דין מתנות עניים - טור יורה דעה סימן של״ב

מתנות עניים שהם לקט שכחה וכו' כתב הרמב"ם שאין נוהגות מן התורה אלא בארץ בפ"א מהלכות מתנות עניים כתב בלשון הזה כל מתנות העניים האלו אין נוהגות מן התורה אלא בא"י בתרומות ומעשרות הרי הכתוב אומר (ויקרא כ״ג:כ״ב) ובקצרכם את קציר ארצכם וכי תקצור קצירך בשדך וכבר נתפרש בתלמוד שהפיאה נוהגת בח"ל מדבריהם ויראה לי שה"ה לשאר מתנות עניים אלא שכולן נוהגות בח"ל מדבריהם ע"כ לשונו ומ"ש שנתפרש בתלמוד שהפיאה נוהגת בח"ל מדבריהם הוא בפ' ראשית הגז (חולין קלז:) אהא דרב ושמואל דאמרי תרוייהו פיאה בס':

ומ"ש ואם אין שם עניים א"צ להניחם כ"כ שם הרמב"ם והוא בפ' הזרוע (חולין קלד.)

ומ"ש רבינו והאידנא אין נוהגין בהם לפי שהרוב נכרים וכו' ומפני כך נתייאשו עניי ישראל מהם ועוד איפשר לומר דע"כ לא אמרו דבח"ל חייבים אלא בח"ל הסמוכה לארץ דכשם שחייבת בתרומות ומעשרות חייבת במתנות אבל במקומות הרחוקים כשם שפטורים מתרומות ומעשרות פטורים ממתנות :

מתנות עניים וכו' כ"כ בסוף פ"א מהלכות מתנות עניים וכתב בטעמו הרי הכתוב אומר ובקצרכם את קציר ארצכם וכי תקצור קצירך בשדך:

ומ"ש ובח"ל הם מדרבנן וז"ל הרמב"ם שם וכבר נתפרש בגמרא שהפיאה נוהגת בח"ל מדבריהם וכתב בכ"מ דהיינו מדאמרינן בס"פ הזרוע לוי זרע בכושר ולא היו עניים למשקל לקט אתא לקמיה דרב ששת א"ל לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולא לעטלפים ומשמע דבח"ל הוה מדאתא לקמיה דרב ששת דהוה בבבל עכ"ל וא"ת ולמה לא תקנו חכמים להביא אותם מן המדבר ליישוב ונוטל שכר ההבאה מן העניים כמו שתקנו גבי תרומה כדלעיל בסימן של"א וי"ל דשאני תרומה דכתיב ביה נתינה אלמא דעליו לטפל וליתנה לכהן וכן הדין במתנות כדלעיל בסימן ס"א וה"א בגמרא:

ומ"ש והאידנא אין נוהגין בה וכו' מבואר מהך עובדא דרב ששת דכי היכי. דדרשינן לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולא לעטפלים ה"נ דרשינן ולא לנכרים ומה"ט ודאי אף בא"י אין נוהגין בהן האידנא ולכן לא כתב חלוקי דיניהם כמ"ש בתרומה ומעשר:

ול"נ דרבינו שכתב והאידנא אין נוהגים ר"ל אין נוהגין כלל אפילו בא"י ואין ענין לטעם שכתב הב"י:

שאין נוהגין מן התורה אלא בארץ דכתיב ובקצרכם את קציר ארצכם:

אם יניחום יבואו נכרי ויטלום פירוש ומפני כך נתייאשו עניי ישראל מהם ועוד אפשר דלא אמרו דבח"ל הם מדרבנן אלא בחוצה לארץ הסמוכה לארץ במקום שנוהג תרומות ומעשרות אבל במקומות הרחוקות לא אמרו דנוהגין ב"י (ורמ"א בד"מ כתב ול"נ דמ"ש רבינו והאידנא ר"ל אין נוהגין כלל אפי' בא"י ואין עניין לטעם ב"י עכ"ה):