי בארוך כלל כ"ג שפי' דברי המרדכי כמ"ש:

ובארוך כלל כ"ד אפי' החתיכה עבה כמו בראשונה ואפי' נפלה לק' קדרות בזה אח"ז צריך לשער בכל הקדרה נגד כולה אבל אם נפל ב"פ לקדרה אחת אין צריך לשער רק פ"א נגד כולה עכ"ל ולעיל סימן צ"ד כתבתי אפי' נודע בנתיים א"צ רק ס' אחד וע"ל:

ואני אומר שזו אינו נכון דמ"ש הטור מסכים לסברא הראשונה דהרי כתב לקמן סימן ק"ז בהדיא כדברי הרמב"ן ותוספות דגם כאן משמע דס"ל כרמב"ן מדכתב אבל כף ישינה דניער בו כמה פעמים משמע שניער בו חלב כמה פעמים ולא ידעינן כמה בלע מן החלב ולכן משערינן בכולו אבל אי הוי כף ישן בלוע מבשר ולא ניער בו רק כזית חלב א"צ לשער רק מה שבלע מן החלב ואין להקשות לדברי דאם כן אמאי נקט בתחלת דבריו כף חדשה דהא לפמ"ש כף ישנה נמי י"ל דרבינו לא נקט כאן רק מילתא דפסיקא כף חדשה כ"ע מודים שלא משערים נגד כולו אבל אם הוא כף ישן ולא ניער בו רק כזית חלב מזה לא דיבר כאן כלום עד לקמן סימן ק"ז גלה דעתו בזה ולפ"ז דעת רבינו כדעת הר"ן והרמב"ן וכ"ה דעת המרדכי כמ"ש לעיל סימן צ"ב אך צ"ע מ"ש מטיפת חלב שנפלה על הקדרה שנתבאר לעיל סימן צ"ב דאמרינן חנ"נ ואפשר לחלק כין כ"ה לשאר כלים וע"ל סימן צ"ב וכתב באו"ה כלל כ"ד הא דמצרכינן ס' נגד כל הכלי בכף ישנה היינו דוקא אם נאסר הכלי מחמת בליעת איסור ע"י האור שאז שולט הבליעה בכל הכלי אבל אי נאסר ע"י מליחה אין המלח יכול לאסור מן הכלי רק כ"ק וא"צ ס' רק נגד קליפת הכלי מבפנים עכ"ל וכ"ה במרדכי פכ"ה דף תשל"ה ע"ג תשובת ר"י עוד כתב ואם מלח בכלי מנוקב ונפל ליורה א"צ לשער כלל נגדו אף ע"ג דלכתחלה אסור לאכול בו רותח מ"מ בדיעבד אינו אסור הואיל והוא מנוקב וה"מ בשל עץ אבל בשל חרס אף ע"פ שהוא מנוקב צריך ס' נגד כולו ולא די בכדי קליפה עכ"ל הארוך:

משמע דאין לחלק בין איסור לאיסור דהכל בטל בס' חוץ מאלו שחילק בהן רבינו ואף בשר בחלב שנפל אח"כ לקדרה בטל בס' כתשובת רש"י שכתבו הג"מ דף תשמ"ב ע"ג ובמרדכי עצמו דף תש"א ע"ד ודלא כמ"ד דאוסר במשהו לאחר שנעשה בשר בחלב וכ"פ בארוך כלל כ"ג דאין לחלק ומשערין בס' גם משמע מכאן דאין לחלק בין ציר לשאר איסורין והכל בטל בס' דלא באו"ה שם דפסק דציר נבילה וטריפה שהיא מדאורייתא שנתערבה במינה דלא בטילה רק במאתים עכ"ל וכ"פ המרדכי דף תשל"ה ע"ב תשובת מוהר"ם דאין לחלק ודלא כרמב"ם שכתב גבי דג טמא שכבשו עם דגים טהורים במאתים ובש"ד בשם מהרא"י ז"ל דאף למאן דבעי מאתיים היינו דוקא שכבשו דאז יוצא גוף הדג עם הציר אבל בשאר מיני ציר מודו עכ"ל וכסברא זו דברי הארוך דהואיל ויוצא גוף הדג בעי מאתיים הואיל וגוף הדג אסור מדאורייתא וה"ה לציר נבילה וטריפה שהוא נמי דאורייתא ומדברי רבינו משמע דאין לחלק כדברי המרדכי:

ובארוך כלל ב"ד דה"ה כזית גבינה וכזית בשר שנפלו לנ"ט זיתים ירק דכל אחד מבטל חבירו הואיל ולא נתערב עד שנפלו לקדרה אפי' נטל אח"כ איסור אחד משם שרי הואיל וכבר נתבשלו שניהם עכ"ל עוד כתב אפי' ב' כפית אחת של הולכת ואחת של בשר או של ב' איסורים שנתחבו בקדירה ואין בקדירה לבטל אחד מהן כל כף מועיל לבטל דאין סברא לומר דאחד פולט והשני אינו פולט ולא דמי לקדירה של היתר דאינו מצטרף לתבשיל האיסור לבטל אף כף של איסור הנתחב לתוכו דשם ב' מינים הם הקדירה של חרס והכף של עץ ואיכא למימר דהכף פולט ולא הקדירה ועוד דהרי הקדירה בלוע מן האיסור שבכף עכ"ל ודבריו אלו אינן מובנים לי חדא רמ"ש דהקדירה בלוע מאיסור מה בכך דאדרבא משום זו היה לו להועיל לבטל דאין לומר דהואיל ובלוע מן האיסור חיישינן שמא נתמעט האיסור דהרי משערים נגד כל הכף גם מ"ש וחילק בין אם הכפות ממין אחד או הם מב' מינין כגון לקדירה עם כף הוא טעם חלוש מאוד ולכך אין לסמוך עליו בזו כן נ"ל:

ז"ל רש"י פכ"ה דק"ח והיכא משערינן יין או חלב וכל משקה לשערו בכזית מביא כוס מלא משקין ומביא זית ונותן לתוכו והמשקה יוצא לחוץ וההוא דנפיק הוי שיעור זית וכך היא שנויה בתוספתא דנזיר פרק נזיר שאכל עכ"ל:

אמר ר' יוחנן כל איסורים שבתורה בס' ואע"ג דגבי ערלה ותרומה וכלאי הכרם לא אמרינן כ' כמו שיתבאר לקמן י"ל דאלו לאו תערובת איסור נינהו אלא דאסירי משום הקדש:

אמר רבא אמור רבנן בטעמא כו' לפי מה שיתבארו דברי רבא בסמוך לא פליג אדר' יוחנן:

אמור רבנן בקפילא פי' נחתום עכו"ם (וכתב האגור דעכשיו אין נוהגין בטעימת קפילא ומשערי' הכל בס' וכ"כ רמ"א עכ"ה):

מין בשאינו מינו בטעמא כגון תרומה שנתערבה בחולין כו' ולקמן בזה הסי' חשיב תרומה בא' מהדברים שאין לנו עתה עסק בהן ונראה דהתם מיירי שנתערב במינו ששם אין דינו כשאר תערובת מין במינו ליבטל ברוב מן התורה אלא אסור מדין קדושה ע"ז קאמר שאין לנו עתה עסק בה אבל בנתערב שלא במינה שדינה בס' כדין שאר תערובות בזה יש לנו עסק בה. ועוד דכאן דבא לפרש דברי רבא דאמר אמור רבנן בטעמא ובקפילא כו' הוצרך לכתוב פי' כגון תרומה בחולין:

כתב הרשב"א וא"צ שיהא אומן בכך כו' ואם הוא אומן אפי' יודע כו' ז"ל הרשב"א בת"ה הארוך מדאמר רבא אמור רבנן בטעמא אמור רבנן בקפילא מדמחלק טעמא וקפילא לשנים ש"מ טעמא הוי טעם הנרגש לכל אדם ולא אמרו קפילא ארמאה אלא משום דעכו"ם בעלמא משקר אבל קפילא לא מרע נפשיה עכ"ל נלמד מזה דעכו"ם בעלמא נאמן לפי תומו מדאמר רבא אמור רבנן בטעמא וממילא נשמע דהא דאמר חמור רבנן בקפילא ר"ל אפילו יודע שסומכין עליו דאי מל"ת פשיטא וכי ס"ד דליהוי גריע מסתם עכו"ם:

וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל שצריך שלא ידע שסומכין עליו כו' פי' גם הרא"ש סובר כיש מי שאוסר עד שיהא אומן ומל"ת ועד"ר:

ופירש"י הא דסמכינן כו' ואפ"ה לא שרי עד שיטעמנו קפילא אפשר דה"ה בתרומה בחולין בשאינו מינו דקאמר יטעמנו כהן ג"כ בעינן ס' עכ"פ:

אבל מין במינו כו' צ"ל דרש"י כ"כ אליבא דמאן דס"ל דמין במינו בטל בס' אבל הוא סובר (ר"ל רש"י שכתב דין זה עכ"ה) דאינו בטל כמ"ש בסמוך וק"ל (ולענין מין במינו כתב ב"י בשם האגור והגהות ש"ד דאזלינן בתר שמם אם הוא שוה הוי מין במינו ולא אזלינן בתר טעמא אם הוא שוה אם לא וע' במרדכי פכ"ה דף תשל"ח ע"א וע"ד ובהגהות סוף חולין ובר"ן דף תשי"ב ובמרדכי פרק השוכר דף תשע"ט ע"א גם באשר"י כל דין מין במינו עי' בד"מ ובב"י עכ"ה):

והרמב"ן חילק היכא שמכירין האיסור ולא נתערב ממנו אלא צירו וטעמו כו' ממשמעות לשונו אלא צירו וטעמו משמע דוקא בציר של איסור או טעמו בהא סמכינן אקפילא אפי' בדליכא ס' אבל אי נימוח גוף האיסור צריך ס' אבל מדברי ב"י שכתב שדעת הרשב"א והר"ן כדעת הרמב"ן וכתב שנראה מדברי הר"ן שאע"פ שנתערב ונמחה קצת מגוף האיסור סמכינן אקפילא אפי' בדליכא ס' לפ"ז נראה לומר דגם הרמב"ן סובר כן וכן יש לדקדק בלשונו ממ"ש אבל כשגוף האיסור נתערב וצריכין ס' כו' משמע דוקא כשגוף האיסור נתערב אבל לא בנימוח ולפיכך אפשר לומר דגם בנימוח מגוף האיסור נתערב צירו קרי ליה או י"ל דדוקא בנימוח קצת מגוף האיסור קאמר דאז סמכינן אקפילא אע"ג דליכא ס' נגד כולו כיון דמן הדין א"צ ס' נגד כולו אלא מכח דלא ידעינן כמה טעם יצא ממנו וכמה נמחה ודינו כציר וטעמו אבל כשנמחה כל האיסור דאז מן הדין בעינן ששים דהא לא נשאר ממנו כלום לא סמכינן אקפילא דגם זה מיקרי גוף האיסור וק"ל:

אבל בששים מיהא שרי וא"צ לחזור אחר קפילא כלל אמר כלל דאפילו הוא לפנינו לא מטרחינן ליה להזקק לקפילא שיטעמנו. אבל אי טעם קפילא ואומר שיש בו טעם אין מועיל ס' כ"כ ב"י אליבא דהרמב"ם אבל מדברי הר"ן מוכח דגם הרמב"ן ס"ל הכי:

בין אם נתערב איסור בהיתר מין במינו כו' (כגון חלב לתוך גריסין כ' רש"ל דה"ה חלב בבשר דחשיב ב' מינין דדוקא עם שומן חשיב מין א' וכמ"ש בא"ז והא דנקט רבינו לתוך גריסין לרבותא נקט דה"א דשם יהא חשיב למין א' מאחר דעביד ליתן בו טעם ועוד דמילתא דפשיטא נקט הטור עכ"ה) עד שיעורו בששים הב"י כתב דזה כתב רבינו ע"פ מה דקי"ל כר"ת דגם מין במינו בטל בששים וכדמסיק וזהו דוחק כיון דמיד אחר זה כתב פלוגתת רש"י ור"ת בזה לא הו"ל למסתם מתחלה כחד מינייהו ונראה דה"ק עכ"פ בעינן ששים אף ע"ג דלרש"י מין בשא"מ אינו אלא מדרבנן ולר"ת מינו במינו מדרבנן ומדאורייתא הן בטילין ברוב מ"מ תרווייהו מודים דלכל הפחות איסור בהיתר בעינן לפחות ששים והיינו מדרבנן ויש נ"מ בין דאורייתא לרבנן כדמסיק:

ומיהו פר"ת דמין במינו כיון שאינו כו' פלוגתא דרש"י ור"ת כתב הרא"ש בפג"ה וב"י הביאו ע"ש. וכתב ב"י ז"ל אע"פ שבשם רבינו חיים כתב הרא"ש הא דטעמו וממשו קרי ליש בו כזית בכדי אכילת פרס והאוכל ממנו כזית לוקה לא נמנע רבינו מלכתוב בשם ר"ת משום דמשמע דלענין דינא לא פליגי ר"ת ור' חיים עכ"ל ואפשר לומר ג"כ דהואיל ור"ת דחה פירש"י וראיותיו לכן כתב דין זה בשם ר"ת:

אלא שאין לוקין עליו כו' עד שיהא בתוך כל ד' ביצים מן ההיתר כזית מן האיסור כו' דהיינו אכילת פרס לרש"י אבל להרמב"ם ג' ביצים הוא אכילת פרס גם יש בינייהו דלרמב"ם אינו לוקה עד שיאכל כל הג' ביצים שנתערב בהן כזית איסור:

ואז חייב על כל כזית וכזית פי' כל כזית שאוכל מזה התערובת חייב עליו כאילו אכל כזית איסור דזהו מיקרי טעמו וממשו כיון שיש בו איסור כ"כ ומצטרף ההיתר עם האיסור דאפי' על אכילת כזית לחוד מן ההיתר עם האיסור לוקה כאילו אכל כזית איסור וכ"כ ב"י: ונפקא מינה וכו' אם הוא דאורייתא או דרבנן כיון שאין אנו לוקין:

אם נתערב מין במינו ונשפך כו' ואם נתערב בשאינו מינו וצ"ל דמיירי שנימוח האיסור או שנפלו ממנו גוף האיסור וא"צ ס' אלא לבטל טעה האיסור ועל טעם האיסור איכא למימר שהיה ס' ונתבטל ואח"כ נשפך עם ההיתר אבל אם נשאר שם גוף האיסור יחזור ויאסור עכשיו שאין שם ס' ומה מועיל לומר שהיה ס' קודם שנשפך וכמ"ש לקמן סי' ק"ו וק"ז ע"ש. ומ"ש בענין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו פי' לשערו אם היה בו ס' נגד האיסור:

וכתב הרשב"א אם נתערב כו' ובשערים השגתי עליו ע"ש מ"ו:

רואין את שאינו מינו כאילו אינו ותולין לומר כו' ב"י כתב דהאי תולין ל' שאינו מדוקדק הוא וכתבתי לשונו בדרישה ע"ש ול"נ דר"ל תולין לומר שודאי היה ס' הואיל ומינו הוה רוב עכ"פ ונתבטל ברוב עוד נראה לפרש דה"ק אע"פ דהשתא מינו ושאינו מינו יחד אינן ס' נגד האיסור מ"מ כיון שמינו הוא עכ"פ הרוב נגדו תולין לקולן ואמרינן שאזלינן בתר מינו ושאינו מינו כאילו אינו ועד"ר:

כי היכי דאמרינן רואין את מינו כו' (גבי יין נסך ס"ס קכ"ג עכ"ה) עד למאן דאית ליה מין במינו לא בטיל פי' שם לא קאי אאם לשפוך אלא אפי' בא לפנינו בתחלה מ"מ צריכין למימר רואין את מינו כאילו אינו כיון דאין לו ביטול אפי' בס' למ"ד מין במינו אינו בטל לעולם ומבטלינן ליה בשאינו מינו בס' אבל כאן קאי אליבא דמ"ד מין במינו בטל ברוב ובשאינו מינו בטל בס' והואיל ונשפך שאין יכולין לעמוד עליו לשערו אם יש שם ס' רואין את שאינו מינו כאילו אינו ומבטלין האיסור במינו ברוב והשתא א"ש דאמר כי היכי כו'. דמשמע דפשוט שם ואח"כ כתב דין זה דלרש"י תולין לקולא איפכא. ומ"ש שאינו מינו רבה עליו ר"ל בששים כמ"ש דקאי אליבא דמ"ד מין במינו דאורייתא ואפי' באלף לא בטל ובשאינו מינו דרבנן מ"מ מדרבנן צריך ס' כמ"ש בסמוך בשם רש"י ודוקא בנדון זה דמספקא לן אם היה מתחלה ס' קודם שנשפך אזלינן לקולא כיון שיש לפניו רוב היתר נגדו גם עתה ועד"ר:

וה"מ שאינו לפנינו כגון שנשפך כו' כתב ב"י וז"ל ופשוט הוא דלא קאי למאי דסמיך ליה בלחוד דהיינו נתערב במינו ושאינו מינו אלא גם ארישא דנתערב במינו ונשפך דתלי' נמי לקולא וגם פה לא כיון רבינו יפה במ"ש הילכך כחל דאדרבה מכחל יליף הרשב"א דין זה שכתב וז"ל ומ"מ כשהיתר ואיסור לפנינו וא"א לעמוד על שיעורו אע"פ שהיא מאיסורים של דבריהם אסור והולכין בו להחמיר שהרי כחל מדרבנן אפ"ה אמרינן דבדידיה משערינן משום דמאי דנפיק מיניה לא ידעינן עכ"ל ב"י. ואפשר ליישב שאין רצונו לתלות כחל בדין זה אלא הביא ראיה לדין זה מכחל כאילו אמר שהרי כחל משערינן בכולו מטעם זה וזה"ש הילכך כלומר הילכך מטעם זה אנו אוסרים כחל וצריך ס' ולכן ילפינן כן לכל איסורים. והטעם דאין תולין ספק כזה להקל אפי' בדרבנן כתוב במרדכי קצר פרק השוכר וז"ל אמנם חסרון המורה שלא ידע לשער או חסרון ידיעה אחרת הא לא מקרי ספיקא דרבנן דדעת שוטים אינו כלום ע"ש מ"ו. והר"ן כתב טעם אחר וב"י הביאו ז"ל שדוקא מה שאינו בא כ"א באקראי בעלמא כגון אם נשפך רוטב וכיוצא בזה אזלינן לקולא אבל בדבר שהוא לפנינו וא"א לעמוד עליו יהיו כל האסורים בספק וכל אחד ישער במה שנראה בעיניו לפי ראות עיניו לפיכך ראו חכמים להשוות מדותיהן עכ"ל:

אלא אפילו מכירו והוא שלם פי' שלא ראינו בו שום שינוי מאשר היה בתחלה וגם לא ידענו שנפלט ממנו שום דבר כגון קערה וכף וכדמסיק וזה אין נלמד מכחל הנ"ל די"ל דשאני כחל דנפלט ממנו חלב בודאי אף שהוא נראה גדול כבתחלה זהו מכח המים שנכנס בה במקום החלב שיצא ממנו:

לפיכך המבשל בקדרת איסור כו' צריך ס' נגד כל הקדרה פי' וזה א"א ואסור כמ"ש לעיל ומכאן מוכח דרבינו לא ס"ל כהראב"ד שכתבתי בשמו ר"ס צ"ג שאין משערין אלא כנגד הבלוע כו' מיהו כי איכא קפילא כבר נתבאר לעיל דסמכינן עליה אפי' היכא דליכא ס' לדעת ר"י והרא"ש:

ומיהו אם בישל איסור בקדרת היתר כו' ואין משערין אלא במה שבתוכה אין לפרש דמ"ש ואין משערין אלא מה שבתוכה ר"ל הבלוע בו וכמ"ש הרשב"א בסמוך בסי' צ"ט דמשערין באומד יפה שהרי רבינו כתב שם בשם הרא"ש שאין מצרפין אלא מה שבעין בקדרה ולא הבלוע בו ע"כ נ"ל דמ"ש ואין משערין אלא במה שבתוכה ר"ל התבשיל שבתוכו אלא שיש לפקפק ע"ז ממ"ש לא אמרינן שגוף הקדרה מצטרף דמשמע דוקא גוף הקדרה הוא דאינו מצטרף אבל הבלוע בו מצטרף ונראה שרבינו תפס לשונו ע"פ סוגיית הגמ' דאיתא בגמ' פ' ג"ה דף נ"ז ע"ב אהא דא"ר חנינא כשהן משערין משערין ברוטב ובקיפה ובחתיכות ובקדרה א"ד בקדרה עצמה וא"ד במאי דבלעה קדרה ומסיק התם רש"י והרא"ש דאזלינן לחומרא כדעת רבנן דרב אשי דאמרי אטו דהתירא בלע כו' ולא משערינן אלא במה שהוא בעין ולא במה שבלעה הקדרה ולכן תפס רבינו בריש דבריו לשון בתרא דגמ' שאין להצטרף גוף הקדרה לבטל האיסור ואח"כ תפס מסקנא פיסקא דרש"י והרא"ש דאין מצטרפין אלא מה שבתוכה דהיינו התבשיל שהוא בעין ולא הבלוע ועיין מזה עוד בסימן צ"ט ששם יתבאר עיקר דין זה. ומיהו לא נתיישב לפ"ז דצריך לפרש שנפל איסור לתוך תבשיל של היתר ול' רבינו שכתב אם נתבשל איסור בקדרת היתר משמע שלא נתבשל בה אלא האיסור ואפשר לפרש ע"פ מ"ש התוס' בפג"ה דף צ"ז רע"ב אהא דאמר בגמ' א"ד שבקדרה עצמה ז"ל תימא אם שיעור עובי הקדרה כחמשים זיתים ונתן בה מים כשיעור עשרה זיתים ובישל באותן מים כזית חלב היאך יתבטל אותו כזית חלב במים הא פשיטא שיש במים טעם חלב ונראה לפרש דהכא מיירי דליתא לאיסורא בעיניה דנבלע בה בקדרה כזית חלב והיא היתה כבר בלוע מהיתר ואח"כ חזר ובשל היתר דמשערינן בקדרה עצמה לבטל האיסור שנבלע בה עכ"ל התוס' ואפשר שגם דברי רבינו ביאור הכי ומיהו זהו דוחק דמשמע מפרש"י והפוסקים דלא ס"ל כפי' התוס' דהם פירשו במאי דבלעה קדרה קאי אבליעת היתר לחוד ולפי' התוס' קאי אאיסור ואהיתר דשניהן בלועין ומשערין בהן וקושיות התוס' ישבתי בתשובה שיחדתי לזה בע"א ע"ש. לכן נראה דרבי' מיירי הכי בבישל האיסור לחוד בקדרה של היתר שבשלו בה היתר כמה פעמים אע"ג דלא ידעינן כמה בלעה ובכה"ג בקדרה של איסור כנגד כולה משערינן דלהקל לא אמרינן הכי ומ"ש אלא מה שבתוכה מילי מילי קתני וקמ"ל חידוש אחר אפי' אם נפל איסור לתוך תבשיל של היתר לא אמרינן לשער ההיתר שנבלע עתה מהיתר זה אלא אין משערי' אלא במאי שבתוך קדרה ושם בתשובה כתבתי והוכחתי דהא דאין משערין בשאר איסורין במאי דבלעה קדרה מההיתר עתה אינו אלא חומרא בעלמא דלדינא דוקא בחלב שדרכה להתמעט ולהצטמק קאמרינן בגמ' אטו דאיסורא לא בלע אבל שאר איסורין אין דרכן להתמעט אלא משום לא פלוג החמירו בכל איסורין לשער כמו שבא לפנינו ומש"ה אתי שפיר דלא כתב רבי' מתחלה דאין משערין אפי' בליעת קדרה שבלעה עתה דלדינא מותר אלא שמסיק אח"כ וכתב ואין משערין כו' ר"ל כן נוהגין משום חומרא ודו"ק:

ואם ידוע כמה הוא האיסור כגון כף חדשה שניער בה כזית חלב כצ"ל חלב בקמץ מדכתב ואח"כ ניער בה קדרה של בשר והא דכתב אם בישל איסור וכן אם ידוע כמה הוא האיסור נראה דקאי ג"כ אשאר איסורין דבשאר איסורין נמי דינא הכי וא"ל דבשאר אסורין אפי' ידוע כמה בלע צריך ס' נגד כולו משום דהכף נעשה נבילה בשלמא בחלב אין הכף נאסר תחלה אלא מחמת שניער בה אח"כ קדרה של בשר ז"א כיון דכף עצמו אין לו טעם בפני עצמו וגם לא נבלע בה קודם לכן שום טעם דהא חדש הוא הילכך אף אם בלע איסור לא שייך למימר חנ"נ ועי"ל דשאני כף שהוא של מתכות או של עץ כיון שאפשר להפריד האיסור ע"י ליבון או הגעלה כ"כ המרדכי ומהרא"י וע"ל ס"ס ק"ז ולדברי רבינו בלא"ה לק"מ שהרי ס"ל דלא אמרינן חנ"נ כ"א בבשר בחלב:

אבל כף ישנה שניער בה כמה פעמים כו' דין זה מיירי בתרי גווני בין שניער בה הרבה חלב ועתה תחבה בבשר או אפי' ניער בה הרבה בשר ואח"כ לא ניער בה אלא כזית חלב מ"מ נעשה נבילה שבלוע מבשר וחלב וצריכין ס' נגד כל הכף והא דקתני כף ישנה מיירי בבן יומא דוקא וקראו ישנה היפך חדשה ואע"ג דלא הזכיר בן יומא סמך על פשיטות של דבר שאם לא היה בן יומו הוי הבלוע נ"ט לפגם אפי' היה בלוע כמה פעמים מאיסור וק"ל והא דקתני כף ישנה שניער בה כמה פעמים לאו דוקא כמה פעמים דהא אפי' לא ניער בה אלא פעם א' באיסור או בחלב הרבה לא ידעינן כמה בלע וכן בת"ה הארוך והקצר לא הזכיר כמה פעמים אלא שניער בה בשר הרבה וגם מוכח בה שהיא ב"י וז"ל ריש בית רביעי היתה הכף ישנה שניער בה את הבשר הרבה וביומה ניער בה כזית חלב יש מי שאומר שבזו משערינן בכל הכף לפי שהוא בלוע מבשר וחלב הרי כל הבלע חתיכת איסור ולא נודע שיעור כל מה שבלעה וכל מה שפלטה ולפיכך משערינן בכולה:

חצי זית של איסור שנתערב בהיתר כו' זה לשון הגמ' בפג"ה ההוא פלגא דזיתא דתרבא דנפל בדיקולא דבישרא סבר מר בר רב אשי לשעורי בתלתין פלגי זיתא א"ל אבוה לא אמינא לך לא תזלזל בשיעורי דרבנן ועוד הא אמר ר' יוחנן חצי שיעור אסור מן התורה ע"כ. ורבינו שכתב חצי זית לא תימא דמיירי באיסור דאורייתא וחצי שיעור דא"כ יהא קשה על רבינו דעדיפא מינה הו"ל לאשמועינן אפי' באיסורא דרבנן אלא רבינו מיירי באיסורא דרבנן וחצי שיעור ואשמועינן דאפי' בחצי שיעור באיסור דרבנן צריך ס' ונקט כהני תרי לישני תרוייהו אליבא דהלכתא הא דא"ל אבוה לא אמינא לך כו' פסק רבינו כתרוייהו:

ביצה שיש בה אפרוח או טיפת דם כו' הא דלא נקט ביצת עוף טמא לפי שאינה אוסרת אלא קליפה אבל הני אוסרין אף בקליפתן אבל אין להקשות למה לא נקט ביצת נבלה וטרפה דבלאו האי שינוייא איכא למימר דשאני ביצת נבלה וטרפה שאין ניכרים בין ביצת היתר אפי' באלף לא בטיל משום דבר שבמנין משא"כ בביצת עוף טמא שהיא ניכרת כמ"ש לעיל סימן פ"ז דביצי עוף טהור ראשן אחד כד ואחד חד ויש בה דם או אפרוח נמי ניכרת:

לפי שיש ביצות גדולות כו' עיין מ"ש בסימן פ"ו:

ואם נתערב יבש ביבש פי' ואינה ניכרת ביניהן והיינו ביצת נבילה וטריפה וכנ"ל:

חוץ מטבל וערלה כו' שאין לנו עתה עסק בהן ע"ל סי' רצ"ד שכתב שנהוג ערלה בחוץ לארץ הל"מ. ומ"ש רבינו שאין לנו עתה עסק בהן ר"ל במקום הזה בדין תערובת שאין טעמם משום איסור אלא משום צד קדושה כמ"ש בסמוך וכ"כ בת"ה בהדיא שאין כאן מקומו ע"ש דף ל"ט ע"ש ודף מ' ע"א וכוונתו כמ"ש:

כל שיש ס' עד ונפלו בה ב' זיתים א' של דם ואחד של חלב כל אחד מצטרף כו' הטעם דסברא הוא דאיסור בטל בשאינו יכול ליתן טעם בהיתר וטעם דם וחלב אינו שוה ומה לי איסור המבטל איסור ומה לי היתר המבטל איסור (וכתב רמ"א וכ"ש בב' זיתים אחד של גבינה וא' של בשר דכל א' מבטל חבירו או"ה כלל כ"ז עכ"ה) מש"ה נקט דוקא שני זיתים א' דם ואחד חלב ולא נקט ב' זיתים אחד פיגול וא' נותר משום דשניהם מין א' ומצטרפין ואין בטלים בס':

וכן ל' זיתים של היתר שנפל בהן כזית דם כו' לאו דוקא בכל א' ל' זיתים אלא אפי' בא' כ"ט זיתים סגי וכן להדיא בתשובת הרא"ש כלל ב' סימן כ' ע"ש מ"ו ואין להקשות אמאי מותרין אלו תערובת בשוגג נימא קודם שנתערבו נעשה כל א' מהן נבילה דרבינו לטעמיה דלא ס"ל חתיכה נ"נ כ"א גבי בשר בחלב גם אין להקשות הא כתב רבינו בס"ס צ"ט איסור שנתבטל וניתוסף בו אח"כ מן האיסור דחוזר ונאסר וא"כ ה"נ נצטרף ב' זיתים האיסור לאסור דהתם מיירי שניתוסף ממון איסור הראשון ע"כ מצטרף לאיסור משא"כ כאן כמ"ש בסמוך: