איזו חלבים הם המותרין והאסורין - טור יורה דעה סימן ס״ד

סד כל חלב כו' ה"א בתורת כהנים פרשת צו פרשה ט"ו כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו פרט לבהמה טמאה ולחיה ולעופות מניין לרבות את הכלאים ת"ל שור כשב ועז דר"ע ואם נפשך לומר מן הבהמה לרבות את הכלאים יכול כל שהיה בכלל עונש ה"ה בכלל אזהרה כוי ופחות מכזית שאינן בכלל עונש לא יהיו בכלל אזהרה ת"ל כל חלב ולא הוצרך רבינו לבאר דכלאים הבא מן העז ורחל דחייבים עליו משום חלב דמדכתב בכוי דאסור ואין חייבין עליו דהיינו הבא מבהמה וחיה וכדפי' הרמב"ם בפ"א מהמ"א שמעינן דהבא מבהמה ובהמה חייבין עליו ומזה הטעם גם הרמב"ם לא הזכיר דין כלאים הבא מעז ורחל אכן בתוס' ר"פ דם שחיטה משמע דבכוי שהוא בריה בפני עצמו ואינו לא בהמה ולא חיה קאמר קרא ע"ל בתחלת סימן ס"ו:

ומ"ש ואפי' באלו הג' מינים כתב הרמב"ם כי' בפ"ז מהמ"א. וכתב בית יוסף ולא היה רבינו צריך לכתוב זה ולא מה שקודם לו דלא נפקא לן מינייהו מידי לענין איסורא דהא בלאו הכי אסור באכילה אלא שנמשך אחר דברי הרמב"ם עכ"ל אבל העיקר דנפקא מינה לענין שאסור לעשות סחורה בחלב טמאה ונפל שאילו היה בכלל חלב היה מותר לעשות בו סחורה מדכתיב יעשה לכל מלאכה אבל כיון שחלבם כבשרם אסור דאינו בכלל יעשה לכל מלאכה:

השוחט בהמה ומצא בה עובר כו' משנה בפרק בהמה המקשה ופרק ג"ה וברייתא בפג"ה דאפליגו בה ר"מ ור' יהודה דלר"מ בן ט' חי טעון שחיטה וחלבו וגידו אסור אפי' לא הפריס על גבי קרקע ולר' יהודה שחיטת אמו מטהרתו וחלבו וגידו שרי והרמב"ם ז"ל פסק בשחיטה כר' יהודה ובחלבו וגידו כר"מ והרי"ף והרא"ש פסקו בשחיטה ובחלבו כר' יהודה וכך הוא דעת רבינו ועל כן כתב על דברי הרמב"ם ולא נהירא ועיין באשיר"י שם כתב מאיזה טעם לא נהירא ולגבי גיד פסק רבינו לקמן בסימן ס"ה כר' יהודה וצריך לומר דכך נראה לו מלשון הרי"ף והרא"ש דאף בגיד קי"ל כר' יהודה וכך הבין גם הרב בית יוסף אכן לפע"ד דברי הרשב"א נכונים שכתב דנראה מדברי הרי"ף דבגיד סבירא ליה כר' מאיר מדכתב בפרק בהמה המקשה וחלבו מותר באכילה כו' דתניא לענין ג"ה כו' ר"י אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר וקי"ל כר' יהודה ואי איתא דפסק הרי"ף כר"י אף בגיד הו"ל לפרש ולמימר וחלבו וגידו מותר דתניא ונוהג בשליל וחלבו אסור דר"מ ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל וקי"ל כר' יהודה מדכתב תחילה וחלבו מותר ולא הזכיר גיד ואח"כ כתב דתניא לענין ג"ה כו' משמע הלשון דבג"ה אינו פוסק כר"י אלא כר"מ וכדסתם לן תנא דמתניתין רפג"ה דנוהג בשליל אלא דמכל מקום כיון דלגבי פלוגתא דג"ה מיתניא נמי פלוגתא דחלב ולגבי חלב ליכא סתמא כר"מ הדרינן לכללא דר"מ ור' יהודה הלכה כרבי יהודה. ותו מדכתב הרי"ף סתמא דמתניתין לגבי גיד כר"מ ולא כתב עלה מידי אלמא דהכי ס"ל דאם לא כן הוה ליה להרי"ף לכתוב הדברים שכתב בפרק בהמה המקשה על מתני' דריש פרק ג"ה לאורויי לן דלית הלכתא כההיא סתמא דריש פרק ג"ה וממילא הוה נשמע דכההיא סתמא דפרק בהמה המקשה קי"ל דשחיטת אמו מטהרתו השתא דכתב הפסק בפרק בהמה המקשה ולא הזכיר בפסק רק חלבו ולא גידו שמעינן דאחלבו כתב דקי"ל הלכה כר' יהודה אבל בגידו קי"ל כסתם מתניתין דריש פרק ג"ה וטעמו של דבר כתב הרשב"א בספר משמרת הבית דבחלב לא מקרי חלב שור וכשב אבל ג"ה קרינן לה דלא תלי בשור וכשב דעם יצירתו נאסר והכי נקטינן וגם בית יוסף כתב להחמיר מחומרא בעלמא גבי גיד ולפי עניות דעתי מדינא אסור ובחלבו נמי יש להחמיר לחוש לסברת הרמב"ם ובעל העיטור ואף על פי שרוב הפוסקים חולקים עליהם וכן נראה מדברי הרב בשלחן ערוך שכתב דעת האוסרים את החלב באחרונה וכן פסק הר"ר אלעזר ממי"ץ בספר יראים סימן מ"ז כרבי מאיר וכתב דאע"ג דרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה אמרינן בעירובין בחומרותיו קי"ל כר"מ כדאמר בכתובות פרק אף על פי הלכה כר"מ בגזירותיו עכ"ל מיהו אין זה אלא לפירוש רש"י בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מ"ז) וכן פירש רש"י בפרק אף על פי (כתובות דף נ"ז) אבל המרדכי לשם הוכיח דלא אמרינן הלכה כר"מ אלא בגזירות דוקא כגון דגזור הני אטו הני וע"ש וכן הוא דעת תו' ומ"מ מה שסובר דר"מ דאמר חלבו אסור אינו אלא חומרא דרבנן אינו כן דעת הרמב"ם אלא חייבים עליו כרת ס"ל לר"מ כדכתב להדיא בפ"ז:

הושיט ידו למעי בהמה כו' פלוגתא דר' יוחנן ור"ל בפ' בהמה המקשה ופסק כר' יוחנן דאמר חלבו כחלב בהמה וכתבו התוס' והרא"ש דאפילו לרבי יהודה דמתיר חלב של בן ט' חי דניתר בשחיטת אמו הכא שתלש החלב והוציאו קודם שנשחטה אמו חלבו כחלב בהמה וצריך לבאר דאעפ"י דבתלשו מבן ח' חי או מת או מבן ט' מת נמי אסור כיון שתלשו והוציאו קודם שחיטה התם לא אסור משום חלב אלא מידי דהוה אעובר שהוציא את ידו דאסור משום בשר בשדה גו' אבל בבן תשעה חי אסור משום חלב וחייבין עליו כרת כעל חלב בהמה גמורה ועיין בדברי הר"ן:

איזהו חלב כל שהוא תותב קרום ונקלף ברייתא פא"ט (דף מ"ט) פלוגתא דרבי עקיבא ורבי ישמעאל והלכה כרבי עקיבא מחבירו ולא כר' ישמעאל דאמר קרום ונקלף ורבים הבינו מלשון רבינו שמ"ש פי' שהוא פרוש על הקרום וכו' הוא פי' על קרום ונקלף דלא כפרש"י שפי' איפכא שקרום דק יש על החלב ונקלף הקרום מעל החלב ותמהו עליו ואפשר ליישב ולומר דרבינו לא כתב פי' זה אלא על תותב בלחוד והוא שהוא פרוש על הקרום בענין שכשנקלף הקרום נקלף החלב עמו ולא נשאר מן החלב להוציא חלב הקיבה שאינו תותב אלא חתיכות חתיכות הוא אדוק וכן הכנתא כשמפרישין אותו מן הדקין נשאר מן החלב אצלם ולאו תותב הוא אלא אדוק בהם ועל קרום ונקלף לא פי' רבינו כלום לפי שאינו סימן מובהק דעיקר האיסור וההיתר אינו תלוי אלא באם הוא תותב אם לאו וכר"ע ואם הוא תותב אז הוא ודאי קרום ונקלף ואם אינו תותב אפילו הוא קרום ונקלף אינו חלב ופי' קרום ונקלף הוא שקרום דק יש על החלב ונקלף הקרום מעל החלב שאינו אדוק בו כ"כ כפרש"י ורבינו לא האריך לפרש זה כיון דאין האיסור תלוי בו כדפרישית. ומ"ש רבינו ולא יהא בשר חופה אותו הוא לומר שעוד סימן אחר צריך שגם לא יהא בשר חופה אותו שאם הבשר חופה אותו אינו חלב אפילו היה תותב ומותר לדברי הכל וכדאיתא פג"ה מימרא דשמואל ריש (דף צ"ג) והרב ב"י הבין שמ"ש רבינו ולא יהא בשר חופה אותו הוא פי' של תותב והשיג עליו ולא דק שוב ראיתי שמהרו"ך האריך בזה ובסוף כתב טעם למה שינה רבינו לפרש קרום ונקלף הפך מפרש"י ואין בטעמו טעם ע"ש. ועוד אפשר לומר דרבי' קשיא ליה בדר"ע דלא הוה ליה לומר קרום ונקלף כיון שאין האיסור תלוי אלא באם הוא תותב בלבד הוי חלב ואם אינו תותב דהיינו דאינו פרוש כשמלה לא הוי חלב ולכך היה מפרש דאע"ג דרש"י פי' בדר"י קרום ונקלף היינו שקרום דק יש על החלב ונקלף ממנו מ"מ בדר"ע אין פי' קרום ונקלף אלא שהחלב פרוש על הקרום וכו' ולכן אמר ר"ע תחלה תותב ואחר כך קרום ונקלף לפרש שהוא פרוש כשמלה על הקרב והוא ג"כ פרוש על הקרום ונקלף ממנו וס"ל שגם רש"י ודאי מפרש כך בדר"ע דא"א לפרש בע"א אלא שקיצר לפי שהוא פשוט וכן נראה עיקר:

חלב שעל האליה מותר כך היא הגירסא הנכונה בספרי רבינו ובא להוציא החלב שבאליה לצד פנים דהוא חלב גמור אלא שעל האליה מבחוץ קאמר דאעפ"י שהוא קרב לגבי מזבח אפ"ה שרי וכדאיתא סוף פ' כל הבשר (חולין דף קי"ז):

חלב שעל הכסלים כו' בפג"ה (דף צ"ג) אמר שמואל תרבא דקליבוסתא אסור וענוש כרת וזהו חלב שעל הכסלים. ותו איתא התם א"ר יהודה קרמא דכפלי אית ביה משום תרבא ודברי הרמב"ם הם בפ"ז מהמ"א:

חלב שתחת המתנים כו' מימרא דשמואל שם. ופרש"י ורב אלפס שם ודברי הרמב"ם בפ"י מהמ"א: חלב שעל המסס כו' גם זה מימרא דשמואל שם: קרום שעל דד הטחול כו' מסקנא דגמרא פג"ה:

הכוליא כו' גם זה מסקנא דגמרא שם: ולובן שבכוליא כו' פלוגתא דאמוראי שם ואע"פ דשיטת הלכה מכרעת כמאן דשרי המנהג להחמיר כרש"י שכתב הלך אחר המחמיר לשרש אחריו. ולפי זה אם נצלה או נתבשל ולא שרשו אחריו לא אסרינן ליה כיון דאין איסורו מדינא וכן פסק הגהת אשיר"י:

חוטין שבחלב כו' שם מימרא דרב ששת א"ר אשי:

חוטין שבעוקץ כו' שם מימרא דרב יהודה והעוקץ הוא העצה כך פי' הערוך ודברי רבינו בפי' חוטי העוקץ כפרש"י וכן פי' התוספות והרא"ש דאיסורייהו משום חלב אבל הרמב"ם בפ"ו מהמ"א פי' דאיסורייהו משום דם ורבינו הביא לשונו לקמן בסימן ס"ה וע"ש:

בקיבה יש ב' מיני חלבים כו' בפ' א"ט איכא תרי לישני וכבר התבאר בסימן מ"ח בס"ד ונוהגים להחמיר בשניהם כרש"י:

חלב הלב שעל הדקין אסור ברייתא שם פלוגתא דר"י ור"ע והלכה כר"ע דאסר:

ומ"ש ודוקא באורך אמה כו' מימרא דרב יהודה פג"ה ריש מעיא באמתא בעי גרירה וזהו חלב שעל הדקין ויש לתמוה אמאי לא קאמר ריש מעיא באמתא אסור משום חלב ואפשר דאתי לאורויי דלאו כוליה אסור אלא הקרום עם חלבו וכמ"ש הכל בווהאורחות חיים ומביאו ב"י והכי נקטינן:

לשון הרמב"ם כו' הביא לשונו ללמוד ממנו דלא מצריך אורך אמה והילכך בדיעבד כדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו אם לא הסירו רק כחצי אמה גם יש ללמוד מדברי הרמב"ם דלכתחלה צריך לחוש לדברי הגאונים לגרור בסוף המעיים וכתב ב"י וירא שמים יצא ידי שניהם לגרור אורך אמה מכאן ואורך אמה מכאן מיהו בדיעבד סגי בחצי אמה מכל צד:

אין מולחין החלבים עם הבשר זה פשוט פג"ה (דף צ"ז) בעובדא דהנהו אטמהתא דאימלחו בגידא דנשיא דשמעינן מינה דלכ"ע אסור לכתחלה למלוח חלבים עם בשר ומשמע אפילו במליחה מועטת אסור ואפילו לא נמלחו יחד ונבללו זה בזה אלא מלחן סמוכים זה לזה והציר זב מאחד לחבירו נמי אסור ויתבאר לקמן בסימן ע' ועיין במ"ש בסי' ק"ה בס"ד:

ומ"ש ולא מדיחין אותם עמו כו' מבואר בפ"ק דחולין (דף ח'):

כתב ב"ה מסתברא כו' ואין בה דוחקא דסכינא בבשר הא דנקט בשר נראה דהכי פי' ואין בה דוחקא דסכינא במנקר בשר מן החלב שבו ואעפ"י דכשמנקר הגיד א"א שאינו חותך בשמנונית הגיד ומנקר ישראל קדושים הם וכו' אבל במנקר בשר אינו חותך כלל:

ומ"ש וכ"כ הרשב"א כו' אעפ"י שהרשב"א לא כתב הטעם שכתב ב"ה לפי ששומן הגיד אינו אלא חומרא אלא מפני שאינו שמן כ"כ שידבק ממנו בסכין מ"מ בענין הדין שוים הם והדין דין אמת מכח שני טעמים נכונים:

אין פורשים הכסלים כו' תלמוד ערוך פ"ק דחולין וכתב בס' בדק הבית להר"י קארו ז"ל ע"ש ה"ר ירוחם נהגו מנקרי הבשר לקלוף ולהסיר הקרום שעל הבשר ששוכב עליו הכסלים ויפה הם עושים כי אותו קרום אסור מחמת החלב השוכב עליו עכ"ל:

ומ"ש בשם הרמב"ם עד סוף הסימן הכל בפרק ז' מהמ"א ומשמע דלא אמר הרמב"ם אלא בחוטין וקרומות שאינן אסורין אלא מדרבנן אבל בחלב דאורייתא מודה דאסור אפילו דיעבד וכדמשמע מדבריו בפט"י מהמ"א ואפילו בצלי משמע דלא אסר הרמב"ם בחוטין וקרומות וכנראה להדיא מדבריו סוף הל' קרבן פסח שכתב כשאדם אוכל את הפסח כו' וכשיגיע לג"ה מוציאו ומניחו עם שאר הגידים והעצמות והקרומות שיוצאין בשעת אכילה שאין מנקרין אותו כשאר הבשר ואין מחתכין אותו אלא צולין אותו שלם כו' ואעפ"י שהראב"ד השיג עליו זהו לפי שהבין מדבריו דסובר דיצלהו אף עם החלב האסור מה"ת וליתא דלא אמר הרמב"ם אלא שאין מנקרין אותו כשאר בשר בדברים שאין אוסרין אלא מדרבנן מיהו הרב ב"י בחבור כסף משנה פי' לדעת הרמב"ם דאף בדברים שאינן אוסרין אלא מדרבנן צריך לנקרו קודם שיצלה את הפסח וע"ש ועיין עוד פ"י מהמ"א הלכה י' ועיין במה שאכתוב בסי' ק"ה בס"ד:

ומ"ש אם הוא כשעורה מעבירין אותו כו' כתב באגודה פג"ה אין תקנה להחזירו אם יראו אותו מצער ומענה עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבידה בדבר חשוב כדאמר פרק זה בורר ונ"ל ה"מ שהזיד לעשות כן או שגג מחמת שאינו יודע לנקר אבל אם יודע ושגג וקבל עליו תשובה ולא יעבירוהו ולא ילקוהו עד כאן לשונו ועיין בהגהת אשיר"י כג"ה:

ומ"ש מפני שהטבחים נאמנים על החלב כלומר דכיון דנאמנים הכל סומכים עליהם וחוטאים ומחטיאים ולפיכך יש להחמיר עליהם דאם לא היו נאמנים היה כל אחד חייב לראות אם הבשר מנוקר בטוב ולא היו מחטיאין (פרטי דיני החלב ומנהג ישראל מבואר יפה בש"ע ובהגהותיו):

ויראה שמה שקאמר ששומן האליה סמוך לזנבו שרי היינו פני החצר שבחוץ והוא כולו שומן אבל לצד פנים כולו אסור כמ"ש לעיל בשם מהר"י בן חביב וכן נוהגים לנקר הכל לצד פנים עד שמגיעים לאותו שומן שהוא ג"ה בחוץ ושם הוא כמין קרום דק והוא הגיד המפסיק הנזכר שהוא כעין פי' האלפס בחלב המתנים וב"י פי' דברי הרי"ף בענין אחר כמו שיתבאר למטה:

והמנהג בין מנקרי בשר לנקר כולו בכבש ובשור אין מנקרים רק קצתו כמנהג בני בודין ואומרים הטעם כי הבהמה מיפרקא יותר כבש משור ודע כי הלב זה הוא לצד חוץ הצלעות קטנות שנשארות באחוריים והוא בין השומן שנראה בחוץ ובין הבשר המונח על הצלעות אצל השדרה ונראה בראש אחוריים וכשמפרידין השומן מבחוץ מעל אותו בשר נראה אותו חלב עוד כתב הרשב"א שאותו החלב שהוא בראש הכסל תחת הקרום לבד לכ"ע הוה חלב דהקרום לבד לא מקרי חיפוי בשר עכ"ל תשובה סימן ש"ח וע"ל סימן ס"ה כיצד מנקרין חלב זו:

בהגה"א פא"ט אחר שמסירים חלב שעל הכרס יש קרום על הכרס ותחת אותו קרום יש חלב דבוק בכרס ואסרו רבינו אפרים ור' יואל התירו וכן נהגו גדולי רינו"ס לאכול הדבוק לכרס עד הטחול ומה שמצד הטחול אף ע"פ שדבוק לכרס אוסרים וראייתם בא"ז עכ"ל:

ובא"ו הארוך כלל כ' ובמקום שנהגו בו איסור דינו כשאר חלב לבטלו בס' עכ"ל:

וכ"כ בא"ו הארוך בשם סמ"ק עוד כתב שם בהג"ה דחומרא יתירה הוא להצריך לחטט אחריהם וכן איתא בשאילות חלומות דר"ת להתיר עכ"ל וצ"ל דאינו ר"ל דמותר לגמרי דאיך יחלוק על הגמרא אלא דר"ל אם חטט אחריהם עד שמצאן במנין שוב אין צריך לחטט לאורך הגידין במקום דבליעותא:

ובא"ו הארוך ונוהגים בקצת מקומות שנוטלים הגידין הסמוכים תחת ג' הצלעים התחתונים עד השדרה שצריך לחטט אחריהן עכ"ל:

ונראה הא מיירי כשמנקר הדקין ואינו מושך אותן בעודן חמימין אבל כשמושכין אותן בשעודן חמין נוהגין כדברי המרדכי דהמנהג פשוט בהדורא דכנתא של עגל מסירין הקרום שעל כל הדקין ואין עושין כן לשור או כבש ונ"ל טעם משום דבעגל המנהג להניח הדקין עם השומן הסמוך שהוא בהכנתא דאוכלין הכל ביחד ועל כן מאחר שעכ"פ צריכין להסיר הקרום שעל השומן הסמוך לקיבה כי צריכין לגרור מן הדקין ראש מעייא שאצל הקיבה ולפעמים נשאר הקרום שעליו עם שאר הקרום ואין הנשים בקיאין בזו לכן נתפשט המנהג לנקר הכל וכמ"ש המרדכי דאם נסתפק צריך לגרור הכל אמנם בשור ובכבש שמסירין הדקין מן השומן והחלב נשאר בדקין וא"כ ניכר במקום שהיה דבוק אצל הקיבה לכן אין מנקרין רק המקום ההיא ואין חוששין למקומות אחרים והוא טעם הגון בעיני מזו נתפשט המנהג:

ולדידן צריך לנקר הכנתא לצד הקיבה ולצד הכרכשא:

והמנהג למדוד בזרוע ואין מקפידין שיהא אמה מצומצם וכ"ה במהרי"ל:

וסיים שם וכן צריך להסיר הקרום מן הבהמה מצד פנים סמוך לדופן החזה עכ"ל ובאשר"י ריש ג"ה דדברי ר"י עיקר ובאגור משמע דיש להחמיר כדברי רא"ם:

וכ"כ בא"ו הארוך כלל ב' להתיר השומן שתחת הקרום עכ"ל:

וכ"ה במרדכי שלנו ובאו"ה הארוך כלל כ' כתב בשם המרדכי דאף לאחר שיצטננו שניהם כל צרכו אסור ואע"פ שנאמר וישימו החלבים על החזות שאני במקדש שהכהנים זהירים וזריזין אבל עתה שאין אנו נזהרים כ"כ אין לנו להקל כי לפעמים יסמוך הטבח על דעתו ויסבור שנצטנן ויהיו עדיין הם עכ"ל ואפשר שהיה לו במרדכי נוסח אחר ממרדכי שלנו ונראה שאין לחוש דהא כתב הרמב"ם בסמוך דאפילו אם הוא חם בדיעבד שרי וא"כ אף לכתחילה מותר במקום שנאמר שכבר נצטנן:

וכ"כ במרדכי פג"ה על הקרום הנאסר מטעם הלב אם נמלח עם חתיכות נראה דיש לו דין חלב כחוש וסגי לו בקליפה וכ"כ בספר ה"ג ודלא כמו שכ' שם בשם ר"ב על יותרת הכבד שנמלח עם חתיכות נראה דיש לו דין שנמלח עם הקרום והצריך ס' כמו בשאר חלב וע"ש ונ"ל דלפי מאי דקי"ל לשער בכל מליחה בס' ואין אנו מחלקין בין חלב כחוש לשמן כמו שיתבאר לקמן סימן ק"ה א"כ לפי טעם המרדכי היה לנו לשער בס' אך לפי הטעם שכתב הרמב"ם יש להקל בקרומין ובחוטין אף לדידן וכדאי הוא לסמוך עליו במקום פסידא נ"ל אמנם בא"ו הארוך כלל י"ט אוסר עד ס' וע"ל סימן ע"א וע"ה:

וסיים שם המוכר טריפות בחזקת כשרות ומת קודם שעשה תשובה היה אסור להתעסק בקבורתו ואפילו כלבים אוכלין אותו ולוקקים את דמו אסור להבריח מעליו אבל אם עשה תשובה אין לך דבר שעומד בפני התשובה עכ"ל הג"ה וע"ל בסימן קי"ט דינים אלו ועיין בת"ה סימן ל"ד חזרת טבח שיצאה טריפה מידו:

ובתשובות מהר"י קולון שורש מ' דמנהג כשר הוא דטבח ינקר הבשר בטרם ימכרנו פן יבשלו בו בני אדם ויש לזה ראיה מדברי רבותינו:

ובמרדכי משמע דאסור ובהג"ה ש"ר כתב מהרא"י קבלתי נוהגין להכשיר ואפילו בחלב הרבה שעל הירך ועל האליה לא חיישינן ולא סמכינן בזו אמרדכי והגה"מ דאסרי עכ"ל ובפסקים משמע דמ"מ לכתחילה אין להשהות בשר בלא ניקור ג' ימים עכ"ל:

לפיכך אין חייבים כו' ר"ל הואיל ופרט הכתוב אלו שלשה שור וכשב ועז לפיכך אין חייבין אלא אלו הג' מינים:

כתב הרמב"ם שאין חייבין על חלב נפל הטעם כיון שלא כלו חדשיו אין בו חיוב כרת דחדשיו גורמין:

בין אם היא שחוטה או נבילה הטעם דכתיב וחלב נבילה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלוהו ועוד דמיגו דאיתוסף איסורא בבשרה שהיה מותר נוסף ג"כ על החלב ונ"מ לחייב שני מלקות ורבינו נמשך בזה אחר דברי הרמב"ם כמ"ש בסמוך בדרישה:

כוי חלבו אסור הטעם מדכתיב כל חלב וגו' מרבינן כוי אבל מ"מ הואיל והוא ספק אין חייבים עליו דלא ילפינן מריבוייא אלא איסור לא חיוב דמקרא אחרינא ילפינן חיוב ושם לא נתרבה כוי. והא דכתב רבינו בר"ס זה אהאי קרא דכל חלב כו' לפיכך אין חייבין משום חלב אע"ג דמקרא זה לא נלמד חיוב י"ל דלא רצה לכתוב אקרא דכתיב בו חיוב לפיכך כו' משום דאותו קרא קאי אחלבים דהקריבו ואיכא עוד חלבים שלא נקרבו על גבי המזבח דאפ"ה נאסרו משום חלב וה"א דאותו חלבים דלא נאסרו משום הקרבה נאסרו בכל המינים מש"ה כתב לפיכך אהאי קרא ללמדינו דאף במקום זה דנאסרו בו כל מיני חלבים ואפ"ה כתיב ביה שור כשב ועז דנלמד מיניה דוקא בהני נאסר ולא בשאר מינים וק"ל:

אבל הפריס על גבי קרקע אסור הטעם משום מראית עין:

איזהו חלב כל שהוא תותב קרום ונקלף פירוש שהוא פרוש על הקרום בענין שכשנקלף הקרום נקלף עמו. רבים וכן שלמים תמהים על רבינו למה לקח לו שיטה לנפשו במה שפירש בענין שכשנקלף הקרום נקלף החלב עמו ורש"י לא פירשו כן אלא פירשו ז"ל קרום דק יש עליו ונקלף הקרום מעל גבי החלב שאינו אדוק בו כו' הרי דפירשו רש"י על הקרום העליון המונח על החלב שאותו קרום נקלף מע"ג החלב ואין החלב נגבה עמו. ורבינו פירשו בהיפך שהחלב מונח על הקרום וכאשר קולפין ומגביהין הקרום נגבה וניטל החלב עמו ובודאי אינן מחולקין במציאת הקרומים בבהמה אם הקרום היא למטה או למעלה. ופירוש זה של רבינו לא מצאתיהו בשום מקום. ואחר העיון נראה לע"ד ליישבו ולק"מ. ומתחילה אעתיק לשון הברייתא ופרש"י שעליו וממנו תראה שרש"י מוכרח לפרש כן ע"פ סוגיות הברייתא ורבי' פירשו כן ע"פ הדין בקיצור סוף פא"ט דף מ"ט רע"ב גרסינן תניא את כל החלב המכסה את הקרב מה חלב המכסה את הקרב קרום ונקלף אף כל קרום ונקלף דברי ר' ישמעאל רבי עקיבא אומר מה חלב המכסה את הקרב תותב קרום ונקלף אף כל תותב קרום ונקלף עכ"ל הברייתא וע"פ זה מפורש בסוגיא ובתורת כהנים והביאו רש"י בפרשה ויקרא וגם הרא"ם פירשו שם כן דלרבי ישמעאל נתרבה חלב הדקין וחלב הקיבה לאיסור משום שחלבה ג"כ קרום ונקלף ולר' עקיבא לא נתרבה כ"א חלב הדקין והיינו אמה ראשונה מהדקין במקום שיוצאין מהקיבה ולא משם והלאה וגם לא חלב הקיבה כלל. ורש"י שם בברייתא בגמ' הנ"ל קרום ונקלף (דאמר רבי ישמעאל ה"פ) קרום דק יש עליו ונקלף הקרום מע"ג החלב שאינו אדוק בו כ"כ אף כל קרום ונקלף והיינו חלב שע"ג הקיבה וכ"ש חלב שע"ג הדקין תותב (דאמר ר"ע ה"פ) היא שמלתו מתרגמינן היא תותביה כשמלה היא פרוש על הקרב וכן על הדקין בראשן אבל חלב הקיבה אינו תותב אלא חתיכות חתיכות והוא אדוק ושעל הדקין מראשו והלאה היינו מן הכנתא כשמפרישין אותו מהן נשאר מן החלב אצלם ולאו תותב הוא אלא אדוק בהם עכ"ל רש"י. והנה כוונת רש"י גלויה ומפורסמת שהוצרך לפרש קרום ונקלף על הקרום שלמעלה משום שקאי לפרש דברי ר' ישמעאל ור"י אוסר גם חלב הקיבה והקיבה אינו נקלף חלבו למטה מהקיבה (וגם אין לו קרום למטה) אלא אדוק על הקיבה מש"ה פירשו שקאי אקרום הפרוש ע"ג שבזה שוה גם הקיבה לקרב ודקים שהקרום פרוש ע"ג וגם נקלף מהם הקרום ואין החלב נמשך אחר הקרום העליון וזה קרום ונקלף ומה"ט נמי לר' ישמעאל אין חילוק בחלב הדקין בין אמה ראשונה הסמוך לקיבה ובין חלב שאר הדקין דמשם והלאה דג"כ הקרום עליהן ונקלף מהם דומה לקרב וקיבה. וכיון שמוכרחין אנו לפרש קרום ונקלף דבדברי רבי ישמעאל דקאי אקרום העליון לא רצה לשנות פירושו בדברי ר' עקיבא והניח מלפרש קרום ונקלף הנזכר בדברי ר' עקיבא מפני שנראה לי מדסתם ר"ע וקאמר קרום ונקלף בל' דא"ר ישמעאל וקאי עליה שג"כ ר"ע ס"ל שסימני החלב המה שיהיה קרום העליון אלא שמוסיף על דבריו דבעינן עוד דבר א' שיהיה בו דומה לחלב הקרב והוא שיהיה תותב שפורושו הוא שיהא כשמלה הפרושה ומרומז בו שני דברים הא' שהחלב פרוש לרוחב ומדובק יחד זה בזה כשמלה הפרישה השני דג"כ בעינן שלא יהא החלב מדובק בדבר שמונח עליו אלא שיהא ניטל מע"ג הדבר המונח עליו כשמלה הנפרשת מע"ג הגוף או מע"ג שאר דבר שמונח עליו. וזה לא מצינו כ"א בחלב הקרב ובאמה הראשונה של דקין במקום שיוצאין מהקיבה לאפוקי חלב הקיבה עצמו אינו כן בשניהן שהוא אינו פרוש לרוחב ומדובק יחד אלא גידולו על הקיבה הוא חתוכות חתיכות וגם חלבו אינו ניטל מהקיבה בפרישה בעלמא אלא מדובק בו. וכן הוא ג"כ השומן שע"ג הדקין זולת האמה ראשונה במקום שיוצאת מהקיבה וכנ"ל ומש"ה לר"ע חלב שע"ג הקיבה ושעל הדקין מאחר אמה ראשונה מותר לאכול מפני שאינו דומה לחלב הקרב בתותב וכמ"ש. והנה לפנינו שרש"י היה מוכרח לפרשו שקאי על הקרום העליון שהוא נקלף מע"ג החלב מאחר דקאי אדברי ר"י וכמ"ש וכיון דבדברי ר"י פירוש זה מוכרח הניח פורוש זה ג"כ בדברי ר"ע כיון שר"ע לא גילה בדבריו שקרום ונקלף שאיירי ביה הוא אינו הקרום ונקלף שאיירי ביה ר"י. אבל רבינו שכתב לנו הדין בקיצור ואתא ללמדינו סימני החלב ולא קאי אדברי ר"י ניחא ליה לפרש תותב קרום ונקלף בענין אחר מאשר נפרש דקרום ונקלף קאי אקרום העליון ותותב יהיה קאי אמקום חלב התחתון במקום שהוא מונח עליו ומש"ה פירש שגם קרום ונקלף קאי אמקום החלב שמונח עליו דומיא דתותב וראה וידע זה בחוש העין שהחלב שעל הקרב שהוא פרוש על הקרב כשמלה יש לו מקום חיבור בתחתיתו המחבר החלב יחד והוא קרום שע"י נתחבר יחד וע"ש זה נקרא ג"כ שמלה וכשמגביהין ומקלשין אותו הקרום מע"ג הקרב נגבה החלב שעליו עמו וכן הוא בחלב שבראש הדקין באורך אמה משא"כ משם והלאה בדקין וכן בכל מקום בקיבה שאין החלב שעליהן נפרש מע"ג הדבר המונח עליו אלא אדוק בו ואפשר שאין להן שם קרום במקום דביקותן ודוק שבזה מיושב היטב כוונת רש"י ורבינו ואפשר נמי לומר שמש"ה הוצרך רש"י לכתוב שחלב שעל הקיבה הוא חתיכות חתיכות ואדוק בו משום שחדא באידך תליא על הרוב שכל דבר הפרוש ומחובר יחד אינו צריך להיות אדוק ומה שהוא חתיכות חתיכות ואינו מחובר יחד הוא צריך להיות אדוק בדבר המונח עליו דאל"כ במה יהיה קיומו בגוף ועיין ברא"ם בפרשה ויקרא ותמצא סעד לפירושי ודו"ק:

ומש"ר ולא יהא הבשר חופה עליו הוא ענין בפני עצמו ונ"ל שאם היה בשר חפוי עליו אף אם היה לו כל סימני חלב לא היה נאסר ומימרא מפורשת הוא בפ' גיד הנשה. ולא עמדתי על סוף דעתו דהב"י דהביא הברייתא ול' רש"י הנ"ל מ"ש בפירוש קרום ונקלף ותותב ואח"כ כתב ז"ל ורבינו פירשו בענין שלא יהא הבשר חופה אותו ולא ידעתי למה הוצרך לשנות מפרש"י וההיא דשלא יהא בשר חופה אותו מימרא מפורשת היא בפ' ג"ה עכ"ל ב"י. ודבריו תמוהין דנראה דלא תמה למה שינה רבינו מלשון רש"י בפרושו דקרום ונקלף אלא תמה מפני שהבין דמש"ר ולא יהא בשר חופה אותו הוא פירוש לתותב קדום ונקלף וזה ודאי לא עלה על דעת רבינו אלא לענין בפני עצמו כתבו (וכן הגיה ומחק בבדק הבית עכ"ה) וכמ"ש ודוק כי מ"ש נלע"ד ברור:

חלב האליה מותר כמבואר בפ"ק דכריתות ובפ' כל הבשר דקאמר אלא מעתה אליה דחולין תתסר אמר קרא כל חלב שור כשב ועז דבר השוה בשלשתן כלומר וחלב האליה אינו קרב אלא בכבש בלבד וכתב הרמב"ם בפ"ז מהל' מ"א האליה מותרת באכילה ולא נקראת חלב אלא לענין קרבן בלבד כמו שנקראו חלבים כליות ויותרת הכבד לענין קרבן כמו שאתה אומר חלב הארץ וחלב כליות מטה שהוא טובם ולפי שמרימין דברים אלו מן הקרבן לשריפה לשם נקראו חלב שאין שם דבר טוב אלא המורם לשם ולכך נאמר בתרומת מעשר בהרימכם את חלבו ממנו ע"כ. מיהו צ"ע דא"כ ה"ל לרבינו ולהרמב"ם לכתוב ולמנות גם החלב דעל האליה בתוך החלבים שמונה והולך ואף דלקמן בהלכות ניקור כתבו וז"ל ולא ישתייר לכל פני האליה לא בשר ולא שמנונית אלא גוררן יפה מ"מ אין ראיה משם כולי האי דהא מסיק שם בסוף הלכות ניקור שאותו חכם החמיר טפי וה"ל לרבינו לכותבו כאן. ומ"ש חלב האליה מותר היינו דוקא האליה עצמו עד"ר:

חלב שעל הכסלים כו' ופי' הרמב"ם שהוא החלב שבעקרי הירכים ז"ל הרמב"ם בפרק ו' מהמ"א חלב שהבשר חופה מותרת שעל הכסלים אסר הכתוב לא שבתוך הכסלים כו' עד יש כמו שתי פתילות של חלב בעקרי המתנים סמוך לראש הירך כשהבהמה חיה חלב זה נראה במעים וכשתמות נדבק בשר בבשר ויתכסה חלב זה ואינו נראה עד שיתפרק הבשר מן הבשר ואע"פ כן ה"ז אחור שאין זה חלב שהבשר חופה אותו וכל מקום שתמצא בו החלב תחת הבשר והבשר מקיף אותו מכל סביביו ולא יראה עד שיקרע הבשר מותר ע"כ. וכתב הר"ן שאף זה מחלב שעל הכסלים אבל אין זה עיקר חלב שעל הכסלים:

(על עצם הנג"א הוא הנק"א והוא העוקץ שיתבאר לקמן בסימן זה שפי' רש"י על העוקץ הנק"א והיא ר"ל העצה. והוא שכתב לעומת העצה יסירנה וכן הגיה רש"ל כאן הנק"א וכתב הוא העצה עכ"ה) תחת ראש המותן שקורין לונבי"ל והוא שקורין טריפה לידווי"ן:

חלב שתחת המתנים אסור ופרש"י שהוא תחת הכליות ונראה בגובה הכסלים ר"ל שלמטה מכסלים בבהמה לצד הארץ יש שם בשר אדום ומן אותו הבשר ולמעלה ממנו לצד השדרה נגד הצלעות הקטנות מתחיל להיות לבן והוא חלב מגולה ואסור ומשם הולך ומתפשט עד תחת הטריפה לידווי"ץ וגם אותו שתחת הלידווי"ץ אסור אע"פ שהוא מכוסה בבשר ומפורש בגמ' הטעם אמר אביי בהמה בחייה פרוקי מפרק פירוש כשהיא הולכת איבריה מנענעים והמתניים פעמים שהם נמשכים כלפי מעלה והכסלים נמשכים כלפי מטה ואין החלב נכסה בהם:

וכשכלה למטה אותו בשר יוצא ממנו קרום לבן ועב חוץ מקרום הדק המתפשט בכל הכסלים זה הקרום המתפשט בכל הכסלים הוא מונח ג"כ פרוס ומחובר קצת על הכסלים עצמן דלאחר שמוציאין מהבהמה כל הבני מעים מושכין קרום דק מהכסלים עצמן שבשני חלקי הפנים פרוש בחייה כמעט על כל הבני מעיים והוא סמוך לבשר הדפנות והקרום קורין אותו טריפה ליילי"ך:

ורב אלפס פי' שהוא תחת הבשר בראש הכסלים כו' פי' למעלה סמוך לצלעות קטנות יש ג' חתיכות בשר מונחות זה ע"ג זה והעליון נקרא דעק ולמטה ממנו שומן ולמטה ממנו קרום עב הנקרא טריפה ליל"ך ועל אותו טריפה ליול"ך מונח החלב ועליו כתב הרי"ף העליון אסור:

ומ"ש שתחת אותו חלב יש שומן היינו פני הבשר שהם כמין שומן ויש מקומות שנוהגין בו להקל ויש מנקרין אותו בכבש ולא בשור ואין טעם לזו ונכון להחמיר ולנקרו כולו בין בכבש בין בשור:

והרמב"ם נתן סימן כו' לא על הסמוך בלבד קאי אלא הרמב"ם נתן סימן זה לכל החלבים וכמ"ש בשמו בסמוך:

חלב שעל המסס כו' פרש"י והוא דבוק לחלב שעל הקרב:

והוא צד הגס חייבים עליו פרש"י שהוא מחובר לחלב הכרס:

ושעל שאר הטחול כו' ואין חייבין עליו שאין נאסר אלא מדרבנן משום הרחקה:

הכוליא כו' העליון חייבין עליו הטעם שגם הוא בכלל חלב שעל הכליות:

ולובן שבכוליא פי' לובן שבחריץ מתפשט והולך לתוך הכוליא:

ורש"י פסק לחומרא כ' מהרי"ן חביב ע"ז תדקדק שלא אמר ורש"י פסק כדברי האוסר אלא פסק לחומרא כאומר המחמיר יפה עושה:

חוטין שבחלב כו' אין חייבין עליהם הטעם דחלב אמר רחמנא ולא חוטין:

חוטין שבעוקץ כו' וראשי הפיצולין נדבקין תחת החזה בראשי הצלעות ואע"ג דחלב שהבשר חופה מותר בהא איכא למימר שמא בהמה בחייה פרוקי פרקא אשר"י ורשב"א ועד"ר:

בקיבה יש ב' מני חלבים כו' פרש"י הקבה עשויה כקשת ומבחוץ קרוי דאקשתא מבפנים לעיגול קרוי דאייתרא יוהרמב"ם כ' דאייתרא הוה חוט משוך כמו יתר:

חלב שעל הדקין כו' שמתחילין לצאת מן הקיבה ואסור משום שהוא סמוך לחלב שבקיבה אשר"י:

צריך שיהיו לו שני כלים כו' פי' שני כלים ממש דומיא דמה שמסיק בשני סכינים ולאפוקי מהאומרים שבכלי אחד סגי שישפך המים אחר הדחה ראשינה ואז אף אם יארע שידיח החלב ואחר כך ידיח הבשר במים אחרים בכלי זה אין לחשוש דזה אינו דאכתי יש לחוש שמא ישכח לשפוך המים ועד"ר שכן מוכח מהגמרא:

שאין מחתכין כו' אלא גורר אותו בסכין הטעם שגוררו שע"י כן יוכל להבדיל בין חלב לשומן שחלב נגרר ושומן אינו נגרר וצריך לחותכו:

ואין בה דוחקא דסכינא בבשר פי' אין כאן דוחקא דסכינא בחלב להיות הבשר נאסר ממנה ודוק והיותר נראה דהחלב קראו בשר וחלב ור"ל כשמחתך בשר והחלב אין כאן דוחקא דסכינא:

אע"פ כשמנקרין הגיד כו' אבל גיד לא הזכיר שאין לגידין טעם:

ישראל קדושים הם והחמירו כו כו' פי' שאין שמנונית הגיד אסור מן התורה אלא שהחמירו ישראל עליהן אבל בסכין לא החמירו ב"י:

ואפי' דמשתכח דאית בה דוחקא דסכינא פירוש דאית ביה בניקור דוחקא דסכינא דתרתי צריכין שיהא חלב האסור דאורייתא ויהא דוחקא דסכינא:

שהרי כל ישראל נהגו להדיח כו' תירץ בזה שאמר מותר בהדחה ולא אמר צריך להדיח וגם למה לא חיישינן שישתכח ההדחה וכמש"ר בשם ב"ה בר"ס צ"א וע"ז אמר שהרי כל ישראל נהגו להדיחו. והא דכתב נהגו כל ישראל דמשמע דמכח מנהג הוא וקשה הלא חיוב הוא להדיחו קודם מליחה לקדירה י"ל דה"ק שנהגו להדיחו אפילו לצלי כמו שמדיחין אותו קודם מליחה לקדירה א"נ ה"ק אף שהדיח אותו תחילה במטבחיים וכדאמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו עד שימלחנו וידיחנו ופריך למה לא מנה הדחה ראשונה ומוקי לה בדחללי בי טבחי וא"כ יש לחוש שמא אח"כ חזרו וחתכו בשעת חילוק לידי הבהמה לחתיכות בסכין שחתכו בו חלב קמ"ל דאפ"ה לא חיישינן דהא נהגו לחזור ולהדיח קודם מליחה אף בחללו אותו במטבחיים וכמ"ש המרדכי והביאוהו הב"י ר"ס ס"ט ושם כתבתיהו בדרישה ע"ש:

וכ"כ הרשב"א פי' בדין הם שווין אבל לא בטעמם שטעם בעל העיטור שאין שמנונית הגיד דאורייתא וטעם הרשב"א לפי שאין בגיד שומן חלב כ"כ שידבק בסכין:

מקנח תדיר בסמרטוט פי' בכל פעם שנוגע בחלב יקנח בסמרטוט:

אין פורשין הכסלים ע"ג הבשר כו' כתבו התוספות והרא"ש והר"ן דהיינו דוקא אחר ניתוח מיד קודם שיצטנן הבשר אבל לאחר שנצטנן אין לחוש כדכתיב וישימו החלבים על החזות (וכתב רמ"א וכן יש לנקר הבשר תוך ג' ימים שלא יתקשה החלב שבו ובדיעבד אין לאוסרו אף אם מנקרו אחר ב' ימים ושרי וכ"כ מהרא"י בשער י"ז עכ"ה):

כתב הרמב"ם כל הדברים האלה כו' לא תדקדק ממלות כל דעל כל הא דלעיל קאי דע"כ אמליחת חלב עם בשר לא קאי וכמו שמשמע מדבריו שכתב בסמוך וכן אין מולחין עד שיסירו הקרום כו' דמשמע דוקא דבקרום איירי ולא בחלב עצמו וכן משמע ממ"ש אפילו היה בהן גיד הנשה דוקא גיד שאין בו טעם אלא קאי על הא דכתב לעיל שהטבח צריך שני כלים ושני סכינים ולקנח בסמרטוט "שוב מצאתי שכ"כ ב"י בסימן ק"ה סוף דף צ"ה בפיסקא שפסק שם דחלב מפעפע במליחה ומותר בס' כתב שם וז"ל והרמב"ם שכתב בפ"ז אין מולחין החלבים עם בשר כו' עד ואם נעשו לא נאסר הבשר כו' עד כבר כתבתי בסי' ע' דאפשר דלא איירי הרמב"ם אלא בחלבים שהם מדברי סופרים כשומנו של גיד וכיוצא בו כו' עד א"נ איירי במליחה כל דהו כעין מליחת חלבים א"נ מיירי שמלח החלבים בפני עצמו אלא שמתוך שהבשר קרוב להן חיישינן שמא יגעו זה בזה עכ"ל ע"ש: ואם נעשו לא נאסר הבשר ורש"י ור"ן ורשב"א אוסרין בדיעבד עד כדי קליפה:

ואפי' היה בהן גיד הנשה פי' אע"פ שהוא באורייתא והטעם לפי שאין בגידין טעם:

מפני שהטבחים נאמנים על החלב זהו נתינת טעם דהואיל ונאמנים הם על החלב וסומכין עליהן בזה הלכך מעבירין אותו בנמצא אחרי חלב כיון דבאו להכשיל אחרים משא"כ אילו לא היו נאמנים או הקונה הבשר היה בודק אחר החלב קודם שיבא למלחו ולבשלו: