גודל איסור הרבית ועד היכן צריך - טור יורה דעה סימן ק״ס

רבית הואיל ואתא לידן נימא ביה מלתא מאד מאד צריך אדם ליזהר באיסור רבית וכמה לאוין נאמרו בו ואפי' הלוה והנותנו עובר משא"כ בשאר דיני ממונות שאם אדם רוצה ליזוק בנכסיו רשאי אבל מפני רגילות החטא מזהיר גם בלוה וכן בערב ובעדים ובכל המתעסקין בדבר וכל הנותן ברבית נכסיו מתמוטטין וכאילו כפר ביציאת מצרים ובאלהי ישראל. וכל התולה מעותיו בעכו"ם לומר שהם של עכו"ם ומלוה אותם ברבית דינו מסור לחוקר לבבות ליפרע ממנו. ואפי' אם הלוה נותן לו יותר מדעתו בשעת הפרעון שלא התנה עמו ואינו אומר לו שנתנו לו בשביל רבית אסור אע"פ שרש"י מתיר בזה וגם הרמב"ם כתב להיתירא לא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל. ואפי' אם אומר למלוה אני מוחל לך הרבית ונותנו לך במתנה אסור והגאונים כתבו שאם מחל הלוה למלוה רבית שלקח או שעתיד ליקח אע"פ שקנו מידו או נתנה לו במתנה אינו כלום שכל רבית שבעולם מחילה היא אבל התורה לא מחלה ואסרה מחילה זו לפיכך אין המחילה מועלת כלום ואפילו ברבית של דבריהם והרמב"ם חלק על זה וכתב שהמחילה מועלת וא"א ז"ל כתב ודאי אם לקח ממנו רבית וצריך להחזירה לו מועלת מחילה לפוטרו כמו בכל גזל אבל בשעת לקיחת הרבית אפי' אם אמר אני נותנו לך במתנה אסור לקבלו. ולא רבית שבשעת הלואה לבד אסורה אלא אפי' רבית מוקדמת ורבית מאוחרת נמי אסור וה"ד מוקדמת כגון שנתן עיניו ללות ממנו והיה שולח לו ואומר בשביל מעותך שתלוני מאוחרת לאחר שהחזיר לו מעותיו היה משלח לו ואמר בשביל מעותך שהיו בטלות אצלי ויראה שאינו אסור אלא במפרש שבשביל זה משלח לו אבל בסתם מותר והרמב"ם אסר אפי' בסתם. ובס"ה כתב דבדבר מועט מותר בסתם שאינו ניכר שבשביל ההלואה הוא עושה אבל בדבר מרובה אפי' בסתם נמי אסור וצריך המלוה ליזהר שלא ליהנות מהלוה שום דבר כל זמן שמעותיו בידו אפי' בדבר שהיה עושה לו אף אם לא הלוהו וה"מ שהמלוה נהנה מהלוה בלא דעתו שכיון שנהנה ממנו בלא רשותו נראה שסומך עליו שבשביל מעותיו שבידו יסבול לו אבל אם נהנה ממנו ברשותו מותר בדבר שהיה עושה לו אף אם לא הלוהו ובלבד שלא יהא דבר של פרהסיא כגון לדור בחצרו ולהשתמש בעבדיו שזה הוא אסור בכל ענין כדלקמן (סי' קסו) ואסור להלוות ברבית אפי' לבניו ולבני ביתו אע"פ שאינו מקפיד עליהם ובודאי נתנו להם במתנה אפילו הכי אסור כדי שלא להרגילם בדבר ואפי' במלאכה יש בה משום רבית שלא יעשה עמו מלאכה על מנת שיעשה עמו אחרת לאחר זמן כדתנן אומר אדם לחבירו נכש עמי ואנכש עמך ולא יאמר לו עדור עמי ואנכש עמך שפעמים שהאחרת שעושה לו חבירו כבדה יותר מאותה שעשה לו ובשכר שממתין לו מלפורעו שכר עבודתו עושה עמו מלאכה הכבדה יותר מזאת שעשה לו ואפילו כאותו שעשה לו אם חבירו יעשנו לו בזמן שכבדה יותר אסור כדתנן לא יאמר לו נכש עמי בגריד ואנכש עמך ברביעה ואפי' רבית בדברים נמי אסור שלא יקדים לו שלום אם לא היה רגיל ליתן לו שלום ולא יאמר המלוה ללוה הודיעני אם בא איש פלוני ממקום פלוני וכיוצא בזה ע"כ צריך ליזהר בענין רבית שלא לבקש שום צד היתר כי הוא דבר המושך לאדם ואם היום יפתח לו כחודה של מחט יוסיף מידי יום יום עד שיפתה לו כפתחו של אולם ומיהו לא אסרה תורה אלא רבית הבא מיד לוה למלוה לפיכך יכול אדם לומר לחבירו הילך זוז והלוה י' דינרין לפלוני ודוקא שאומר כך מעצמו בלא דעת הלוה וגם לא יחזור ויקחנו מהלוה וגם לא יאמר הלוה למלוה אני לא אתן לך אבל פלוני יתן לך בשבילי אבל אם יש בו צד אחד מאלו אסור ואם המלוה אומר ללוה אני מלוה לך על מנת שתתן זוז לפלוני פשיטא שהוא אסור אף על פי שאינו חייב לו כיון שבשליחותו נתנו לו וכן מותר לאדם שיאמר לחברו הילך זוז ואמור לפלוני שילוה לי מעות ואפילו לבן המלוה יכול לומד כן והוא שיהא גדול ואינו סומך על שלחן אביו אבל אם הוא סומך על שלחן אביו אסור דכאילו נתנו ליד המלוה דמי: ותלמידי חכמים מותרין להלוות זה לזה ברבית לפי שיודעין שהוא אסור ונותנין אותה במתנה גמורה ודוקא בדבר מועט שאדם רגיל ליתן לחבירו במתנה אבל ביתר מכן לא ומעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד פירוש שאם יהיה ריוח שיחלקוהו ביניהם ואם יהיה הפסד שיהיה הכל על המקבל וה"ה נמי בכל רבית דרבנן וכן הדין במעות של הקדש שהוקדשו לעניים או לת"ת או לצורך ב"ה אבל אסור להלוותן ברבית דאורייתא אע"ג דהקדש גמור כגון שהוקדש לב"ה מותרת להלוותו אפי' ברבית דאורייתא: