שלא לחתוך אבר מהבהמה בעודה מפרכסת - טור יורה דעה סימן כ״ז

חתך מהבהמה לאחר שנשחטה כראוי ועודנה מפרכסת אסורה לאכלה בעודנה חיה אבל לאחר שמתה מותר לאכלה ולהאכילה לנכרי ומותר להאכיל בני מעים לנכרי בפרק השוחט (חולין לג.) אהא דאמר ר"ל שחט את הקנה ואח"כ ניקבה הריאה כשרה משום דכמאן דמנחא בדיקולא דמיא אמר רב אחא בר יעקב שמעת מינה מדר"ל מזמנין ישראל על בני מעים ואין מזמנין נכרי על בני מעים מ"ט ישראל דבשחיטה תליא מילתא כיון דאיכא שחיטה מעלייתא אשתרי להו נכרי דבנחירה סגי להו ובמיתה תליא מילתא הני כאבר מן החי דמו ופירוש רש"י שמע מיניה מדר"ל אין מזמנין נכרי על בני מעים משום ריאה דהוי כמו שהוציאה מן הבהמה בעודה מפרכסת ונכרי לאו בשחיטה תלי' היתר אכילה דידיה שלא הוזכרה שחיטה אצלו ואבר מן החי נאסר להם ואין יוצאה להם מידי אבר מן החי עד שתמות אבל לישראל יצאתה מידי אבר מן החי ע"י שחיטתה עכ"ל תניא דלא כרב אחא בר יעקב הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית השחיטה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וממתין לה עד שתצא נפשה ואוכלו אחד נכרי ואחד ישראל מותרים בו. ופירש"י מבית השחיטה שאינו מחוסר הפשט ויכול לחתכו מיד קודם יציאת נפש וממתין לה עד שתצא נפשה דאמרינן בפ"ד מיתות מנין שאסור לאכול מן הבהמה קודם שתצא נפשה ת"ל לא תאכלו על הדם:

כל שנפסלה בשחיטתה ה"ז נבילה וכל שנשחטה כראוי וד"א גרם לה ליפסל ה"ז טריפה משנה שם (לב.):

ומ"ש נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבילה מימרא דזעירי בפ"ק דחולין (כ:) ותמיהא לי למה הוצרך לכתוב אי זו היא נבלה ואי זו היא טריפה כיון ששתיהן אסורות ואין ביניהם אלא שזו מטמאה וזו אינה מטמאה ורבינו לא בא לכתוב דיני טומאה וטהרה אלא דיני איסור והיתר ועוד יש לתמוה דהא דנשברה מפרקת ורוב בשר עמה היא אחת מששה נבילות מחיים דמייתי בפ"ק דחולין וכיון שכתבה לזו כאן למה לא כתבו כולם ג"כ כאן:

חתך מהבהמה כו' ברייתא פרק השוחט דלא כרב אחא בר יעקב והא דאסור לאוכלה בעודנה חיה אע"ג דכבר נשחטה היינו משום דכתיב לא תאכלו על הדם דמשמעו קודם שתצא נפשה כדאמר פרק ד' מיתות אבל לאחר שמתה מותרת אפילו לנכרי ואע"ג דהשחיטה לנכרי אינה מוציאה מידי אמ"ה שלא הוזכרה שחיטה אצלו וזה נחתך מן החי מכל מקום ליכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור:

כל שנפסל בשחיטה כו' משנה שם ונפקא מינה לדידן לענין אותו ואת בנו דאין איסור לשחטה אם נתנבלה אחד מהם אבל אם נטרפה אסור כדלעיל בסי' י"ו אי נמי לענין ב' זיתים דלקמן בסוף סימן צ"ח: נשברה מפרקת וכו' מימרא דזעירי פרק קמא דחולין:

אסור לאוכלה בעודנה חיה. הטעם שנא' לא תאכלו על הדם:

אבל לאחר שמתה כו' ולהאכילה לנכרי מה שכתוב ולהאכילה הא קמ"ל דאף על גב דלעכו"ם בנחירה סגי (ל' הגמרא ישראל בשחיטה תליא מילתא כיון דאיכא שחיטה מעלייתא אשתרי להו נכרי בנחירה תליא מילתא הני כאבר מן החי דמי) וכשימות דווקא יצא מידי אבר מן החי והאי נחתך קודם שיצא נשמתו וכן בני מעים שתלוים בושט כשנשחטה הבהמה הוה כמו שהוציאם מן הבהמה בעודה מפרכסת וה"א דאסור ליתן לנכרי שזה אסור לו משום אבר מן החי קמ"לן דשרי משום דמי איכא דלנכרי אסור ולישראל שרי ועד"ר:

כל שנפסלה כו' ה"ז נבילה נ"מ לעניין טומאה דנבילה מטמאה וטריפה לא מטמאה ועד"ר. ומש"ר וכל שנשחטה כראוי ודבר אחר גורם לה כו' דוקא קאמר שנשחטה כראוי דאז השחיטה מטהרתו מידי נבילה אבל ניקב הושט או נפסק רוב הקנה דלא נשחטה כראוי הרי זה נבילה וכ"כ הרמב"ם בהדיא פ"ג דשחיטה וכתבתיו לקמן ר"ס ל"ג אמש"ר ושט שניקב כו' ע"ש:

ורוב בשר עמה רוב בשר שעל המפרקת מאחורי הצואר נפסק עמה זו היא נבילה מחיים עיי' מ"ש ב"י ע"ז עכ"ה):