דין יין שנתנסך ונתערב - טור יורה דעה סימן קל״ד

יין נסך גמור וכו' משנה ר"פ השוכר ריש (דף ע"ג) י"נ אסור ואוסר בכל שהוא יין ביין ומים במים בכל שהוא יין במים ומים ביין בנ"ט. וכתבו התוס' פר"ת דוקא י"נ ממש וכו' וז"ל הרא"ש ר"ת היה אומר דוקא בי"נ וכו' וכן נמצא בתשובת הגאונים בכתב יד רבינו יוסף טוב עלם ומלשון י"נ אין לדקדק וכו' משמע מדכתב ר"ת היה אומר אלמא דאח"כ חזר בו וכ"כ המרדכי והגהת אשיר"י שם שר"ת לא סמך על מה שפסק דסתם יינם או מגע נכרי בששים לא לו ולא לאחרים אם לא בהפסד מרובה דהתורה חסה על ממונן של ישראל ומשמע נמי מדכתב ומלשון י"נ אין לדקדק וכו' דהבין הרא"ש דר"ת והגאונים דקדקו לפרש כך מדתנן י"נ אסור ואוסר בכל שהוא ולא תנן סתם יין ש"נ אסור ואוסר בכל שהוא והשיגו עליו דמלשון י"נ אין לדקדק וכו' ולכן כתב רבינו ואין דעת שאר מפרשים כן אלא אוסר בכל שהוא כיי"נ גמור דרומז על מ"ש הרמב"ם והרא"ש והרשב"א דסתם יינם אוסר במשהו ולכן לא דקדק רבינו לומר ר"ת היה אומר כיון דדעתו בטלה כנגד שאר מפרשים מיהו התוס' כתבו בשם ר"י דוקא בזמנם שהנכרים בקיאין בטיב עכו"ם החמירו בסתם יינם לאוסרו כי"נ ממש אבל בזמן הזה לא עכ"ל וכ"כ בהגהת אשיר"י דראבי"ה בשם רשב"ם פסק דלדידן בטל בס' עכ"ל ונראה דאע"פ דרבינו כתב כאן בסתם שאין דעת שאר מפרשים כן היינו דוקא בדוכתא דידעי בטיב עכו"ם או למאן דלית ליה הך סברא לחלק בין בזמן הזה לזמן חכמי התלמוד אבל גם הוא מודה למנהג שנהגו בזמן הזה להקל מטעמא שאין הנכרים בקיאין בזמן הזה בטיב עכו"ם כמ"ש בריש סימן קכ"ג ע"ש ולא היה צריך רבינו לפרש זה בכל מקום דנסמך על מ"ש בתחלת ה' יין נסך ועוד כתב ב"י ומהרש"ל דאף לדעת שאר מפרשים אינו כי"נ גמור אלא לענין זה שיהא אוסר במשהו כי"נ גמור אבל ודאי רשאי למכרו לנכרים חוץ מדמי י"נ שבו וכדכתב בסמוך דבסתם יינם אפילו נתערב גוף היין ביין יש לו תקנה להתירו בהנאה ע"י הולכת הנאה לים המלח וכו' ופשוט הוא. ולענין הלכה נקטינן דבטל בס' וא"צ הולכה לים המלח או למוכרו לנכרי חוץ מדמי י"נ שבו אלא מותר אפי' בשתייה וכמ"ש המרדכי וז"ל מצאתי בתשובה בזמן הזה דאין בקיאין בטיב עכו"ם אין לנו לאסור סתם יינם במשהו יותר מחלב ודם עכ"ל ואע"פ דבהגהת מיימונית אוסר נ"ל דחומרא יתירה היא שהרי ר"ת התיר אפי' בימיהם בס' א"כ בזמן הזה דסתם יינם שרי בהנאה לכ"ע פשיטא היא דבטל בס' ומותר אף בשתייה:

ומ"ש וה"מ במערה מגיגית וכו' טעמו דפסק כרב דימי א"ר יוחנן שם (דף ע"ג) דבמערה י"נ מחבית לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל וכתב הרא"ש דמדנקט חבית אלמא דוקא חבית אבל מגיגית דנפיש עמודיה טפי לא אמרינן קמא קמא בטיל וכתב עוד דמותר אפילו בשתייה דלא כפירש"י דאינו מותר אלא בהנאה דלא אשכחן בטול לחצאין וכתבו התוס' וכ"כ הרא"ש ע"ש ר"ת דלא אמרינן קמא קמא בטיל לעולם אלא בטל עד שיפול מן היין כ"כ שלא יהא בהיתר ס' לבטל יין האסור אבל אם נפל היתירא לגו איסורא חמיר טפי דאמרינן ההיתר שנפל קמא קמא בטל ונאסר ואפי' נתרבה ההיתר ויש בו ששים לבטל האיסור אסור בי"נ משא"כ בשאר איסורין וכן במערה מגיגית אוסר אפי' איכא ס' בהיתר והיינו משום חומרא די"נ משאר איסורין וכך הם דברי רבינו ומיהו אין זה אלא מין במינו כגון יין ביין ומים במים אבל יין במים ומים ביין בנ"ט לעולם כמו שיתבאר בסמוך ומ"ש בשם פרש"י טעמו דפסק כרבי יצחק ורבין דמחמרי טפי מדרב דימי והרא"ש לשם השיג על פירושו ע"ש ומביאו ב"י וכל זה לדינא דגמרא אבל בזמן הזה נהגו היתר בדאיכא ששים אפילו לשתותו ונתבאר בסמוך ס"א:

וי"נ שנתערב במים אוסר בנ"ט משנה שם הבאתיה ריש סימן זה ומ"ש י"מ דהיינו בששים כמו בשאר איסורין. פי' דכי היכי דפי' בנ"ט שאמרו חכמים בשאר איסורין ר"ל בששים הכי נמי הכא כך פירושו בס' ודעת הראב"ד הוא מדקאמר תלמודא התם משמיה דרבי יוחנן ב' כוסות אחד של חולין ואחד של תרומה ומזגן ועירבן רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבים עליו ומבטלין אותו ופירש"י כשמזגן במים לפי כח היין ויש במים שבשניהם כדי לבטל את התרומה ברוב עכ"ל ופי' לפירושו למאי דקי"ל כל חמרא דלא דרא על חד תלתא מיא לא הוי חמרא א"כ במים שבשניהם שמזגן לפי כח היין דדרא מן הסתם על חד תלתא מיא אם אתה רואה לסלק את החולין כמי שאינו השאר שהיא התרומה מים שבשניהם שהם ששה חלקים מן היין של תרומה רבים עליו ומבטלין אותו וטעמא דמילתא כי חלק אחד מן היין שקול כשלש חלקים מן המים שמזגו בהם כי הם לפי כח היין וא"כ בששה חלקים במים מן היין בטל היין של תרומה ברוב מים שהרי כח של המים עכשיו הוא שקול כשני כוחות מן היין השתא נמשך לפי זה דפי' בנ"ט ששנינו גבי י"נ במים ג"כ כך פירושו שאם אין במים ו' חלקים מן היין נותן בו טעם ואינו בטל אא"כ דאיכא במים ששה חלקים מן היין ומשמע מדברי רבינו מדכתב דברי הראב"ד ור"י במסקנתו אלמא דכך הלכה וכן הוא דעת הרשב"א בת"ה ובתשובה ומביאו רבינו לקמן בסימן קל"ז וכ"כ ב"י כאן ופסק כך בש"ע:

ומ"ש ואם נפל היין לתוך המים וכו' כלומר הא דאמרי' כשנתערב י"נ במים בנ"ט למר כדאית ליה ולהראב"ד ור"י כדאית לה וצריך לפרש דאם נפל היין לתוך המים דקי"ל קמא קמא בטיל אפ"ה כשמתרבה עד שיהא בו כדי ליתן טעם אוסר דלא כהראב"ד דמתיר לעולם אפילו כשמתרבה עד שיהא בו כדי ליתן טעם וכך היא דעת התוס' והרא"ש והרשב"א והרמב"ן ומביאו ב"י וכתב דהכי נקטינן:

ומ"ש ואם נפלו המים לתוך היין וכו' פי' הכא נמי מותר כשנתרבו המים עד שאין היין נותן בהם טעם לי"מ כדאית ליה ולהראב"ד ור"י כדאית להו וכדתנן יין במים ומים ביין בנ"ט ונראה דס"ל לרבי' כיון דרב דימי דקאמר במערה יין נסך מחבית לבור קמא קמא בטל אינו אלא כשיש ששים בהיתר כדין שאר איסורין וחומרא דיין ביין דאוסר במשהו אינו אלא במערה היתירא לגו איסורא וכדכתבו כל המפרשים מלבד הראב"ד כדפרישית א"כ לפי זה בעל כרחך הא דתנן יין במים ומים ביין בנ"ט בין בנפל איסורא לגו היתירא בין בנפל היתירא לגו איסורא הוי בנ"ט לי"מ בששים ולהראב"ד ור"י בששים חלקים מן היין דלא כדמוקי לה תלמודא מעיקרא אליבא דרב דימי דרישא וסיפא תרווייהו בדנפל היתירא לגו איסורא התם הוא דהוי בנ"ט אבל בדנפל איסורא לגו היתירא קמא קמא בטל לעולם דלמסקנא ליתא להך אוקימתא אלא דיחויא בעלמא הוא דדחי ליה תלמודא למאן דמותיב לרב דימי וב"י כתב וז"ל ואם נפלו המים לתוך היין וכו' זה פשוט בגמרא דע"כ לא קאמר רב דימי ראשון ראשון בטל אלא באיסורא לגו היתירא אבל לא בהיתירא לגו איסורא עכ"ל ותימה גדולה דהא רבינו פסק כאן ביין שנתערב במים דאין חילוק בין איסורא לגו היתירא ובין היתירא לגו איסורא הדין שוה בשניהם דאם חזר ונתרבה אזלינן בתריה בין לאיסור בין להיתר ודלא כדקס"ד דתלמודא מעיקרא דרב דימי דאוסר טפי בהיתירא לגו איסורא דאפי' נתרבה עד שיהא בהיתר ששים לבטל האיסור אסור אף ביין במים ומים ביין קאמר הכי דלמסקנא לא קאמר רב דימי הכי אלא בנתערב יין ביין כדכתב רבינו לעיל אבל כאן דמיירי בנתערב יין עם מים לעולם הוי בנ"ט ולפע"ד דאיזה תלמיד טועה כתבו או איכא ט"ס. לשון הש"ע סעיף ג' מים שנתערבו ביין או יין במים בנ"ט מפני שהם מין בשא"מ בד"א שנפל המשקה המותר לתוך המשקה האסור אבל אם נפל המשקה האסור לתוך המשקה המותר ראשון ראשון בטל והוא שיורק מצלצול קטן שהיה מריק ויורד מעט מעט. ואם נתרבה המשקה האסור עד שיש בו כדי ליתן טעם אוסר עכ"ל. ובהגה"ה כתב עליו שדבריו סותרין זה את זה דכתב דאם נפל המשקה איסור להיתר ראשון ראשון בטל ואחר כך כתב דאם נתרבה האיסור חוזר ואוסר והוא מחלוקת בין הפוסקים ונענין דינא סברא האחרונה היא עיקר עכ"ל ולפעד"נ דאין דבריו סותרין שמ"ש תחלה לשון הרמב"ם עד מעט מעט הוא תלמוד ערוך דאסיקנא אליביה דרב דימי דמה ששנינו יין במים ומים ביין בנ"ט כולה מתני' היתירא לגו איסורא ורישא דנפל חמרא דהיתירא למיא דאיסורא סיפא דנפל מיא דהיתירא לחמרא דאיסורא אבל כי נפל איסורא לגו היתירא אינו אוסר בנ"ט אלא ראשון ראשון בטל אלא מיהו ס"ל להרמב"ם דדוקא במריק מצלצל קטן דשייך ביה קמא קמא בטיל אבל מן החבית אסור בנ"ט אפילו נפל איסורא לגו היתירא וכדרב יצחק בר יוסף דקאמר הכי והשתא מ"ש בש"ע אחר זה שאם נתרבה המשקה האיסור עד שיהא בו כדי ליתן טעם אוסר מיירי במערה מן החבית של איסור לגו היתירא דבזה מודה הרמב"ם דלא אמרינן קמא קמא בטל אפילו באיסורא לגו היתירא נ"נ דבר פשוט למעיין בדברי הרמב"ם: כתב הר"ן פ' השוכר הטעם דמחלקין בין נפל איסורא לגו היתירא ובין נפל היתירא לגו איסורא משום שאותו דבר שעומד במקומו הוא חשוב יותר מן הבא עליו עכ"ל: כתב ב"י שהרשב"א בתשובה השיב על כלי של יין אסור שנתנו בו יין כשר מה שאמרתם אם מועיל מים שמשימים ביין בשעת דריכת הענבים בגת ודאי זה אסור לכתחילה וכו' עכ"ל ואני תמה על מה שאסר ליתן מים בשעת דריכת הענבים משום דאין מבטלין איסור לכתחילה כיון שנתן המים קודם שנאסר לא הוי מבטל איסור וצ"ע ובתשובה אחרת לו ז"ל מצאתי דמים שנתנו בשעת הגתות מהני לבטל יין איסור שנפל משום דסלק את מינו כמי שאינו ושאין מינו רבה עליו ולעיל בסי' זה כתבתי שר"ת הנהיג ליתן קיתון מים בחבית בשעת הגתות עכ"ל ב"י ואיכא לתמוה על תמיהתו דהלא הרשב"א לא כתב דבריו אלא על כלי של יין איסור שנתנו בו יין כשר דאיכא איסור לפנינו התם הוא דאסור לכתחילה ליתן בו מים דאין מבטלין איסור לכתחילה אבל ליתן קיתון מים בשעת גיתות מקודם שנאסר גם הרשב"א מודה בזה לר"ת דשרי ומ"ש בתשובה אחרת דמים שנתנו בשעת הגיתות וכו' לאו למידק מיניה דוקא כשנתנו דיעבד אלא דהשיב על מה ששאלוהו היכא שנתנו שם מים אבל אה"נ דלכתחילה נמי שרי קודם שנאסר ולא קשה כלל וכן ראיתי שכתב מהר"ם איסרל"ש ז"ל והוא דבר פשוט:

יין של היתר ואיסור שנתערבו ואח"כ נפל לתוכו מים וכו' ה"א בפ' השוכר (דף ע"ג) כלישנא בתרא דמיקל אבל הרמב"ם פסק בפי"ו כלישנא קמא דמחמיר ולא שרי אלא בשנתערב תחלה מים עם יין של היתר ואח"כ נפל לתוכו האיסור אבל דעת רבינו כהרא"ש שכתב והלכתא כלישנא בתרא דבשל סופרים הוא וכ"כ הרשב"א והר"ן שכך עיקר ובש"ע ס"ד גבי יין נסך גמור שנתערב ביין כשר פסק כרמב"ם דלא אמרינן רואין וכו' אלא כשנתערב קיתון של מים תחלה ואח"כ נפל לתוכו יין נסך. ובסתם יינם פסק כהרא"ש דאמרינן רואין וכו' אפילו נפל קיתון של מים לבסוף נראה שדקדק בלשון הרמב"ם ולשון רבינו שהרמב"ם כתב בדין זה לשון יין נסך הלכך פסק לחומרא כלישנא קמא ורבינו כתב יין של היתר ואיסור שנתערבו ולא הזכיר י"נ משמע שמדבר בסתם יינם הלכך פסק כלישנא בתרא לקולא כמ"ש הרא"ש דבשל סופרים הוא משא"כ י"נ גמור דאסור מדאורייתא ונכון הוא גם בהגהת ש"ע לא השיב כנגדו כלום. ומ"ש אם יש במים כדי לבטל היין וכו' היינו לי"מ כדאית ליה ולהראב"ד ור"י כדאית ליה ונקטינן כהראב"ד ור"י כדלעיל וכבר נתבאר דבבטול יין במים אין חלוק בין נפל איסורא לגו היתירא ובין נפל היתירא לגו איסורא אם כן הכא נמי דאמרינן רואין וכו' אין לחלק בכך לדעת רבינו מיהו להרמב"ם למאי שפסק כרב יצחק בר יוסף וכלישנא קמא לחומרא ודאי יש לחלק בין נפל איסורא לגו היתירא לנפל היתירא לגו איסורא כדלעיל בסמוך:

ומ"ש ולאו דוקא ממשו של איסור אוסר וכו' משנה פ' א"מ ויש לחלק בין קנקנים דמכניסן לקיום דנאסר מיד אפי' לא הכניס בו יין אלא לפי שעה ובין קנקנים דאין מכניסן לקיום דלא נאסר אלא בעמד בו יין של היתר כ"ד שעות כדכתב הרא"ש לשם ומביאו רבי' בסימן קנ"ז. גם יש לחלק בין קנקנים שהשתמשו בהם י"נ דנאסרו במשהו ואין לו תקנה ובין קנקנים שהשתמשו בהם סתם יינן דהכל מותר בהנאה וא"צ למוכרו לנכרים חוץ מדמי האיסור שבו דאין כאן דמי האיסור כדכתב רבינו בסמוך וז"ל ולפ"ז היכא וכו' דמיירי בקנקנים ש"כ דלא השתמשו בו אלא סתם יינם דאפי' במכניסו לקיום שרי הכל בהנאה דאילו השתמשו בו י"נ במכניסו לקיום אסור הכל בהנאה אבל באין מכניסו לקיום אלא לפי שעה אפי' השתמשו בו י"נ מותר בהנאה ע"ל סוף סימן קכ"ו ובמ"ש לשם. ובתשו' הרשב"א כתב דאם נפל בו ג"כ מים אם יש במים כדי לבטל קליפת הקנקן של הנכרי דהיינו שיש במים ששה חלקים מן קליפות הקנקן של נכרי אמרינן רואין את מינו כמי שאינו וכו' הביאו ב"י ודוקא בדיעבד אבל אסור ליתן שם מים לכתחלה כדי לבטל קליפת הקנקן כיון שהאיסור לפנינו ובסמוך הזכרתי תשובה זו שהשיג עליה ב"י ולא קשיא ולא מידי ע"ש:

י"ג גמור שנתערב אין לו תקנה וכו' משנה פרק השוכר (דף ע"ד) י"נ שנפל לבור כולו אסור בהנאה רשב"ג אומר ימכר כולו לנכרים חוץ מדמי י"נ שבו ובגמרא פסק רב הלכה כרשב"ג ואמר רב נחמן הלכה למעשה י"נ יין ביין אסור חבית בחביות מותר סתם יינן אפילו יין ביין מותר. ופרש"י י"נ ממש חבית בחביות מותר בהנאה חוץ מדמי אותה חבית אבל יין ביין כולו אסור בהנאה: סתם יינן אעי' יין ביין מותר בהנאה חוץ מדמי אותו יין וכן הלכה עכ"ל וזהו שרבינו אמר י"נ גמיר כו' לפי שלשון י"נ משמע נמי סתם יינם כדהוכיח הרא"ש בסוף דף צ"ד שכתב ומלשון י"נ אין לדקדק שהרי בר"פ קתני השוכר את הפועל לעשות עמו בי"נ ומסיק בגמרא דאפילו בסתם יינן וכו' א"כ כאן דמחלק בין י"נ לסתם יינם לכך אמר י"נ גמיר וכו' וכן בתחלת סימן זה דמחלק בין י"נ לסתם יינם דק בלשון ואמר י"נ גמור כו' אפילו בכל שהוא אסור בהנאה אבל סתם יינם כתב רבינו תם שבטל בששים וכו'. ומ"ש רבינו מוליך דמי חבית אחת לים המלח והשאר מותר בהנאה או מוכרו ביחד לנכרים חוץ מדמי י"נ שבו וכו' נראה דרצונו לומר דאי לא הוה מצי לזבוניה בחדא זימנא בהדי הדדי מתחלה אז יוליך דמי חבית אחת לים המלח ואחר כך השאר מותר בהנאה לזבוני אפילו כל חבית וחבית לבדה אבל אם יכול למכור הכל ביחד לנכרים חוץ מדמי י"נ שבו שפיר דמי וכן פירש רש"י סוף פרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ"ט) וכ"כ לשם הרא"ש בעובדא דההוא גברא דאתעריב ליה חביתא די"נ בחמריה וכו' ע"ש ואחריהם נמשך רבינו ודלא כדעת שאר פוסקים שהביא ב"י כאן ע"ש גם לא כמ"ש רבינו בסמוך ע"ש הרשב"א לחלק בין הולכת דמי י"נ לים המלח דלא מהני אפי' חבית בחביות ולמוכרו לנכרים ביחד חוץ מדמי י"נ שבו מהני:

ומ"ש והרא"ש לא כתב כן אלא תרוייהו מהני גם בי"נ גמור פי' גבי חבית בחביות מהני נמי הולכת הנאה לים המלח כי היכי דמהני ע"י מכירה חוץ מדמי י"נ שבו אבל גוף י"נ שנתערב ביין אין לי תקנה כמ"ש לעיל בסמוך וכן מ"ש רבינו בסמוך ויעצרם וימכרם לנכרים היינו דוקא בשנפלה סתם יינם על הענבים אבל בי"נ גמור לא מהני תקנה כיון דאיסורו במשהו ולכן דק רבינו בלשון ואמר ויין של איסור בין חדש בין ישן וכו' שלא אמר י"נ אלא אמר יין של איסור דבסתם יינם קאמר יעצרם וימכרם וכו' אבל אי הוה י"נ גמור לא מהני מכירה לנכרים די"נ גמור איסורו במשהו כדפרישית:

ובמרדכי פרק השוכר ע"ג דף שפ"ט די"נ בזה"ז בטל בס' וכ"ה באו"ה כלל כ"ג דכן נוהגין:

ובהר"ן פרק השוכר ע"א ר' שפ"ח די"נ כשאר איסורין והאריך כזה שם ע"ד וע"א ד' שע"ד:

וכתב הר"ן פרק השוכר דף שע"ח ע"א וטעם דמחלקין בין נפל ההיתר לתוך איסור או איסור לתוך היתר משום שאותו דבר שעומד במקומו הוא חשוב יותר מן הבא עליו עכ"ל:

ואיני יודע מנ"ל דהרשב"א קאמר לפי ענין עירוב המים ביין דלמא הא דאסור לכתחילה היינו ליתן היין בכלי של איסור ולסמוך שהמים יבטלו היין הבלוע כנ"ל דברי הרשב"א לא שיאסור ליתן מים ביין גם לעיל ריש סימן זה כתבתי בשם ר"ת להתיר:

וע"ל בכ"י בסימן קי"ד בשם הרשב"א.

וכ"כ בכלבו וכ"כ לעיל סי' קי"ב בשם או"ה דאין לוקחין חתיכות פרוסות מנכרים:

גרסי' בגמ' פא"מ האי נכרי דשרי חמרא בבי מלחי שרי וכתב שם המרדכי ע"ד וז"ל נראה לפרש דמיירי שזורק חמרא למקום שעושין מלח שמתייבש והולך לאבוד ומכאן יש ללמוד היתר על המלח שנותנין בו הדם כשמרתיחים אותו כדי שיתלבן דשרי מה"ט דהוי כזורק מים לטיט לפי שהוא מתייבש ואין לו הנאה מיניה אלא שמתלבן ע"ל סימן ק"ח נכרים שנותנין בשמים ביין נסך אי מותר להריח באותן בשמים וע"ל בסי' קנ"ה אם מותר להתרפאות מדברים שיש בהם י"נ או בי"נ עצמו וע"ל סי' קכ"ג בב"י סוף הסימן:

יין נסך גמור כו' אפילו כל שהוא אסור בהנאה לפי מה שמחלק בסמוך וה"מ במערה כו' וחלוק זה קאי איי"נ גמור צ"ל דה"ק יי"נ גמור שנתערב מקילוח גדול ביין של היתר אפילו היין של כשר הוא אלף פעמים כשיעור האיסור אפ"ה נאסר כולו אע"ג דהיי"נ כל שהיא נגדו והטעם ביין דבא מקילוח גדול הו"ל העירוי דבר חשיבות ועירוי כזה לא נתבטל. משא"כ כשעירה יי"נ גמור מצרצור קטן דאז העירוי אינו חשוב מ"ה אין שם איסור יי"נ גמור עליו לאסור בכל שהוא אלא הו"ל כשאר איסורים דאם יש בהיתר ס' נגדו בטל ומותר ועד"ר.

ואין דעת שאר המפרשים כן אלא אוסר בכל שהוא כיי"נ גמור פי' בשתייה כדלקמן אלא שאוסר ג"כ במשהו כיי"נ גמור וכל אחד לפי דינו ב"י (וכתב רש"ל ז"ל ונראה דדוקא בסתם יינות שלהם אבל בסתם יינות שלנו דשרי בהנאה לכ"ע בטל בס' וכן בהגהות מרדכי ואף שבהגהות מיימון אוסר מ"מ נ"ל שחומרא יתירא הוא מאחר שהתיר ר"ת אפי' בימיהם עכ"ה):

וה"מ במערה מגיגית של יין נסך כו' גם ארישא איי"נ קאי דדוקא בקילוח גדול לא אמרינן שיהא בטל בהיתר אבל בקילוח שאינו כ"כ גדול אמרינן קמא קמא בטל עד שלא יהא ס' לבטלו אשר"י ב"י:

אבל המערה מצרצור לבור פי' פך קטן:

והמערה מעט מעט כו' נראה דנקט מעט מעט לאפוקי אם עירה בפעם אחד כ"כ עד שבאותו עירוי הוה ס' נגדו האיסור דאז לא חל שם האיסור עליו מעולם דהוה מותר אבל אם לא היה ס' נגדו בעירוי הראשון אפילו שפך מגיגית גדולה הרבה היתר ביחד ג"כ אסור כיון דחל שם איסור עליו עד דלא הוו בהיתר ס' נגד האיסור ועד"ר בר"ס זה:

אע"פ שיש ס' כו' אסור פי' בהנאה:

אע"ג דבשאר איסורין כה"ג כו' ומותר כמ"ש לעיל ר"ס ק"ו:

ויי"נ שנתערב במים כו' בגמרא קאמר ג"כ מים של איסור שנתערב ביין של היתר והיינו דוקא בימיהן שהיו רגילין לנסך הן יין הן מים אבל בזמנינו דאין מנסכין אפי' יין וכ"ש מים ועיקר האיסור אינו אלא משום חתנות והוא שייך דוקא ביין ולא במים מש"ה לא כתב רבינו ג"כ דין תערובת מים של איסור לתוך יין של היתר וק"ל. (אם יש במים ו' חלקים מן יין כו' דכל מזיגה הוי על חד תלת וכאן דהוי בו מים כדי כפול במזיגה ודאי אין בו שום טעם יין עכ"ה).

ואם נפל היין לתוך המים מעט מעט כו' כשיתרבה עד שיהא בו כדי ליתן טעם אסור וכ"כ לעיל ס"ס נ"ט בשאר איסורים:

ואם נפל המים לתוך היין אפילו מעט מעט כיון שנתרבו כו' מותר הטעם דהואיל והמים אינו מינו ומבטלין טעם היין מש"ה מותר אפי' בנפלו מעט מעט ולעיל דכתב רבינו והמערה מעט מעט מיין של היתר כו' אע"פ שנתרבה עד ס' אסור התם ה"ט דהואיל ומינו הוא אמרינן קמא קמא נאסר הואיל ולא נפל בפעם אחר כדי לבטל האיסור.

יין של היתר ואיסור שנתערבו ואח"כ נפל לתוכו מים כו' ער ולא אמרינן כבר חזר היין של היתר באיסור ויצטרך מים לבטל שניהם והטעם דלא אמרינן חתיכה עצמה נ"נ ויצטרך מים לבטל היין דהיתר ודאיסור מיינו משום דלא נפל מן יין האסור א"א משהו ולא כדי נ"ט בהיתר וכל דבר שנאסר במשהו לא אמרינן חתיכה עצמה נ"נ (וכ"כ הטור לעיל סימן צ"ב אליבא איתן דסברי דאמרינן חנ"נ דדוקא כשנאסר מחמת נתינת טעם אמרינן חנ"נ ולא מחמת משהו עכ"ה) אשר"י פ"ב דע"א ד' נ"ה ע"ב ונלע"ד שהרא"ש כ"כ אפי' אליבא דמ"ד דאמרינן בכל איסורין חתיכה עצמה נ"נ אבל לפי מאי דפסק הרא"ש והטור כר' אפרים וסיייעתו א"צ לזה התירוץ שהרי ס"ל דלא אמרינן חענ"נ כ"א בבשר בחלב וכ"כ ב"י שהרי"ף השמיט דין זה משום ה"ט דכבר גילה דעתו דלא אמרינן חנ"נ כ"א בבשר בחלב וא"פ פשיטא דאפי' נפל למים בסוף אם יש בו לבטל האיסור שרי ואף שיש מ"ד שבדבר הנבלל כנון רוטב ברוטב אמרי' חנ"נ ובעינן ס' כגד ההיתר מ"מ הרא"ש לא ס"ל הכי. מיהו י"ל דביי"נ החמור לאסור אפי' בכל שהוא היה הרא"ש מודה אי לאו ה"ט דלא אמרינן חנ"נ אפי' בבשר בחלב החמור כשיש ס' נגדו. (וכ"ש אם היו המים כו' ואצ"ל כו' עיין בב"י עכ"ה):

יין נסך גמור שנתערב כו' בד"א כשנתערב גוף היין ביין שנבלל האיסור בהיתר גופיה:

אבל חבית של יין נסך כו' פי' חבית מלא יי"נ שנתערב בחביות מלאות יין כשר זה יש לו תקנה כמו שמבואר והטעם הואיל והאיסור מובדל ומונח בפני עצמו לא נאסר השאר בהנאה משא"כ כשהאיסור מעורב בו שכולה תערובת יי"נ: מוליך דמי חבית אחת לים המלח והשאר מותר בהנאה זהו כדעת הרא"ש שבסמוך:

לפי זה היכא שאין בו ממשות כו' פי' לפי מאי דאמרינן דבסתם יין נסך אפי' נתערב לא נאסר בהנאה אלא דמי יי"נ שבו היכא שאין בו ממשו של איסור הכל מותר בהנאה שאין כאן דמי יין אסור: (מצריך לומר לנכרי בשעת מכירה כו' ואז מותר דלא מחשב הנכרי לההוא הנאה לכלום דסובר דלמא אין בו יין נסך אלא דבר מועט גם מאחר שהוא בשעת מכירה אינו נחשב למתנה שיצטרך לחזור ולהנהותו בשבילו אבל כשלא א"ל כלום מחזי כנותן דמיו גם בשביל הנסך עכ"ה):

וכתב עוד דיין נסך גמור עד אין ניתר ע"י הולכת הנאה לים המלח הטעם דהא מ"מ ימכר ויקבל דמי י"נ שבחבית האיסור אבל הרא"ש סבר דכיון דבטל בשאר חביות וגם אינו נהנה מותר:

וא"א הרא"ש ז"ל לא כ"כ אלא תרווייהו מהני גם ביין נסך גמור פי' בחביות שלו מ"ו:

חומץ של נכרים שנפל לתוך היין כו' וא"ת חומץ לתוך יין הלא נ"ט לפגם הוא ואמאי אוסר אפי' בנ"ט תירץ הרשב"א דלא פגום מקרי דחלא מינא אחרינא הוא ואיכא דניחא להו בחלא ואיכא דניחא להו בחמרא כדאיתא בפרק הספינה ב"י:

ויין של איסור בין חדש בין ישן כו' דהלכתא כרבא דאמר חמרא חדתא בעינבי אף על גב דאידי ואידי חדא טעמא הוא בתר שמא אזלינן והאי שמא לחוד והוה ליה מין בשאינו מינו בנותן טעם (ר"ל ולכך מותר אפילו אם הוא יין נסך גמור עכ"ה):

ואם הם מבוקעות או שניטל עוקצן ע"ל סימן קי"ו:

ויעצרם וימכרם לנכרים חוץ מדמי יין נסך שבהם היינו דוקא בסתם יינם אבל ביין נסך לא מהני תקנה מ"ו ור"ל דאף על גב דהוא סתם יינם מ"מ כיון דיש בהן ליתן טעם אין בו ס' וכל דליכא ס' אוסר אפילו בסתם יינם ובשאינו מינו וכנ"ל ובי"נ גמור אסור אפילו בכ"ש ואף על גב דהאי פוגמו:

יין של איסור שנפל על עדשים כו' שאינם מבוקעים פי' לאפוקי חטים:

וכתב הרשב"א דוקא שהדיחם מיד כו' כ"כ הרשב"א אאם נפל אעדשים ושעורים שמינייהו איירי הרשב"א ונראה דקאי גם אענבים דלעיל:

נפל על חטים ונתן בהם טעם ז"ל ב"י מש"ר ונתן בהן טעם כ"כ הרשב"א דדוקא כשיש ביין כדי ליתן טעם בחטים הא לא"ה מותר דומיא דענבים מבוקעים ותמה על הרמב"ם שכתב בספי"ו ז"ל ולמה אין בודקין את החטים בנ"ט מפני שהן שואבות והיין נבלע בהן עכ"ל ב"י והראב"ד כתב שם על הרמב"ם ז"ל מפני שהן שואבות כו' א"א משום דאית בהו צירייהו (פי' סדק שבחיטין עכ"ה) כמבוקעות דמיין עכ"ל והמ"מ כתב שם שכן הוא כוונת הרמב"ם ע"ש ונראה שגם כוונת רבינו הוא כן ומ"ש ונתן בהן טעם אין כוונתו דבדקי להו ע"י נכרי ואמר דיש בהו טעם י"נ דא"כ למה סיים וכתב כיון שהן מבוקעין בלאה"נ כיון דבדקי להו וטעמו בהו טעם יין הרי שור שחוט לפניך ואין להתירן אע"ג דאין מבוקעין אלא משום דכתב לפני זה ע"פ הגמרא דבענבים שאין מבוקעין והדיחן מיד מותרין קאמר אבל כפל יין על חטים אפילו בא להדיחן מיד אסורים ואסור למוכרם כו' כיון דהן מבוקעין בצירייהו. ומש"ר ונתן בהן טעם ר"ל שיש ביין שנפל עליהן כדי ליתן טעם לאפוקי אם נפל עלייהו י"נ כל שהוא וזהו שתמה הרשב"א על הרמב"ם למה לא הוזכר דבעינן שיהא ביין כדי ליתן טעם ודו"ק:

אבל במקום שנהגו לאכול פת של נכרים אין להם תקנה למוכרם לנכרי אלא ישרפו או יוליכם לים המלח ובכל מקום אסור למוכרן לפלטר שפתו נוהגין בו היתר רשב"א והא שאין מוכרין אותו לנכרי בעל הבית שאסור לישראל לקנות ממנו אף במקום שנוהגין היתר י"ל דרבינו לטעמיה אזיל שכתב בסימן קי"ב דבמקום שנהגו היתר בפת של נכרים ל"ש של נחתום או של בעל הבית או י"ל דחיישינן שמא ימכרם בעל הבית נכרי לנחתום ויחזור הישראל ויקננו מן הנחתום. ואם אפה מוכר חתיכה חתיכה לנכרים שאין לוקחין מהן כיוצא בהן א"ח: