בית יוסף על יורה דעה סימן קצ״ט ארוך במיוחד (21 קטעים, 37,636 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת בית יוסף על יורה דעה סימן קצ״ט במלואו
שצריכה האשה לבדוק בית הסתרים - טור יורה דעה סימן קצ״ט
שצריכה האשה לבדוק בית הסתרים. טור יורה דעה סימן קצ״ט, לרבינו יעקב בן אשר בעל הטורים, בעברית.
יורה דעה · סימן קצ״ט
לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה קמטיה וכל בית סתריה במים ושתהא חופפת שער ראשה ושתהא סורקת יפה במסרק שלא יהיו נדבקין זה בזה שזו היא מתקנת עזרא שתהא חופפת בשעת טבילה ופירש ה"ר שמעיה בשם רש"י שצריכה לעיין כל גופה יפה ולחוף אותו במים ולשוטפו דחפיפה שייכא בכל הגוף ור"ת פירש שאינה צריכה דלא שייך חפיפה אלא בשער שבראש וכתב א"א הרא"ש ז"ל ונהגו בנות ישראל לרחוץ ולחוף כל גופן במים ומנהג כשר הוא ע"כ לשון הרמב"ן דין תורה שתהא הטובלת מעיינת בעצמה סמוך לטבילה ובודקת כל גופה שמא יש בה דבר שחוצץ בטבילה ועזרא ובית דינו תקנו שתהא חופפת בכ"מ שער שבה במים חמין וסורקת אותן או מפספסת אותן בידיה יפה יפה כדי שתתיר שערותיה אם יש בהם קשר ע"כ יראה מדבריו שיותר מחמיר בעיון הגוף מבעיון הראש מפני שזה דין תורה וזה אינו אלא תקנת עזרא חפיפה שבמקום שער לא תהיה במים קרים לפי שמסבכין השער אלא במים חמין ומיהו אפילו בחמי חמה סגי ולא תחוף בנתר לפי שמחתך השער וחוזר ומסתבך ולא באהל לפי שמסבך השער ולא בכל הדברים המסבכין השער חפיפה זו פירש"י מוטב שתהיה ביום שלפני טבילתה מבליל טבילתה לפי שממהרת בלילה ולא תחוף יפה ובשאלתות (פרשה אחרי, סימן צ"ו) פי' שמוטב שתהיה בלילה כדי שתהיה סמוך לטבילתה וכתב א"א הרא"ש ז"ל ונוהגות הנשים שמתחילות לחוף מבעוד יום ועוסקות בחפיפה עד שתחשך ואז טובלות ועוד מחמירות על עצמן שאע"פ שחפפו נושאות עמהם מסרק וסורקות בבית הטבילה ע"כ חל טבילתה במ"ש שא"א לה לחוף מבעוד יום די לה בחפיפת ליל טבילתה ומ"מ מנהג יפה שתרחוץ ותחוף יפה בע"ש ומ"ש תחוף מעט ותסרוק שערותיה נזדמנה לה טבילה בליל שבת שאי אפשר לה לחוף בלילה די לה בחפיפת יום ואפילו אם חלו שני י"ט ביום ה' ו' חופפת ברביעי וטובלת בליל שבת או אם חל י"ט במ"ש רוחצת וחופפת בע"ש ובלבד שתזהר אחר רחיצה וחפיפה מליתן תבשיל לבנה ומלהתעסק בדבר שתבא לידי חציצה וגם תקשור שערותיה שלא יתבלבלו ואם טבלה ולא עיינה עצמה מקודם לכן אם נזהרה מלהתעסק בדבר החוצץ עלתה לה טבילה ואם לאו לא עלתה לה טבילה: ובי"ט יכולה להחם קיתון של מים להדיח קמטיה ובית סתריה אבל לא לכל הגוף כתב הרשב"א חפפה ועיינה עצמה בחול ביום וטבלה בערב או למחרתו שלא טבלה סמוך לחפיפ' עלתה לה טבילה בדיעבד אף ע"פ שלא היתה סמוך לחפיפה אבל אם לא חפפה כלל לא עלתה לה טבילה אע"פ שעיינה בעצמה בגופה ואפילו חפפה מיד אחר הטבילה וסרקה במסרק ולא מצאה שום נימא קשורה אפ"ה לא עלתה לה טבילה שאני אומר שמא בשעת טבילה היה קשור ועכשיו ניתר או נישר עם המסרק ואין צריך לומר אם חפפה מקום שער ולא עיינה שאר הגוף שלא עלתה לה טבילה אע"פ שלא מצאה עליה דבר החוצץ עד כאן: והראב"ד כתב דוקא בשאר כל הגוף אבל בבית הסתרים כיון שאין צריכים לביאת מים אם לא עיינה אותם קודם לכן ואח"כ עיינה אותם ולא מצאה בהן שום דבר עלתה לה טבילה וכן אם לא עיינה אותם קודם טבילה ואחר טבילה ג"כ לא עיינה אותם עד שנתעסקה בתבשיל ומצאה עליה מאותו תבשיל תולין להקל אע"פ שבשאר הגוף אין תולין להקל בכה"ג חפפה ועיינה גופה וטבלה ובעלייתה נמצא עליה דבר החוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה טבילה אחרת ואם לאו צריכה טבילה אחרת וכמה היא סמוך כתב הרשב"א עונה שבאותה עונה שחפפה טבלה בד"א שלא נתעסקה באותו המין אחר טבילה אבל נתעסקה בו בין טבילה לבדיקה אינה צריכה טבילה אחרת שאני תולה אותו כמין שנתעסקה בו אבל אם לא חפפה קודם טבילה אין תולין בו אע"פ שנתעסקה בו אחר טבילה: חפפה קודם טבילה ובין חפיפה לטבילה נתעסקה בדברים החוצצין או שנתנה לבנה תבשיל העשוי לידבק בה לא עלתה לה טבילה ואפי' אם בדקה מיד אחר טבילה ולא מצאה עליה שום דבר חוצץ שאני אומר בעלייתה מן המים נפל ממנה וצריכה טבילה אחרת:
בית יוסף · יורה דעה סימן קצ״ט
נחלת הכלל · Tur Yoreh Deah, Vilna, 1923
ב״ח · יורה דעה סימן קצ״ט
א׳
לעולם ילמד וכו' בפ' תינוקת (נדה דף ס"ו) אמר רבא לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה בית קמטיה במים (פירש"י קמטיה בית השחי ובית הסתרים שלה) מיתיבי בית הקמטים ובית הסתרים אינן צריכין לביאת מים נהי דביאת מים לא בעינן מקום הראוי לביאת מים בעינן כדר' זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכו' ויש להקשות דבפ"ט דמקוואות תנן ואלו חוצצין וקא חשיב בית הסתרים שבאשה ואלו אין חוצצין וקא חשיב בית הסתרים שבאיש והשתא איכא לאוקמי הא דתני בית הסתרים אינן צריכין לביאת מים באיש קאמר ולא קשיא ונראה דדוקא בבית הערוה מחלקין בין אשה לאיש ובאשה נשואה דוקא דמקפדת שלא תתגנה על בעלה וכמו שפי' לשם הר"ש והרמב"ם אבל בית הקמטים דשאר הגוף בבעל בשר איש ואשה שוין והשתא קא מותבינן אדרבא מבית הקמטים אבית הקמטים ורש"י ז"ל הוה קשיא ליה אמאי קאמר רבא דבית קמטיה צריכה להדיח במים ולא נקט נמי בית סתריה ולכן פירש דבכלל בית קמטיה הוי נמי בית השחי ובית הסתרים שלה אבל פשיטא דאין משמעות בית קמטיה יוצא מידי פשוטו דאיירי בקמטיה דכריסה ותחת החזה ושאר הגוף כשהיא בעלת בשר ומש"ה קא מותיב מבית קמטיה אבית קמטיה וזהו שכתב רבינו שתהא אשה מדיחה בית קמטיה וכל בית סתריה דבית קמטיה פי' קמטיה שבגוף מתוך שהיא בעלת בשר ומ"ש וכל בית סתריה כולל בית השחי ותחת הדדין ובית הערוה והחוטם והאזנים ובין שיניה ובין אצבעות רגליה וכיוצא בהם וב"י כתב דלשון רבינו אינו מדוקדק דנקט קמטיה ובית סתריה וכו' עכ"ל והרי מבואר למאי דפרי' דלשונו מדוקדק וכתב מהרי"ק בשורש קנ"ט דמדלא נקט שתהא אשה מדחת קמטיה בסתם נראה דבמים דוקא קאמר ולא בשאר משקין ולפעד"נ פשוט דלגופיה איצטריך שלא נבין דבקנוח בבגד פשתן להסיר הלכלוך והזיעה נמי יצאת י"ח כמו בהדחה לכך נקט במים לאורויי דלא סגיא בקינוח אלא בהדחה במים אבל לא בא להוציא שאר משקים ומ"מ לא מלאני לבי להקל כנגד הרב במקום איסור כרת:
ב׳
ושתהא חופפת שער ראשה וכו' ברייתא ס"פ מרובה עזרא תיקן שתהא אשה חופפת וטובלת ומ"ש רבינו שתהא חופפת שער ראשה וכו' כתב כן לפי שבזה הכל מודים ואח"כ כתב דרבינו שמעיה בשם רש"י פי' דבכלל תקנה זו הוי נמי שתהא חופפת במים כל גופה יפה וכו' ושר"ת חולק דלא תיקן עזרא חפיפה אלא בשער שבראש ומדברי כל הפוסקים נראה דמדינא לתקנת עזרא אשה אינה צריכה חפיפה אלא בשערת ראשה כר"ת ונראה דה"ה כל מקום שער כבית השחי ובית הערוה דילמא מיקטר קטירי השערות אי נמי איכא מאיס מידי ואיכא חציצה וכן פי' הר"ן אלא דאף על פי כן צריך לחוף גם כל הגוף דנכון להחמיר כהר"ש בשם רש"י וכן מנהג כל ישראל:
ג׳
לשון הרמב"ן דין תורה וכו' יראה מדבריו שיותר מחמיר בעיון הגוף מבעיון הראש מפני שזה דין תורה וזה אינו אלא תקנת עזרא ואיכא להקשות דלאיזה דבר קאמר דמחמיר יותר בעיון הגוף ונראה דה"פ דכיון דהרמב"ן דקדק לומר שזה דין תורה וזה תקנת עזרא אלמא דבא להורות דכיון דהחפיפה אינה אלא דרבנן מתקנת עזרא אם כן אם לא חפפה כראוי או לא חפפה כלל אם עיינה בעצמה כל גופה בעיונא בעלמא בלא רחיצה כדין תורה בין במקום שער בין שלא במקום שער וכדדרשינן מורחץ את בשרו במים שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים את בשרו את הטפל לבשרו ומאי ניהו שער כדאיתא סוף מרובה דאורייתא לעיוני דילמא מיקטר א"נ מאוס מידי משום חציצה השתא כיון דעיינה כל גופה כדין תורה עלתה לה טבילה וא"צ לחזור ולטבול אבל אם לא עיינה כל גופה אף ע"פ שחפפה וסרקה את ראשה והתירה שערותיה יפה ועיינה בשערות ראשה שאין שם חציצה ושום קשירה אפ"ה לא עלתה לה טבילה כיון שלא עיינה בכל גופה כי אם בעיון הראש בלבד וקורא עיון הראש מה שמיוחד להראש כתקנת עזרא דהיינו החפיפה והפספוס והסריקה שכל זה קרוי עיון הראש ועיון הגוף הוא מה שמיוחד לעיין בכל הגוף אם יש דבר חוצץ בין במקום שער בין שלא במקום שער כדין תורה ולפי דעת רבינו כנראה לו מדברי הרמב"ן צ"ל דחולק הוא אמ"ש רבינו בסוף סימן זה ע"ש הרשב"א דאם לא חפפה כלל אפילו עיינה כל גופה לא עלתה לה טבילה וע"ש ודברי רבינו בזה פשוטים ואין קושיא בדברים אלו אבל הב"י הבין דרבינו רצונו לומר עיון הגוף בלא עיון הראש והתרעם על דבריו ושארי ליה מאריה. ועמ"ש בסוף סימן זה אצל מ"ש בשם הרשב"א:
ד׳
חפיפה שבמקום שער לא תהיה במים קרים מימרא דאמימר משמיה דרבא בפרק תינוקת (נדה דף ס"ו) אשה לא תחוף אלא בחמין ואפי' בחמי חמה אבל לא בצונן אבל בקרירי לא דמשרו מזיא כך הוא גירסת הרא"ש דלא כגירסת ספרים דגרסי אבל לא בצונן ואפי' בחמי חמה דמשמע חמי חמה אסור וזהו שדקדק רבינו וכתב ומיהו אפי' בחמי חמה סגי כלומר אף על פי דמים צוננין אסורין לא תימא דמים שהוחמו בשמש דין צוננין להם ואסורין כמו שגורס ר"ח הביאו הרא"ש דליתא אלא אף ע"פ דצוננין אסורין מיהו מים שהוחמו בשמש מותרין וכן פירש"י אלא דקשה אמאי שינה רבינו לתת טעם אחר לצוננין ממ"ש בגמרא דמשרו מיא דפי' מקשין השער ואין לכלוכן עובר כפירש"י ונראה דרבינו נמשך אחר מ"ש הרשב"א בת"ה הקצר שכתב כך להדיא וטעמו מפורש בת"ה הארוך דהיה גורס אשה לא תחוף אלא בחמין ואפי' בחמי חמה מ"ט חמימי משרו מזיא קרירי מסבכי מזיא ופירוש משרו מזיא מתירין השערות וכן נראה מדברי הרמב"ם פ"ב דמקואות שכך היה גורס שהרי כתב וז"ל מפני שהחמין משירין את השיער ומסלסלין אותו אבל הצונן מקלקלין ומקבצין את השיער ומתקשר עכ"ל:
ה׳
ולא תחוף בנתר וכו' מימרא דרבא שם ומ"ש ולא בכל הדברים המסבכים השער כ"כ הרשב"א בת"ה הקצר ודבר פשוט הוא דכל שידוע שדברים אלו מסבכים השער דינן כנתר ואהל ולא קאמר מהרי"ק בשורש קנ"ח דאין לנו אלא מ"ש חכמים נתר ואהל אלא דאין לנו לחוש מספק שמא דבר אחר גם כן מסבך או משרו מזיא ונאסור לחוף ראשה כיון דאין לנו לאסור אלא מ"ש חכמים אבל בידוע לנו דמסבך כמו נתר ואהל מודה מהרי"ק דאסור והב"י הבין דדברי מהרי"ק הם חולקים על דברי רבינו ושגגה יצאה מלפני השליט בזה:
ו׳
חפיפה זו פירש"י מוטב שתהיה ביום וכו' ובשאלתות פי' שמוטב שתהיה בלילה וכו' פי' לרש"י דמפרש הסוגיא בפרק תינוקת (נדה דף ס"ח) מוטב הוא שתכנס ביום למרחץ ותהא חופפת יפה יפה בנחת ואח"כ תצא מן המרחץ בעוד יום גדול ותהא טובלת בלילה אבל לא תהא חופפת וטובלת לכתחילה בלילה אע"פ שטוב הוא להסמיך חפיפה לטבילה כדי שלא יתקשר שום דבר על שערה משעת חפיפה עד שעת טבילה מכל מקום מוטב זה מזה לפי שזה קרוב לודאי דכיון שמהומה לביתה ממהרת לחוף בלילה ולא תחוף יפה אבל חששת שמא יתקשר שערה בין חפיפה לטבילה הוא ספק רחוק דכל אשה נזהרת לכרוך שערה היטב. אבל בשאלתות פירש איפכא דמוטב שתהיה חופפת וטובלת בלילה שתהא חפיפה סמוך לטבילה ואף ע"פ דאיכא לחוש שתהא ממהרת ולא תחוף יפה דלפי פירושו בסוגיא לא חששו חכמים לדבר זה כל כך ולפיכך מוטב זה מזה והב"י הבין מדברי התוספות ושאר פוסקים דלרש"י דמותר לחוף ולטבול בלילה אלא שטוב לה יותר לחוף ביום ולטבול בלילה אם כן ניחא לישנא דמוטב שתהיה החפיפה ביום דכתב רבינו לרש"י אבל לשאלתות דאסור לחוף ביום ולטבול בלילה היכא דאפשר לחוף ולטבול בלילה קשה אלשון רבינו שכתב לשאלתות דמוטב שתהיה בלילה דלא הו"ל לומר מוטב אלא הו"ל לומר דלשאלתות צריך שתהיה החפיפה בלילה ולפעד"נ דלא קשיא ולא מידי דאף ע"ג דמדינא אף לרש"י היה מותר לחוף ולטבול בלילה מ"מ מדאיפסיקא הילכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה היכא דאפשר לה לחוף ביום השתא איכא איסורא לחוף ולטבול בלילה כיון דאפשר לה לחוף ביום ומוטב זה מזה א"כ חל על האשה שמא דאיסורא כי היכי דלשאלתות היכא דאפשר לה לחוף ולטבול בלילה חל על האשה שמא דאיסורא שלא לחוף ביום ולהרחיק חפיפה מטבילה ה"נ לרש"י איפכא אבל היכא דלא איפשר שרי לשאלתות להרחיק חפיפה מטבילה כי היכי דשרי לרש"י היכא דלא אפשר לחוף ולטבול בלילה ותדע שהרי הרא"ש שכתב דלרש"י אם חל י"ט במ"ש שאסור לחוף בע"ש ביום ולטבול במ"ש בלילה ומוטב שתדחה הטבילה ולשאלתות שרי אלמא דרש"י מחמיר טפי מהשאלתות בחד צד ואוסר להרחיק החפיפה מטבילה מע"ש למ"ש ובחול מחמיר טפי השאלתות מרש"י ואוסר להרחיק החפיפה מטבילה אלא בע"כ צריך לפרש דלשאלתות בחול לכתחלה מוטב זה מזה ולרש"י איפכא לכתחלה מוטב לחוף ביום בנחת וכו':
ז׳
ומ"ש וכתב א"א הרא"ש ונוהגות הנשים וכו' כלומר דבזה יוצאים ידי שניהם דאף השאלתות לא אסר לכתחלה לחוף ביום היכא דאפשר לחוף בלילה אלא היכא שיוצאה מן המרחץ בעוד יום גדול דמרחיקין החפיפה מן הטבילה אבל אם מתחילין לרחוץ מבע"י וחופפת מבע"י ואינה יוצאה מן המרחץ עד שטובלת בלילה פשיטא דאף השאלתות מודה דמוטב זה ממה שתהא חופפת וטובלת הכל בלילה דאיכא חששא דמהומה לביתה:
ח׳
חל טבילתה במ"ש וכו' נלפע"ד דרבינו כתב זה על פי מ"ש קודם זה שנוהגות הנשים לחוף מבע"י וכו' כדי לצאת ידי חובתם לרש"י ולהשאלתות על צד היותר טוב וקאמר השתא דכשחל טבילתה במ"ש די לה בחפיפת ליל טבילתה כיון דאי אפשר לה לחוף מבע"י אלא כיון דלפירש"י חששו חכמים שמתוך שמהומה לביתה לא תחוף יפה אמר רבינו ומ"מ מנהג יפה וכו' שבזה ודאי מתוקן דליכא חששא דלא תחוף יפה וכך צריך להגיה בדברי רבינו ומ"מ מנהג יפה שתרחוץ ותחוף יפה בערב שבת במתון ובמוצאי שבת תחוף מעט במתון ותסרוק שערותיה וכן הוא בנוסחאות המדוייקות. וכן מה שכתב רבינו נזדמנה לה טבילה בליל שבת שאי אפשר לה לחוף בלילה די לה בחפיפת יום אינו אלא לפי מה שנוהגות הנשים ליכנס למרחץ מבע"י ולחוף ביום ואינן יוצאות מן המרחץ אלא עוסקות בחפיפה עד שטובלת בלילה כדי לצאת י"ח לרש"י ולהשאלתות וקאמר רבינו השתא נזדמנה לה טבילה בליל שבת שאי אפשר לה שתהא עסוקה בחפיפה עד שתחשך ובע"כ לא תהא חפיפה סמוכה לטבילה די לה בחפיפת יום כיון דלא אפשר והב"י האריך להקשות ולפרש דברי רבינו ע"ש אבל מ"ש הוא הנכון ודו"ק:
ט׳
ומ"ש רבינו ואפי' אם חלו ב' י"ט ביום ה"ו וכו' אע"ג דהרא"ש כת' דלפי פירש"י אם חל י"ט במ"ש אין להרחיק החפיפה מהטבילה כולי האי מע"ש למ"ש ומוטב שתדחה טבילתה אע"פ שאין כאן הרחקה אלא יום א' ומכ"ש כשחלו ב' י"ט ביום ה"ו דאיכא הרחקה ב' ימים דתדחה הטבילה לפירש"י אפ"ה הכריע רבינו להיתירא מתרי טעמי חדא דהלא הרא"ש גופיה דלשאלתות חופפת בד' היכא דחלו שני י"ט ביום ה"ו וחל טבילתה בליל שבת והתוספות כתבו ג"כ כך לר"ת היכא דחלו שני י"ט ביום א"ב וטבילתה ליל ב' דחופפת בע"ש וטובלת בליל ב' ואע"פ דבאשיר"י לא כתב כך לר"ת מ"מ כיון שאין מפורש בדבריו בהיפך מסתמא לא נחלק הרא"ש בזה אמ"ש התוס' לר"ת השתא כיון דהשאלתות ור"ת מתירין בפירוש דחה רבי' מ"ש הרא"ש דלפירש"י משמע דאסור להרחיק כולי האי. ותו דהלא התוס' כתבו להדיא דלפירש"י דאוסר לחוף מע"ש ולטבול במ"ש מ"מ היכא דחל י"ט במ"ש שרי לחוף בע"ש ולטבול במ"ש ואיתא לפסקא דפסקינן בגמרא הלכתא כרב חסדא ודלא כהרא"ש דלפירש"י אידחיא הך פסקא וזהו דוחק הלכך פסק רבינו נכון להתיר אפי' בהרחקת ב' ימים ותו דכך נהגו הנשים מקדמונים ומנהג ישראל תורה היא:
י׳
ומ"ש רבינו או אם חל י"ט במ"ש רוחצת וחופפת בע"ש נראה מדכתב בסתם אם חל י"ט דר"ל ג"כ אפי' אם חלו שני י"ט ביום א"ב וטבילתה ליל ב' דומיא דחלוקה הראשונה היכא דחלו ב' י"ט ביום ה"ו ולא זו אף זו קאמר ל"מ היכא דחלו שני י"ט ביום ה"ו דרוחצת וחופפת ברביעי סמוך לב"ה ממש אלא אפי' חלו ב' י"ט ביום א"ב רוחצת וחופפת בע"ש ואף ע"ג דצריכה להפסיק קודם ב"ה טובא דאף מרחיצה צריכה להפסיק דחמיר שבת לענין רחיצה טפי מבי"ט כדאיתא בפרק כירה וא"כ איכא הרחקת חפיפה מטבילה טפי כשחל י"ט במ"ש אפ"ה שרי ובסמוך כתבתי יישוב אחר נכון יותר והב"י כתב מה שכתב בזה ולא נהירא:
י״א
ומ"ש ובלבד שתזהר אחר רחיצה וחפיפה מליתן תבשיל לבנה וכו' כ"כ הרא"ש בסוף נדה. והב"י הרבה קושיות והויות על דברי רבינו חדא דאפי' תזהר מלתת לבנה מ"מ היא עצמה נוגעת בתבשיל שאוכלת ואפי' תזהר מליגע בתבשיל אלא ע"י כף משא"כ כשנותנת לבנה דא"א לה שלא תגע בידה מ"מ אי אפשר לה שלא תסיח דעתה ותגע ולאו אדעתה. ועוד דלמה לן להזהיר אותה שלא תגע יותר נכון היה שתגע אלא שיבדקו ידיהן וכל גופן בשעת טבילה ועוד שאמר ואם טבלה ולא עיינה וכו'. מה עניין עיון ובדיקה זו אצל חפיפה ולמה לא תבדוק בשעת טבילה ועוד דהלא הרמב"ן כתב דין תורה שתעיינה כל גופה ותבדוק סמוך לטבילה כדכתב רבינו לעיל בשמו ואם כן למה הקילו חכמים כאן שתהא מעיינה בשעת חפיפה ולהרחיק העיון מהטבילה שלא כדין תורה ועוד האריך להשיג על זה ותירץ בדרכים רחוקים עיין עליו ולפע"ד הדברים פשוטים דלא הזהירוה אלא מליתן תבשיל לבנה הקטן מתבשילי דייסא וכיוצא מיני דגן דברים הנדבקים ולא יסור בקלות וכן שלא תתעסק היא בעיסה ושעוה וכיוצא בדבר שתבא לידי חציצה שנדבק בחוזק ולא יסור מן האצבעות וכפות ידיה אלא ע"י טורח אבל שאר מאכלים ודאי נוטלת בידה ואוכלת ולא היתה כוונת הרא"ש ורבינו שכשתהא נזהרת בכך דשוב אינה צריכה לעיין בגופה חלילה שחכמים יבטלו דין תורה ופשיטא שצריכה לעיין כל גופה סמוך לטבילה בין במקום שער בין שלא במקום שער כדפרי' לעיל אלא דאפ"ה הזהירוה מליתן תבשיל לבנה וכו' שאם לא תהיה נזהרת בכך הנה כשתהיה בודקת כל גופה סמוך לטבילה יגיע לה טורח להסירו ומתוך שמהומה לביתה איכא לחוש שלא תסיר דברים הנדבקים יפה יפה אבל כשתהיה נזהרת בכך הנה לא יגיע לה שום טורח כשתבדוק ותעיין כל גופה סמוך לטבילה שהרי ידיה נקיות מדברים שהם נדבקים בחוזק כגון דייסא ועיסה ושעוה וכיוצא בהם:
י״ב
ומ"ש ואם טבלה ולא עיינה וכו' האי לא עיינה דקאמר הכא לא מיירי בעיון כל גופה שחייבת בה מדין תורה סמוך לטבילה אלא בעיון המיוחד לראש בשעת חפיפה דהיינו חפיפת שער ופספוסו וסריקתו שזהו עיון המיוחד לראש כתקנת עזרא וה"ק דאף על פי שעיון הגוף ודאי מעכב אם לא עיינה כל גופה סמוך לטבילה ופשיטא דצריכה לעיין כל גופה סמוך לטבילה דאם לא כן לא עלתה לה טבילה אפי' הכי צריכה עוד לעיין בפרט בשערות ראשה שהיו מקושרים היטב דצריכה לעיין בהם עכשיו בשעת טבילה שלא נתבלבלו ולא נתלכלכו וכן צריכה לעיין בין אצבעות ידיה וצפרניה וכפות ידיה אם נדבק בהם מדברים הנדבקים בחוזק שלא יסורו עד אחר הטורח וקאמר שאם טבלה ולא עיינה עצמה עיון זה מקודם אף על פי שעיינה כל גופה סמוך לטבילה כדין תורה מ"מ אם לא עיינה בפרט על מה שמיוחד לעיון שער הראש וידיה כדפרי' הנה אם נזהרה מלהתעסק בדבר החוצץ עלתה לה טבילה ואם לאו לא עלתה לה טבילה אף על פי שעיינה כל גופה כדין תורה סמוך לטבילה. אח"כ אומר רבינו דכל זה אינו אלא היכא דחלו ב' י"ט ביום ה' ו' דחופפת בד' וטובלת בליל שבת אבל אם חלו שני י"ט ביום א"ב דחופפת בע"ש וטובלת בי"ט ליל ב' אז יכולה להחם קיתון של מים להדיח קמטיה ובית סתריה דבכלל זה גם כפות ידיה ובין אצבעותיה ויסורו הדברים הנדבקים בקלות על ידי חמין ומיהו אין לה לכתחלה לסמוך על שתהא מדיחה בקיתון של חמין אלא עכ"פ צריכה ליזהר מליתן תבשיל לבנה וכו'. ובזה התיישב בטוב טעם מה שכתב רבינו ואפי' אם חלו ב' י"ט ביום ה"ו חופפת בד' וטובלת בליל שבת או אם חל י"ט במ"ש וכו'. דלאיזה צורך כתב האי או אם חל י"ט במ"ש דמשמע דמיירי דחל יום ראשון של י"ט במ"ש הלא נלמדנו במכ"ש ממ"ש תחילה אם חלו ב' י"ט ביום ה"ו וכמו שהקשה ב"י אבל למאי דפרי' ניחא דכוונת רבינו הוא להורות דאף על כי דחל י"ט במ"ש ויכולה להחם קיתון של מים כו' אפ"ה צריכה שתזהר מליתן תבשיל לבנה וכו'. ואף ע"פ דליכא הרחקה אלא יום אחד בין חפיפה לטבילה אפ"ה צריכה להזהר ולא תסמוך על קיתון של מים חמין שמא יגיע לה אונס שלא תוכל להכינו במ"ש וכן בא להורות דאם חלו שני י"ט ביום ה"ו דאפ"ה אם טבלה ולא עיינה אם נזהרת מלהתעסק בדבר החוצץ עלתה לה טבילה ואף ע"פ דאיכא הרחקה ב' ימים בין חפיפה לטבילה ולעיל בסמוך כתבתי יישוב אחר אבל זה היישוב הוא העיקר:
י״ג
כתב הרשב"א חפפה ועיינה וכו' האי עיינה מיירי בעיון ובדיקת כל הגוף בין במקום שער בין שלא במקום שער שחייבת בו האשה קודם טבילה מדין תורה וחכמים הצריכוה שתהא עיון זה ובדיקה זו סמוך לטבילה דאפי' במקום שהתירו להרחיק החפיפה מן הטבילה כגון בי"ט שחל במ"ש בחפיפה דרבנן שהיא תקנת עזרא הקילו כי היכי דלא נדחיא טבילה בזמנה כיון דלא אפשר אבל עיוני ובדיקת כל גופה דמדאורייתא היא לא מקילינן בה להרחיק עיון ובדיקה מהטבילה אף ע"ג דבי"ט הוה האי עיונא בעלמא בלא רחיצה כלל אפי' בקרירי כיון דמסבכין השער ובחמימי נמי לא אפשר דאסור לרחוץ כל גופו בי"ט בחמין אפי' אבר אבר לית לן בה דמדאורייתא סגי בעיונא בעלמא בלא רחיצה כלל לדעת הרשב"א דלא כהראב"ד דסביר ליה דעיונא דשאר הגוף דוקא ברחיצה אלא דסגי בצונן כדכתב בת"ה הארוך ועל פי זה אמר הרשב"א חפפה ועיינה עצמה בחול ביום עיון כל גופה כדין תורה במקום שער ושלא במקום שער וטבלה בערב או למחרתו אף על פי שלא היתה החפיפה והבדיקה סמוך לטבילה עלתה לה טבילה בדיעבד והביא ראייה לדין זה בת"ה הארוך מדאמר רבא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול דבעל כרחך דהא דקאמר ואם לאו צריכה לחוף ולטבול היינו שלא חפפה ולא עיינה בסמוך לטבילה אף ע"פ שחפפה ועיינה קודם טבילה דאני אומר בשעת טבילה היה שם ולאו אדעתה דאי עיינה סמוך לטבילה אף ע"פ שלא חפפה סמוך לטבילה ודאי דאני אומר דלאחר טבילה נדבק בה ולאו אדעתא שהרי עיינה בשעת טבילה ולא היה עליה דבר חוצץ וא"כ השתא שמעינן דע"כ לא קאמר רבא דלא עלתה לה טבילה כשלא עיינה סמוך לטבילה אלא בנמצא עליה דבר חוצץ הא לא נמצא עליה דבר חוצץ עלתה לה טבילה ואף ע"פ שלא עיינה סמוך לטבילה דלא החמירו עליה חכמים לחזור ולטבול בדיעבד:
י״ד
ומ"ש אבל אם לא חפפה כלל וכו'. בת"ה הארוך הביא דברי הראב"ד שכתב כך וז"ל אפי' עיינה נפשה בשעת טבילה בלא חפיפת הראש לא סגי לה בעיוני דהא מתקנת עזרא היא ואפי' שדיא מסרקה בתר טבילה ולא משכחת מידי דסריך במזיא חיישינן דלמא בהדי דמסרקה רישא השתא משתרי מזיא א"נ ההוא דהוה קטיר בשעת טבילה מנתר בהדי מסריקותא ולא ידעה ומש"ה כי טבלה בלא בדיקת הגוף אי נמי בלא חפיפה לא עלתה לה טבילה כלל עכ"ל. וז"ש בקצר ואצ"ל אם חפפה וכו' דכיון דאפי' חפיפה שאינה אלא דרבנן מתקנת עזרא אם לא חפפה כלל לא עלתה לה טבילה. א"כ אצ"ל אם לא עיינה שאר הגוף כלל דמחוייבת בה מדין תורה דלא עלתה לה טבילה כלל וא"ת אם כן הא דכתב רבינו לעיל על דברי הרמב"ן יראה מדבריו שיותר מחמיר בעיון הגוף מבעיון הראש דמאי חומרא כיון דאפי' בחפיפה לא עלתה לה טבילה אם לא חפפה כי היכי דלא עלתה לה טבילה אם לא עיינה בשאר הגוף וי"ל דהיינו דקאמר רבינו יראה מדבריו שיותר מחמיר וכו' כלומר ואם כן חולק הוא אמ"ש הרשב"א בשם הראב"ד בלא חפפה דלא עלתה לה טבילה דלהרמב"ן עלתה לה טבילה ומיהו אנן נקטינן לחומרא כהראב"ד והרשב"א ותו דהאי יראה מדבריו אינו מוכרח דאע"פ דס"ל להרמב"ן דאין להחמיר בזה יותר מבזה מ"מ לא קשה דאמר שזה דין תורה וזה תקנת עזרא דהאמת נקט ותו דכדי שלא נטעה לומר דבין חפיפה ובין עיון הגוף אינם אלא חומרא דרבנן בעלמא או מנהג בלבד לכך פירש שזה ד"ת וזה תקנת עזרא הנביא ובית דינו ולכן יש להחמיר בשניהם דאפי' דיעבד לא עלתה טבילה וכן הוא העיקר לפע"ד דלא כמו שכתב רבי' יראה מדבריו דמחמיר בעיון הגוף יותר מבעיון הראש דליתא:
ט״ו
ומ"ש והראב"ד כתב וכו' עיין בב"י סי' קצ"ח אצל מ"ש רבינו צריכה לחוץ שיניה מ"ש הראב"ד בזה בס' בעלי הנפש ומ"ש הראב"ד אף על פי שבשאר הגוף אין תולין להקל בכה"ג קאי גם כן אמ"ש תחלה אם לא עיינה אותה קודם לכן ואח"כ עיינה אותה ולא מצאה בהן שום דבר דבשאר הגוף אין תולין להקל אף בזו ולא עלתה לה טבילה ופשוט הוא:
ט״ז
חפפה ועיינה וכו' מימרא דרבא בפ' תנוקת כתבתיה בסמוך היא ופירושה:
י״ז
ומ"ש אבל אם לא חפפה קודם טבילה אין תולין בו אע"פ שנתעסקה בו אחר טבילה תימה גדולה דמשמע דבנמצא עליה דבר החוצץ לאחר טבילה אע"פ שנתעסקה בו לאחר הטבילה אין תולין בו כיון שלא חפפה הא אם לא נמצא עליה דבר עלתה לה טבילה אף ע"פ שלא חפפה ולעיל כתב ע"ש הרשב"א והוא מדברי הראב"ד דבלא חפפה לא עלתה לה טבילה אפילו לא נמצא עליה דבר ואפשר שזה שכתב רבינו כאן הוא להרמב"ן דיראה מדבריו שיותר מחמיר בעיון הגוף מבעיון הראש ובלא חפפה עלתה לה טבילה דיעבד ודלא כהרשב"א אפי' הכי בזו שנמצא עליה דבר חוצץ לא תלינן במין שנתעסקה בו כיון שלא חפפה. ועוד נראה לפע"ד ליישב דלא אמר הרשב"א בלא חפפה דלא עלתה לה טבילה אלא בדלא חפפה כלל דאפי' שער ראשה לא חפפה והכי משמע מלישנא דהרשב"א דלעיל שכתב אבל אם לא חפפה כלל אבל כאן כתב רבינו אבל אם לא חפפה קודם טבילה ומיירי דראשה ודאי חפפה כתקנת עזרא דאל"כ לא עלתה לה טבילה כלל אפי' לא נמצא עליה דבר חוצץ אלא כיון דאע"פ דעזרא לא תיקן אלא לחפוף שער ראשה בלחוד וה"ה שאר כל מקום שער אבל לא שאר גופה דלא כהר"ר שמעיה בשם רש"י וכך הוא דעת ר"ת והרשב"א וכל הפוסקים מכל מקום כבר נהגו בנות ישראל לחוף כל גופן בשעת חפיפת הראש כדלעיל א"כ לפי זה קאמר רבינו דבזו שחפפה ראשה ולא חפפה שאר גופה כמנהג בנות ישראל אם לא היה נמצא עליה דבר חוצץ ודאי דעלתה לה טבילה אף ע"פ שלא חפפה שאר הגוף כיון שאינו אלא מנהג אבל עכשיו שנמצא על שאר גופה דבר חוצץ ולא חפפה את גופה וגם לא היתה הטבילה סמוך לחפיפה ועיון גופה דאיכא תרתי לריעותא אע"פ שנתעסקה באותו מין בין טבילה למציאה אינה תולה באותו מין שנתעסקה בו אלא תלינן לחומרא ואמרינן דכיון דלא חפפה שאר הגוף כבר היה עליה קודם טבילה זה הדבר החוצץ ולא ראו אותו בשעה שעיינה את גופה א"נ נדבק עליה קודם טבילה לאחר עיון גופה דרגלים לדבר כיון שלא חפפה גופה בשעת חפיפת הראש ועכשיו נמצא על גופה דבר חוצץ ועוד שלא היתה הטבילה סמוך לחפיפה ועיון גופה כנ"ל ליישב לשון רבינו זה אכן צ"ע אם איננו ט"ס דכל מ"ש רבינו כאן הוא מדברי הרשב"א וזה הלשון דאבל אם לא חפפה וכו' לא נמצא לא בקצר ולא בארוך והקרוב כיישוב הראשון שכתבתי דרבינו כתב כך לדעתו דלהרמב"ן עלתה לה טבילה דיעבד אם לא חפפה דמ"מ כאן בנמצא עליה דבר חוצץ מודה דלא עלתה לה טבילה אע"פ שנתעסקה בו אחר טבילה אבל ממה שפסק בש"ע דבדיעבד נמי אם לא חפפה לא עלתה לה טבילה כהרשב"א וכתב נמי האי אבל אם לא חפפה וכו' בע"כ צריך לפרש כיישוב השני דפרישית. ואיכא לתמוה אמה דכתב רבינו דבנתעסקה באותו מין עלתה לה טבילה דאני תולה אותו במין שנתעסקה בו דנמשך אחר מה שכך פסק הרשב"א בת"ה והלא הרשב"א גופיה כתב אחר כך במסקנתו וז"ל ויש מן הגדולים שהורו גם בזה להחמיר עד שתאמר ברי לי שלא היה עלי בשעת טבילה עכ"ל אלמא דאיהו גופיה חושש שלא להקל כנגד הגדולים ועוד דהלא בת"ה הארוך הביא מ"ש הראב"ד דאפי' נתעסקה כל אותו היום באותו מין לאחר טבילה לא עלתה לה טבילה עד שתאמר ברי לי שלא היה עלי בשעת טבילה עכ"ל וכלשון הזה פסק גם הרמב"ם ספ"ב דמקואות ומביאו ב"י אם כן מי הוא שיבא אחרי גדולי העולם האלו להקל באיסור כרת ולסמוך אמ"ש הרשב"א ואיהו גופיה היה חושש להחמיר הלכך נראה לי ברור דנקטינן להחמיר עד שתאמר ברי לי שלא היה עלי בשעת טבילה ודלא כמה שפסק בש"ע בסתם לקולא על פי דברי רבינו:
י״ח
חפפה קודם טבילה וכו' מימרא דרב גידל אמר רב בפרק תנוקת (נדה דף ס"ז) והיינו בדלא עיינה גופה בתר הכי אבל עיינה בגופה לאחר נתינת התבשיל או לאחר עסק הדברים החוצצים עלתה לה טבילה וכן כתב הרשב"א והוא דבר פשוט ומשמע דדוקא בנתנה תבשיל העשוי לידבק אבל אם אינו עשוי לידבק תלינן דמיד כשבאתה למקוה נשטף מעליה ואין צריך לומר אם לא נתנה שום תבשיל לבנה אלא היתה מפשלת את בנה לאחוריה ערומה ואח"כ טבלה דעלתה לה טבילה ולא חיישינן שמא הוה עליה דינוקא טיט וכיוצא בו ונדבק באמו וחוצץ בטבילתה ולא ידעה ודלא כר"ח שכתבו התוס' בשמו שהיה גורס מימרא זו מפשלת את בנה וטובלת לא עלתה לה טבילה וכך הוא משמעות כל הפוסקים שלא הביאו בפסקיהם הך מימרא ותו דהלא מימרא דרב גידל אמר רב משמע דלא ס"ל הך מימרא דלא חיישי' אלא בנתנה תבשיל לבנה מיהו לכתחלה יש ליזהר דלא תקח בנה על ידה ערומה. ותו נראה דהיכא דהיה ביד בנה תבשיל העשוי לידבק א"נ היה מלוכלך בטיט ולקחה בנה על ידה ערומה ואח"כ טבלה ולא עיינה נפשה בתר הכי דלא עלתה לה טבילה דדמיא הא מילתא לנתנה תבשיל לבנה:
נחלת הכלל · Tur Yoreh Deah, Vilna, 1923
דרכי משה · יורה דעה סימן קצ״ט
א׳
ול"נ דדברי רבינו וכוונתו על פי הרא"ם שכתב המרדכי בה"נ דף של"ג ע"ב וזה לשונו כתב הרא"ם קמטיה פירוש תחת אצילי ידיה ותחת שוקיה שלא יהיה דבר חוצץ ובית הסתרים היינו לפנים כגון נקבי החוטם ואזנים ולפנים מן השפה עכ"ל:
ב׳
כתוב בש"ד ואשה צריכה להטיל מים קודם שטובלת אם היא צריכה כדמסיק פרק יוצא דופן גבי זבה שנעקרו מימי רגליה וירדה וטבלה מהו תיקו וגם יש לבדוק ולנקות עצמה במקום גדולים וקטנים ולהסיר הצואה שבחוטם ובאזנים עכ"ל ובהג"ה שם כתב רבי עובדיה בצפנת פענח בשם ראב"ן אשה שטבלה ולא הטילה מי רגליה לא עלתה לה טבילה וראייה מזבה שנעקרה מי רגליה וכו' וכתבתי לו ואני תמה בעיני אם יצא זה מפי הגאונים מעולם דבעיא היא משום מעיינות הזב ולענין טהרות אבל אינה נאסרת משום זה לבעלה ואי משום צריכה לעצור עצמה ולא יהיה אותו מקום ראוי לביאת מים אין ראייה מקמצה שפתיה עכ"ל הגה"ה כך מצאתי בהגה"ה אך נראה דמוטעה וכך יש להיות הגירסא א"כ אין ראיה מזבה שנעקרה מי רגליה אלא מקמצה שפתיה:
ג׳
ואע"ג דכתב לעיל בשם מהרי"ק דאסור להדיח קמטיה ביין רק במים כבר חילק מהרי"ק באותה תשובה בין חפיפה להדיח קמטיה והאריך בזו וקצרתי:
ד׳
וכבר נתבאר דין זה לעיל סימן קצ"ז באריכות:
ה׳
ועיין בדברי הרמב"ם פ"ב דמקוואות:
ו׳
כתב ב"י ומשמע מדבריו אבל אם היה ב' עונות כגון שחפפה סוף היום וטבלה תיכף בלילה לא הוי טבילה דכיון דחפיפה להטביל לא היה בעונה אחד ויש פוסקים דבעינן סמוך ממש טבילה לחפיפה ואין חילוק בין עונה אחת לב' עונות ותלוי מחלוקת בגירסת הגמרא:
ז׳
בהגש"ד בשם אשר"י והמרדכי מ"מ אם אמרה בדקתי עצמי אחר הנתינה שלא נדבק בי כלום אינה צריכה טבילה אחרת עכ"ל:
ח׳
כתב בהגש"ד משום מורי אשר כתבת על הנשים שלובשות בגדים אחר חפיפה ודמיתה לנתנה תבשיל לבנה ויש לחלק בבגדים למאי ניחוש שאין רגילות להיות על הבגדים דבר לח לדבוקי משם בגוף האשה וכנים ופרעושים אין נדבקין בגוף והמים נכנסין בהם ולא חייצי כמו טבעות שהן רפויים שלא חייצי עכ"ל:
נחלת הכלל · Tur Yoreh Deah, Vilna, 1923
פרישה · יורה דעה סימן קצ״ט
א׳
לעולם ילמד אדם בתוך ביתו כו' ושתהא חופפת כו' לשון רבינו שכתב לעולם ילמד כו' נמשך ג"כ למטה אמ"ש ושתהא חופפת כולי שכן משמעות לשון ושתהא ותרי מימרות הן בגמרא דבפרק תינוקת אמרינן אמר רבא לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה בית קמטיה במים. ובס"פ מרובה אמרינן דחד מי' תקנות עזרא שתהא אשה חופפת וטובלת ופירש"י חפיפה במסרק. ומ"ש רבינו חופפת שער ראשה נראה דכ"כ לפי האמת למאי דמסיק דר"ת סתר פירוש רבי שמעיה דאילו לפירוש רבי שמעיה חפיפה הנזכרת בס"פ מרובה איירי בכל הגוף וק"ל והכי הצעת דברי רבינו דקאמר שצריך ג"כ ללמד שתהא חופפת שער ראשה שהרי עזרא תיקן חפיפה ואף שרבי שמעיה פירש דהיינו בכל הגוף ר"ת סתר דבריו ופי' דמיירי דוקא בשער ראשה ומסיק בשם הרא"ש דנהגו בנות ישראל לרחוץ ולחוף כל גופן:
ב׳
מדיחה קמטיה וכל בית סתריה דע שרש"י פי' קמטיה בית השחי ובית סתריה וכתב ב"י דל' רבינו אינו מדוקדק דנקט קמטיה ובית סתריה דמשמע שהן ב' דברים וליתא אלא בית הסתרים הוי פירושו דקמטיה וכדפירש"י וז"ל ד"מ ול"נ דדברי רבינו מכוונים ע"פ שכתב המרדכי בה"נ דף של"ג ע"ב בשם רא"ם וז"ל כתב רא"ם קמטיה פירוש כגון תחת אצילי ידיה ותחת שוקיה שלא יהא דבר חוצץ ובית הסתרים היינו לפנים כגון נקבי החוטם ואזנים ולפנים מן השפה עכ"ל: (ובמקואות סוף פ"ח תנן בית הקמטים ובית הסתרים א"צ ביאת מים וכן בנדה דף ס"ו ע"ב ומסיק שם דראוי לביאת מים מיהא בעינן והיינו ממש כל' רבינו ואין כאן שום תמיה כלל עכ"ה):
ג׳
שתהא חופפת שער ראשה ושתהא סורקת ק"ק שרש"י פי' על חפיפה סורק במסרק צ"ל שרש"י ל"ד קאמר דודאי עיקר חפיפה היא הרחיצה ולהעביר זוהמא ממנו ועיין מ"ש בסמוך ראיית ר"ת לסתור דברי רבי שמעיה:
ד׳
ור"ת פי' כו' אלא בשער שבראש ל"ד שער שבראש דה"ה כל מקום שער לאפוקי מקום חלק שבגוף ודוק בב"י וכן דעת הרשב"א וכמ"ש רבינו בשמו בסמוך שכתב וז"ל ואצ"ל אם חפפה במקום שער ולא עיינה בשאר הגוף הרי שכתב סתמא במקום שער וכ"כ הר"ן בהדיא והביאו ב"י מיהו לשון רבינו שכתב ב"פ דלא שייך חפיפה אלא בשער שבראש לא משמע הכי לכך נראה דדוקא קאמר וה"פ דל"ת לחוף אותו במים דקאמר רבי שמעיה היינו משום שער שבגופה לכך קאמר דאפילו שבגופה לא שייך חפיפה אלא בשער שבראש שהם ארוכים ואדוקים זה לזה וכן מוכח קצת שהביא ר"ת ראיה לדבריו לסתור דברי רבי שמעיה מדאמרו צריך להדיח קמטיה משמע דשאר הגוף א"צ הדחה מזה נשמע נמי דבשאר הגוף אפילו במקום שערות א"צ הדחה וחפיפה שהרי מקום קמטיה יש בו שערות תחת השחי וכל מקום קמטיה יש בו זיעה לזוהמא ובוגדלו שערות ויש לדקדק דדוקא בהני מקומות צריך הדחה הא בשאר מקומות אפי' במקום שער א"צ וק"ל:
ה׳
יראה מדבריו שיותר מחמיר בעיון הגוף כו' צ"ע במאי מחמיר בזה יותר מבזה ונראה דר"ל מדכתב בעיון הגוף ובודקת כל גופה כו' ובחפיפה לא אמר כן ש"מ דבזה בעי ג"כ בדיקה ובזה לא בעי בדיקה והיינו ע"כ מטעם דזהו מן התורה וזהו מתקנת עזרא כנ"ל לדעת רבינו וב"י תמה על זה שיהא זה עולה על דעת הרמב"ן שא"צ עיון בראש שהרי בשער הראש שמסתבך עיקר החציצה וגם שם מצוי הזוהמא בשערות (ואפשר לומר דרבינו פי' דברי הרמב"ן מ"ש חופפת שערה ר"ל השערות הארוכות של אשה הן הן א"צ עיון ובדיקה כ"כ ובודאי מקום שערות שבראש ובגוף בכלל כל גופה דמי אבל בשערות עצמן קאמר דא"צ להחמיר כ"כ) וכי יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ועוד כיון דמאת בשרו מרבינן לשערו מהיכי תיתי לפלוגי בינייהו אלא דעתו של הרמב"ן שכתב ובודקת כל גופה גם על הראש אלא שמן התורה בבדיקה סגי ועזרא הצריך שתהיה חופפת חמין מקום שער לפי שמסבכין השער שמתקשין ומתקבצין עכ"ל ב"י. והיותר נראה דזהו החומרא דבעיון מצריך סמוך לטבילה משא"כ בחפיפה דלא הזכיר סמוך לטבילה ומ"ש שהחמיר יותר בעיון הגוף נראה דבזה כולל גם הראש ומ"ש מבעיון הראש ר"ל החפיפה שתקנו בראש ובודאי בכלל חפיפה הוא ג"כ עיון אלא שבאם לא תסמוך החפיפה לטבילה א"צ לעיין גם בראש סמוך לטבילה:
ו׳
ומיהו אפילו בחמי חמה סגי פי' שנתחממו בשמש:
ז׳
ולא בנתר פי' הרמב"ם גרייטא י"מ שהוא מה שאנו קורין אותו קרייט ושהוא מעביר זוהמא וכתם. וטעות הוא בידם אלא נתר מין אחר הוא והוא מין עפר שורפין אותו בכבשן ונעשה ממנו כמו אבני הסיד וכשמניחין אותו במים נימח ושפין בו הראש לאחר שרחצה בחמין וכן שמעתי מלועז א' שכן נוהגין גם בזמנינו בארץ ישמעאל והוא הנקרא גרייטא בלשונם ומה שאנו קורין קרייט יש לו שם אחר וכמ"ש ג"כ לעיל בסימן קל"ה בדין כלי יין נסך ע"ש:
ח׳
חל ליל טבילתה במ"ש שא"א לה לחוף ביום זהו לפירש"י דעדיף ביום ומ"ש אחר כך שא"א לחוף בלילה משמע דלילה עדיף מיום זהו לפירוש השאלתות ותמה ב"י ע"ז היאך נקט חדא אליבא דרש"י וחדא אליבא דשאלתות כיון דכתב סתמא משמע דאליבא דכ"ע נקט ונלע"ד דרבינו קאי אמ"ש לפני זה דהמנהג הוא להתחיל ביום ומושכין עד הלילה וק"ל ועד"ר:
ט׳
או אם חל י"ט במ"ש רוחצת וחופפת בע"ש וא"ת הא כ"ש הוא מדין שכתב שאם חל י"ט ביום ה"ו וי"ל שכתבו לאשמעינן שגם זה חידוש הוא ושגם בזה חולקין ואוסרין ואם היה כתב דין זה תחלה הו"א שלא זו אף זו קתני אבל השתא לא איצטריך לכותבה שמעינן שפיר דללמד דאיכא מאן דפליג כתבה ב"י ע"ש ול"נ דמשום ובלבד כו' דבסמוך נקט לה וק"ל ועד"ר:
י׳
ובלבד שתזהר אחר רחיצה כו' ז"ל ב"י ואיני מבין בזהירה זו והרי ע"כ נוגעת בתבשיל שאוכלת ואף אם תזהר מליגע כגון שתאכל בכף ולא תיגע בתבשיל כלל כמו ששמעתי שיש מורין כן מ"מ כיון דידים עסקניות הן א"א שלא תסיח דעתה רגע א' ותיגע ולאו אדעתה ועוד שיותר נכון היה להזהירן שתבדוק ידיה וכל גופה בשעת טבילה ואם ימצאו בה דבר חוצץ יסירוהו שהרי זה מותר לעשות בי"ט וי"ל שהנהיגו כן מפני שדרך הנשים לחפוף ולבדוק הגוף ביחד ועכשיו מתוך שאינה חופפת סמוך לטבילה ושכחו מלבדוק גופן ונמצא שלא עלתה להו טבילה וז"ש רבינו בסמוך ואם טבלה ולא עיינה עצמה וכו' כלומר הא דאמרינן שתזהר מליתן תבשיל לבנה כו' נ"מ להיכא דטבלה ולא עיינה עצמה (אז אם נזהרה עלתה לה טבילה ואם לא נזהרה לא עלתה לה טבילה עכ"ה) עיין בב"י שהאריך וקצרתיו:
י״א
אע"פ שלא היתה סמוך לחפיפה ובת"ה כתב בלשון הזה אע"פ שלא היתה חפיפה ובדיקה סמוך לטבילה ורבינו שהשמיט תיבת ובדיקה איני יודע למה ואין להשמיטה דהא טובא קמ"ל דאע"ג דבדיקה הוי דאורייתא אפ"ה עלתה להטבילה בדיעבד ב"י ולעד"נ משום דרבינו ס"ל כהרמב"ן הנ"ל דמצריך בדיקה ועיון סמוך לטבילה ומ"ש חפפה ועיינה בחול ר"ל חפפה בחול זולת העיון שהוא דאורייתא שצריך לעשות ומ"ש בחול אחפיפה קאי והיותר נראה שבדיקה בכלל חפיפה היא שהרי כתב חפפה ועיינה ומסיק באם סמוך לחפיפה לחוד וק"ל:
י״ב
ואפילו חפפה מיד פי' בדקה ועיינה:
י״ג
ואצ"ל אם חפפה וכו' אע"פ שלא מצאה עליה דבר חוצץ וזו צריכה לעיין ד"ת וס"ל כרמב"ן הנ"ל שחפיפה היא מתקנת עזרא ועיון ד"ת. ואצ"ל הוא בשעיינה כל גופה וראשה דקיימא דבר תורה לא עלתה לה טבילה משום אפיפה מכ"ש להיפך וק"ל ומ"ש לעיל אע"פ שעיינה בעצמה בגופה ר"ל כל גופה עם ראשה וכדפרישית לדברי הרמב"ן הנ"ל ולהבנת הטור גם כאן הוא כפשוטו כמו בדברי הרמב"ן וק"ל:
י״ד
אם לא עיינה אותם ר"ל בית הסתרים:
ט״ו
ובעלייתה נמצא עליה דבר החוצץ כו' עד ואם לאו צריכה טבילה אחרת ל"ד טבילה לחוד אלא גם חפיפה אחרת שהמים קרים סבכו שערות ראשה וכ"כ ב"י ע"ש:
ט״ז
שאני תולה אותו במין שנתעסקה בה צ"ע דדינים אלו כתבם הרשב"א והרשב"א כתב בהדיא דאין תולין אא"כ אמרה ברי לי שהוא ממין שנתעסקה בו אחר טבילה וכן הוא לשון ברייתא דתולין בהדיא והביאם ב"י ע"ש ודוחק לומר שס"ל כשאר תירוצים שכתבו התוס' ע"ש ובב"י. ואפשר לומר דמ"ש שאני תולה אותו ר"ל שא"צ טבילה עכ"פ אלא יכולין לתלות והיינו דוקא כשאמרה ברי לי. ובזה נתיישב קצת קושיא הנ"ל ומש"ה אמר (אח"כ) אין תולין ללמדינו דבכה"ג דנמצא עליו אפילו אומר ברי לי אפ"ה אין תולין (ועיין בת"ה דף ע"א שכתב שם ממש כל' רבינו רק שאח"כ כתב ויש מן הגדולים שהורו גם בזה להחמיר עד שתאמר ברי שלא היו עלי בשעת טבילה עכ"ל. ופשוט דכל זה חסר בב"י ועל היש מן הגדולים בא ליתן טעם מהברייתא וצ"ל דמשמע ליה להב"י דהרשב"א סובר כיש מן הגדולים ולכך כתב סתם דרשב"א תפס תירוץ זה עיקר כו' ע"ש ודו"ק עכ"ה):
י״ז
אבל אם לא חפפה קודם טבילה אין תולין כו' ק"ק מדנקט אין תולין משמע דדוקא אם יש ריעותא בפנינו הא אם לא מצאה כלום אחר טבילה לא חיישינן אע"ג דלא חפפה ולעיל כתב הרשב"א בהדיא דבשלא חפפה אע"ג דבדקה אחר טבילה ולא מצאה כלום לא עלתה לה טבילה וצ"ל דנקט אין תולין בו איידי דתולין דרישא ולא לדיוקא כלל ודו"ק:
נחלת הכלל · Tur Yoreh Deah, Vilna, 1923
על הסימן הזה
טור יורה דעה סימן קצ״ט, מתוך חלק יורה דעה. ארבעת הטורים לרבינו יעקב בן אשר, בעל הטורים, הם מיסודות ספרות ההלכה - פסקי ההלכה ערוכים ומסודרים לפי נושאים בארבעה חלקים, וספר זה הוא שעליו נבנה השולחן ערוך שהלך אחר סדר סימניו. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
טור - ארבעה טורים, רבינו יעקב בן אשר - נחלת הכלל
