מי הם הכשרים לשחוט - טור יורה דעה סימן א׳

תניא וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על פה בה' שחיטה רפ"ב דחולין (כח.):

הכל שוחטין לכתחלה משנה בריש חולין (ב.):

ומ"ש נשים כ"כ התוס' בריש חולין ודלא כהלכות ארץ ישראל שכתבו דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלה שמא יתעלפו והפוסקים הסכימו לדעת התוס' והאגור כתב שאף על פי שדעת הפוסקים כן המנהג בכל גלות ישראל שלא ישחטו ולעולם לא ראיתי נוהג לשחוט ולכן אין להניחן לשחוט כי המנהג מבטל הלכה מנהג אבותינו תורה היא עכ"ל: ואני אומר שאם היה אומר שהיו רוצות לשחוט ולא הניחום היה אפשר לומר שהיא ראיה אך ראיית לא ראינו אינה ראיה וכתב הכל בו ה"ר יצחק כתב שהנשים שוחטות לעצמן משמע שאין שוחטות לאחרים עכ"ל ודבר תימה הוא מה חילוק יש בין שוחט לעצמו לשוחט לאחרים דכ"כ הכשר צריך לזה כמו לזה ומ"ש ר"י לעצמן היינו לומר שהן לבדן שוחטות וא"צ שיעמוד אחר על גבן:

ומ"ש ועבדים משוחררים פשוט הוא דעבד משוחרר הרי הוא כישראל לכל דבריו אלא דקשיא לי מאי איריא משוחרר אפילו אינו משוחרר נמי דהא כיון שמל וטבל לשם עבדות חייב בכל מצות שהאשה חייבת וכיון דאשה כשרה לשחוט גם הוא כשר :

ומ"ש אפילו אין מכירין אותו שמוחזק לשחוט שלא יתעלף וגם אין מכירין בו שהוא מומחה וכו' בריש חולין (שם) אהא דתנן הכל שוחטין ושחיטתן כשרה פריך בגמרא הכל (שוחטין) כשרים לכתחלה ושחיטתן כשרה בדיעבד ואיכא התם אוקמתי טובי ורבינא (ג:) אוקמא בתרי אוקמתי באוקמת' קמייתא אוקי לכתחלה דמתני' לומר דכל שהם מומחין כלו' שבקיאין אנו בהם שיודעין הלכות שחיטה שוחטין אע"פ שאין מוחזקים לנו שלא יתעלפו בשעת שחיטה מתוך רכות לבם אבל כל שאין אנו בקיאים בו שיודע הלכות שחיטה לא ישחוט ואם שחט בודקים אותו ואם יודע הלכות שחיטה שחיטתו כשרה והיינו דיעבד דמתניתין ובאוקימתא בתרייתא אוקמא איפכא דהכי קתני הכל שהם מוחזקים לנו שאינם מתעלפים בשעת שחיטה שוחטים אע"פ שאין אנו בקיאים בהם אם יודעים הלכות שחיטה והיינו לכתחלה דמתני' אבל כל שאינו מוחזק לנו שאינו מתעלף לא ישחוט ואם שחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי שחיטתו כשרה והיינו דיעבד דמתניתין ואמרי' בגמרא (שם) דהנהו אמוראי דמוקי למתני' באוקמתי אחריני נאדו מהני תרי אוקמתא דרבינא מאוקמתא קמייתא נאדו משום דרוב מצויים אצל שחיטה מומחים הם ומאוקמתא בתרייתא נאדו משום דלעלפויי לא חיישינן וכתב הרי"ף דאיכא מאן דפסק כרבינא דבתרא הוא ודחה הוא ז"ל סברא זו משום דמסקינן בגמרא מבתר רבינא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם וכן הסכימו הפוסקים #* וכתבו התוספות בשם ר"י רוב מצויים אצל שחיטה מומחים הם ושוחטין לכתחלה וכתב הרא"ש והגאונים מפרשים משום דאית להו רוב מצויים אצל שחיטה מומחין הם ומוסרים להם לכתחלה לשחוט אע"פ שאין יודע אם מומחה הוא אם לאו על סמך שיבדקנו אחר שחיטה משום דאי ליתיה קמן סמכינן ארוב מצויים אצל שחיטה מומחין הם ושריא ליה וכן אי אישתלי ואכליה בלא בדיקה לאו איסורא עבד וסמכינן ארובא הילכך לא חיישינן דלמא אשתלי ומיהו אי איתיה קמן לא סמכינן ארובא ואסור לאכול עד שיבדקנו עכ"ל. ורש"י כתב מומחין הן הלכך לא בעיא למבדקיה וכ' הר"ן שכן דעת הרז"ה ושאין דבריו נכונים ואפשר שזהו דעת בעל העטור שכתב רבינו דכי אמרי' רוב מצויים אצל שחיטה מומחין הם לאו למימרא דלכתחלה מוסרין לו לשחוט אלא לומר שאם שחט אין צריך לבדקו וכ"כ במרדכי ובהג"א ולפ"ז כי אמר דנאדו אמוראי מאוקמתא דרבינא משום דרוב מצויים אצל שחיטה מומחין הם לא נאדו מתחלת דבריו אלא מסוף דבריו דאמר ואם שחט בודקין אותו הוא דנאדו ולדברי הגאונים הוי אפכא דעיקר פלוגתייהו הוי אתחלת דבריו ומיהו גם אסוף דבריו פליגי במקצת לענין אי ליתיה קמן דנשייליה דלרבינא אסור ולדידן מותר משום דרוב מצויים אצל שחיטה מומחין הם: ונ"ל שלא בא ר"י אלא לומר שלא נפרש הא דרוב מצויים אצל שחיטה מומחין הם דוקא בדיעבד דליתא אלא אף לכתחלה נמי מוסרים לו לשחוט ואה"נ דמודה לסברת הגאונים דאי איתא קמן שיילינן ליה וכ"נ מדברי רבינו שלא כתב סברא שלישי' בזה ודלא כר' ירוחם שכ' דלדעת ר"י א"צ לבדקו כששחט וכ' הרשב"א שסברתן של גאונים תורה היא ואין לזוז ממנה. וכן הסכימו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל וכן הלכה: כתב באגור דמשום דס"ל דלא סמכינן ארוב מצויים אצל שחיטה מומחים הם אלא בדליתיה קמן נהגו באשכנז שלא לסמוך על שחיטת אדם אא"כ יש לו רשות לשחוט מחכם שבדקו וחקרו בדיני שחיטות ושחט לפניו שלשה עופות עכ"ל : ונ"ל דשחט לפניו שלשה עופות הוא לחוש לשאין מוחזקין וכדעת הרא"ש שיתבאר בסמוך בס"ד א"נ כדי שיראה החכם אם יודע לכוין מקום השחיטה: ולענין שאינם מוחזקים שלא יתעלפו כתב הרא"ש שמתוך דברי הרי"ף משמע דדין אחד למומחה ולמוחזק דהיכא דאיתיה קמן צריך לבדקו וגם לשאול לו אם נתעלפה והיכא דליתיה קמן שחיטתו כשרה עכ"ל. וכתב הרמב"ם בפ"ד דלכתחלה חיישינן לעלפויי אלא שאם שחט בינו לבין עצמו לא כתב שצריך לשואלו וטעמו משום דטעמא דעלפויי משום שהייה הוא וכיון שזה יודע הלכות שחיטה ודאי אילו שהה לא היה מאכילה לנו וזהו פי' לעלפויי לא חיישינן ורבינא הוה ס"ל דחיישינן דלמא יתעלף וישהה כשיעור והוא סבור שלא שהה כשיעור ונדחו דבריו דכיון דנתעלף אינו יודע כמה שהה ואם היה מתעלף היה אוסרה מספק ולפ"ז אפילו ידעינן ביה שהוא רגיל להתעלף אפשר שמותר לאכול משחיטתו ומטעם זה לא כתבו הפוסקים דין מי שרגיל להתעלף כמו שכתבו דין מי שאינו יודע הלכות שחיטה. והר"ן כתב שדעת הרי"ף דלעלפויי לא חיישינן כלל לא לכתחלה ולא בדיעבד. וכן דעת הרשב"א בת"ה דלכתחלה מוסרין לו לשחוט ואין צריך אח"כ לשואלו אם נתעלף ואפילו איתיה קמן:

ומ"ש רבינו בשם סמ"ג גם המרדכי כתב כן בריש חולין שאם יודע פשוטן של ה' שחיטה אע"פ שאינו יודע דקדוקם שחיטתו כשרה דהא חכמים נמי מספקא להו כמה מילי בה' שחיטה הילכך א"צ לידע כל דקדוקים אך שידע לתת לב. וז"ל הג"מ פ"ד מה"ש בשם סמ"ג א"צ השוחט לידע כל חלוקי שהייה חלדה במיעוט הסימנים וכיוצא בהם וכשיסתפק בהם יחמיר אבל צריך לידע דשהיות מצטרפות שזהו דבר הווה ורגיל הרבה לכן צריך שידע אותו ע"כ. וכ"כ בהג"א פ"ק דחולין וכתבו עוד וצריך שידע בדיקת הסכין אבישרא ואטופרא (ואתלת רוחתא) שלא ישחוט בסכין פגומה ופשוט הוא וכן נראה מבואר בדברי הרמב"ם בפרק הנזכר :

ומ"ש ומיהו לכתחילה יכולין ליתן לו לשחוט וכו' כבר נתבאר בסמוך: כתוב בספר מחזיק הבדק בשם רב עמרם גאון שכל טבח שאינו יודע הלכות בדיקה אסור לאכול מבדיקתו וכל שאינו מאכיל לאחרים אינו מותר להאכיל את עצמו ויש לנו להכותם ולהלקותם ולנדותם כל אותם השוחטים או הבודקים לעצמם עד שיקבלו עליהם שלא לעשות עוד עד שיהיו בקיאים בכ"ד ספרי הקדש ובתלמוד בכמה פרקים ויודעין הל' שחיטה וגם אם בקיאים בסירכות התלויות בריאה בלבד אסור לאכול משחיטתן ובדיקתן עד שיהיו בקיאים בכל הטרפות שמנו חז"ל. וכתוב עוד שם שהבא לבדוק צ"ל בקי בע' טרפיות שאל"כ שמא יבאו לידו והוא לא ידע ואשם ונשא עונו מפני שהוא מאכיל טריפות לישראל עכ"ל: כתב הרשב"א בתשובה סי' רי"ח שנשאל על ראובן שהיה ממונה על השחיטה והבדיקה ולאחר זמן בדקוהו ונמצא שאינו יודע ויש ביד הקהל בשר מליח משחיטתו והשיב דבר ברור הוא שאין אומרים רוב מנויים אצל שחיטה מומחים הם במי שנבדק ואין יודע וכן אין אומרים העמד דבר על חזקתו אלא במי שהוחזק מתחלתו אבל זה איזו חזקה יש לו כדי שנאמר העמידנו על חזקתו שמא לא למד ולא ידע ולא הוחזק ולפיכך אינו רואה שום הכשר למה ששחט ולא לכלים שנתבשל בהם שאין כאן אלא חדא ספיקא ספק אירע לו אחד מאלו או לא עכ"ל:

ומ"ש עוד רבינו אבל מי שיודעין בו שאינו יודע הל' שחיטה וכו' מימרא דרב יהודה אמר שמואל בריש חולין (ט.):

ומ"ש אפי' שאלו לו עשית כך וכך וכו' כ"כ הרא"ש והמרדכי על מימרא דרב יהודה שהזכרתי בסמוך וכ"כ הר"ן בשם התוס' וכ"כ בסה"ת וכן הסכים הרשב"א ודחה דברי החולקים על זה וטעמא דמילתא דכיון שלא היה בקי בהלכות שחיטה אפי' היה אומר ברי לי שלא שהיתי ולא דרסתי אין לסמוך עליו דכל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה :

ומ"ש אבל כל מה ששחט בפנינו כשר פשוט במתני' ריש חולין דאפי' חש"ו ששחטו ואחרים עומדים על גביהם וראו ששחטו כהוגן שחיטתן כשרה בדיעבד אבל לכתחלה לא ישחטו וסובר רבינו דהיינו דוקא בחש"ו אבל פקח אפילו לכתחלה שוחט באחרים עע"ג: (הג"ה ב"ה) וכן דעת הרשב"א בת"ה והר"ן דס"פ לולב הגזול וכ"כ מדקדוק לשון רש"י: אבל בהג"א פ"ק דחולין כתב בשם א"ז שמי שאינו יודע ה' שחיטה אסור לכתחלה לשחוט באעע"ג וכן כתב המרדכי וכתב שיש ר"ל שאפילו חש"ו שוחטין לכתחלה באעע"ג ודחה דבריהם:

ומ"ש עוד רבינו ובלבד שיראה אותה מתחלת השחיטה ועד סופה בפ' קמא דחולין (יב.) א"ר נחמן אמר רב ראה אחד ששחט אם ראהו מתחלה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור ואוקימנא לה בדידע דלא גמיר וכגון ששחט קמן חד סימן שפיר מהו דתימא מדהאי שחט שפיר האי נמי שחט שפיר קמ"ל האי איתרמויי אתרמי ליה אידך שמא שהה שמא דרס. ואמרינן נמי בההוא פירקא משמיה דרב יהודה דאפי' שחט בפנינו ד' וה' פעמים ושחט שפיר ואח"כ שחט בינו לבין עצמו מהו דתימא מדאידך שחט שפיר האי נמי שחט שפיר קמ"ל:

ומ"ש רבינו בשם בעל העיטור כבר נתבאר:

ומ"ש שהרמב"ם חילק בין מומחה ומוחזק לענין לשואלו וכו' אע"פ שהרמב"ם כתב שלא ישחוט לכתחלה אלא המוחזק זהו ציווי לשוחט עצמו ולא הוצרך להזהיר לשוחט שלא ישחוט אא"כ הוא מומחה דהא פשיטא אבל אחרים נותנים לו לשחוט אע"פ שאין יודעים אם הוא מומחה או מוחזק ואין חילוק אלא לענין לשואלו לאחר ששחט:

ומ"ש וא"א הרא"ש ז"ל לא חילק וכן היא סברת רב אלפס כבר נתבאר בסמוך: כתב המרדכי בפא"ט בשם ר"ח שצריך שיהא השוחט נאמן דלא חיישינן ביה שמא יאכיל נבלות וטריפות לישראל וכתב שלא ידע מניין לו כלומר דקי"ל דסתם ישראל בחזקת כשרות הוא. ומדברי הרמב"ם בפ"ח מהמ"א נראה שסובר כדברי ר"ח וכבר הביא המגיד סמך לדבריו:

וכיון שרוב מצויים אצל שחיטה מומחים הם המוצא בהמה שחוטה וכו' ברייתא פ"ק דחולין (יב.) הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטים ר' יהודה אוסר ר' חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי מתיר אמר רבי נראין דבריו של ר"י שמצאן באשפה ודברי ר' חנינא שמצאן בבית ואסיקנא בגמרא נראין דברי ר"י לר"ח באשפה שבשוין שאף ר"ח לא נחלק עליו אלא באשפה שבבית וכתבו התוספות והרשב"א הרי שאבדו לו גדייו ה"ה נגנבו דמשום דחשיד אגניבה לא חשיד אנבילה וכן נמי לא חשדינן ליה באינו מומחה ובתוספתא קתני בהדיא נגנבה לו תרנגולת ומצאה וכו' וכ"כ הרא"ש ז"ל. וכתב בעל העיטור איכא מ"ד דוקא אבדו אבל לא אבדו לא בעל דבבא הוא דאזקיה ולא דייק לן מדקתני הרי שמצא תרנגולת שחוטה והא דקתני אבדו אורחא דמילתא נקט ע"כ. ובפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כ"ד:) מוקי לה ברוב ישראל או ברוב נכרים וטבחי ישראל ומשמע מדברי הרשב"א והר"ן דאפילו רוב העיר נכרים כיון דרוב בני אותו שוק ישראל שרי שכך כתבו ודוקא בשוקי ישראל אבל בשוקי נכרים או שרובן נכרים אסור ואפשר לפרש דבריהם איפכא דאפילו בעיר שרובה ישראל אם רוב בני אותו השוק היו נכרים אסור דתרתי בעינן רוב העיר ורוב השוק ומכל מקום פירוש ראשון נראה יותר מדלא הזכירו רוב העיר. וכתב הרא"ש בפרק אלו מציאות בשם הראב"ד דלגבי פרגיות וכיוצא בהן הנשחטים בבית לא מהני רוב טבחי ישראל כי אינם שוחטים אלא בשר הנמכר במקולין ולא שרי אלא ברוב ישראל וכתב רבינו ירוחם שאם היו רוב ציידים ישראל ששוחטין מיד כשצדין מהני לגבי פרגיות ונראה מדבריו שהראב"ד חולק ע"ז ואינו נ"ל אלא הראב"ד יודה בזה: וכתב הרא"ש דהא דאבדו לו גדייו וכו' מיירי דרוב גנבי העיר ישראל ואזדא לטעמיה דאהא דגרסינן בפרק בתרא דע"א [ע.] הנהו גנבי דסלקי לפומבדיתא ופתחו חביתא טובא אמר רבא חמרא שרי מאי טעמא רוב גנבי ישראל נינהו כתב דברוב גנבי העיר ישראל דוקא הוא דקאמר דשרי: וכתבו התוספות כי פליגי באשפה שבבית ה"ה דפליגי בשוק בלא אשפה כדמוכח בפרק אלו מציאות וכ"כ הר"ן וכתב דתוספתא נמי מוכח הכי וכ"כ הרשב"א והרא"ש ז"ל. ופסק הרא"ש כר"ח מדאמר בפרק אלו מציאות ר"ח מצא גדי שחוט בין טבריא לצפורי והתירו לו משום שחיטה כר"ח בנו של ר"י הגלילי וכן פסקו הרשב"א והר"ן ז"ל ותמהו על הרמב"ם שבפ"ד פסק כר"י ובביאורו להרמב"ם כתבתי טעם לדבריו. ובעל העיטור פסק כר"י:

ויש בקצת ספרי רבינו ט"ס וכצ"ל אחר דברי הרא"ש וכן הרשב"א התיר אלא אם כן מצא באשפה שבשוק: ולענין הלכה כיון שהרשב"א והרא"ש והר"ן דבתראי נינהו מסכימין לדעת אחת הכי נקטינן : וכתב הרשב"א בת"ה ומ"מ בנמצא בשוקי נכרים או שרוב נכרים מצויים שם אסור אע"פ שמצאן שחוטי הסימנים אין אומרים בכיוצא בזה חיתוכא דישראל מידע ידיע אע"פ שהרב בעל העיטור מתיר מן הטעם הזה אינו מחוור בעיני עכ"ל והביא ראיה לדבריו ורבינו כ' דברי הרשב"א בסי' קי"ח:

חרש שאינו שומע כו' משנה בריש חולין (ב.) הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו שחיטתן וכולם ששחטו ואחרי' רואי' אותם שחיטתן כשרה ותנן בפ"ק דתרומות (מז.) חרש שדברו בו חכמים בכ"מ שאינו לא שומע ולא מדבר וגבי שוטה תניא בפ"ק דחגיגה [ג:] איזהו שוטה היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות והמקרע את כסותו איתמר רב הונא אמר עד שיהו כולן בבת אחת ר"י אמר אפי' באחת מהן ואוקימנא פלוגתייהו בדעביד דרך שטות אבל אי לא עביד דרך שטות אפי' עביד כולהו לא מחזקינן ליה כשוטה וומשמע דהלכה כר' יוחנן לגבי רב הונא וכ"פ הרא"ש בריש חולין וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ט מהלכות עדות ונראה מדבריו שם דהני ד' דברים לאו דוקא אלא ה"ה לעושה דבר מן הדברים בדרך טירוף ושיבוש דעת בכלל שוטים יחשב וטעמו אכתוב בטואה"ע סימן קכ"א בס"ד: ותניא תו בפ"ק דחגיגה איזהו שוטה זה המאבד מה שנותנים לו:

וקטן דהכא דאין מוסרין לו לשחוט אפילו אחרים עומדים ע"ג היינו כשאינו יודע לאמן ידיו לשחוט אבל אם יודע לאמן ידיו מוסרים לו לכתחלה לשחוט כמו שיתבאר בסמוך בס"ד: וכתוב באגור וכן נוהגים באשכנז שלא להניח קטן לשחוט אפילו אחרים עומדי' ע"ג אמנם בשאר מקומות ראיתי מקילים בזה ותמהתי עכ"ל: ואני אומר שאין מקום לתמיהתו שמה שנוהגים למסור לקטן לשחוט ואחד עע"ג היינו כשיודע לאמן את ידיו דאז ודאי שרי לדברי הכל:

ומ"ש רבינו ואין מוסרין להם לכתחלה לשחוט וכו' אפילו אם רוצה להשליכו לכלבי' בריש חולין אמתני' דקתני חוץ מחש"ו שמא יקלקלו את שחיטתן דייק בגמרא (יב:) שמא קלקלו לא קתני אלא שמא יקלקלו זאת אומרת אין מוסרין להם חולין לכתחלה ופרש"י ואפי' רואים אותם אחרים והקשו התוספות [שם ב.] דהא מוכלן ששחטו שמעינן דוקא בדיעבד ופר"ת דאין מוסרין להם חולין אפילו להשליכן לכלבים דילמא אתי למיכל משחיטתן שיטעו לומר כשרה היא מתוך שמוסרים להם לשחוט וכ"כ הרא"ש ז"ל:

וחרש המדבר ואינו שומע וכו' לכתחלה לא ישחוט וכו' ז"ל הרא"ש בריש חולין כ' הרמב"ם מומחה שנשתתק והוא מבין ושומע שוחט לכתחלה וכן מי שאינו שומע וה"ז שוחט בנשתתק כתב שוחט לכתחלה אבל באינו שומע כתב ה"ז שוחט ולא כתב לכתחלה לפי שאינו שומע הברכה אין לו לשחוט לכתחלה כדתנן בריש תרומות חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה והכי אמרי' בפ"ב דברכות דבכל המצות חוץ מק"ש אע"פ שלא השמיע לאזנו יצא ודוקא בדיעבד עכ"ל ואע"פ שהרמב"ם השוה נשתתק לאינו שומע שכ"כ וכן מי שאינו שומע וכי היכי דנשתתק שוחט לכתחלה ה"ה לאינו שומע ועוד דה"ז שוחט שכתב באינו שומע לכתחלה משמע י"ל דהיינו מדין תורת שחיטה אבל מטעם הברכה יש חילוק ביניהם ובעל העיטור כ"כ ודחה דברי האומר דמדבר ואינו שומע שוחט לכתחלה: ודע שכתוב בהג"א בשם א"ז דאלם לא ישחוט לכתחלה מפני שאינו יכול לברך כדתנן בפ"ק דתרומות האלם והערום לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה ומפרש בירושלמי משום ברכה ואין אחר העומד ע"ג יכול לברך על שחיטה אבל שנים ששוחטין אחד מברך על שניהם מיהו איני יודע אם ה"ה אלם יוצא בברכת אחר כששנים שוחטים הואיל ואין אלם עצמו יכול לברך עכ"ל. וק"ל על הרא"ש כיון דגמר מתרומה לאינו שומע דלא ישחוט לכתחלה אמאי לא גמר מינה לנשתתק נמי דלא ישחוט לכתחלה וכדמפ' בירוש' טעמא דאלם לא יתרום וי"ל דטעמא דהרא"ש דמתני' דתרומות לא תני תקנתא אבל אה"נ שאם בירך לו אחר כיון שהוא שומע לכתחלה נמי תורם: וכתב עוד בהג"א בשם א"ז דחרש המדבר ואינו שומע אע"ג דגמיר הלכות שחיטה ומוחזק דשחיט שפיר לא אכלינן משחיטתיה עכ"ל. ותמיהני דהא תניא בפ"ק דחגיגה דבין מדבר ואינו שומע בין שומע ואינו מדבר הרי הן כפקחין לכל דבריהם:

וקטן מומחה ויודע לאמן ידיו וכו' בס"פ לולב הגזול (סוכה מב:) תניא קטן היודע לשחוט מותר לאכול משחיטתו אמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביו ופירש"י היודע לשחוט. לאמן ידיו לשחיטה אע"פ שאינו בקי בה' שחיטה מותר לאכול משחיטתו כדמפרש רב הונא והוא שגדול עע"ג וראה שלא שהה ושלא דרס וכתבו התוס' משמע מפרש"י דאם אינו יודע לאמן ידיו לשחיטה אף ע"פ שראהו גדול מתחלה ועד סוף שלא שהה ושלא דרס אסור לאכול משחיטתו וכ"נ מדברי סמ"ג וסה"ת והר"ן הקשה למה לי יודע לשחוט הא תנן וכולם ששחטו ואחרים רואים אותם שחיטתן כשרה וי"ל דהתם דיעבד ולא לכתחילה והכא כיון שיודע לאמן ידיו לשחוט אפילו לכתחלה. ומשמע דבין מומחה ויודע ה' שחיטה בין אינו יודע לעולם אינו נאמן אא"כ גדול עע"ג דאל"כ ל"ל לר"ה לאוקמא בשגדול עומד על גביו וכ"כ בהג"א בפירוש בריש חולין דאם אין גדול עומד על גביו שחיטתו פסולה אף ע"ג דמומחה ויודע לאמן ידיו וכ"נ מדברי הרשב"א בספר ת"ה (הגה"ה ב"ה) וכ"ד השאלתות פ' בהעלותך סימן קכ"ו והביא א"ז ראיה מפ"ק דפסחים (ד:) ומפ"ב דכתובות (כח.) דלא מהימנינן לקטנים אלא בדרבנן: והרא"ש כתב בריש חולין וקטן דמתני' שאינו שוחט לכתחלה אפילו בשגדול עומד ע"ג היינו בקטן שלא הגיע לחינוך וחינוך דשחיטה היינו שיודע לאמן את ידיו אבל קטן מומחה ויודע לאמן את ידיו שוחט לכתחלה כשגדול עומד על גביו כדאי' בסוכה קטן היודע לשחוט מותר לאכול משחיטתו ולשון מותר משמע אף לכתחלה עכ"ל ומדברי רבינו נראה שדקדק דברי הרא"ש שכתב דחינוך דשחיטה היינו אימון ידים ומשמע דבהכי סגי לשחוט לכתחלה בגדול עע"ג ואח"כ כתב אבל קטן מומחה ויודע לאמן ידיו וכו' משמע דתרתי בעינן ומיישבו דהא ודאי באימון ידים סגי לשחוט לכתחילה באחד עע"ג והא דנקט בסוף דבריו מומחה לדיוקא נקטיה דכשהוא מומחה בעינן לכתחלה עע"ג אבל בדיעבד אפי' אין אחר עומד ע"ג שחיטתו כשרה וע"פ דרך זו יש לפרש ההיא דלולב הגזול היודע לשחוט אפי' אינו יודע הלכות שחיטה כפרש"י ומיהו בכלל זה בקי בהלכות שחיטה וכ"ש הוא וכי אמר רב הונא בשגדול עע"ג בין לבקי בין לשאינו בקי קאי ולא בחד גוונא קאי לתרווייהו דלשאינו בקי ודאי אם אינו עומד ע"ג שחיטתו פסולה דלא עדיף מגדול ולבקי דווקא לכתחלה הוא דבעינן גדול עע"ג אבל בדיעבד שחיטתו כשרה כנ"ל לדעת רבינו: כתב בעל העיטור דקטן הוי עד י"ג ויום אחד לזכר וי"ב ויום אחד לנקבה ופשוט:

ושיכור שהגיע לשכרותו של לוט דינו כשוטה הרמב"ם בפ"ד מה' שחיטה כתב שיכור שנתבלבלה דעתו שחיטתו פסולה וכתב הרא"ש בריש חולין ומסתברא דמיירי בשהגיע לשכרותו של לוט וכ"כ בעל העיטור וטעמם מדאמר בריש פרק הדר (עירובין ס"ה:) שיכור מקחו מקח וכו' כללו של דבר הרי הוא כפקח לכל דבריו ומסיק התם דהיינו דוקא בשלא הגיע לשכרותו של לוט. כתב הרמב"ם בפרק הנזכר דשיכור שהגיע לשכרותו של לוט ששחט בפני יודע וראה ששחט כהוגן שחיטתו כשרה ופשוט הוא דלא גרע משוטה:

ומ"ש רבינו שאם לא הגיע לשכרותו של לוט שוחט אפי' לכתחלה כ"כ בעל העיטור ויליף לה מהא דתניא הרי הוא כפקח לכל דבריו וכ"כ הרשב"א בספר ת"ה. והכלבו כתב בשם בעל התרומות דשיכור לא ישחוט מפני ששחיטתו דרסה והג"מ כתב בפ"ג בשם סמ"ג שכתב בשם רב יהודאי גאון שאדם המשתכר אסור לשחוט כי רוב דרסות הן מחמת שכרות:

וסומא לא ישחוט לכתחלה וכו' משנה בריש חולין (יג:) הסומא ששחט שחיטתו כשרה:

וערום לא ישחוט לכתחלה וכו' נלמד מדין תרומות שנתבאר לעיל. כתב רבי' ירוחם הטילו הקהל חרם שלא ישחט אלא טבח ידוע ושחט אחר י"א ששחיטתו אסורה דדמי לחשוד לאותו דבר כ"כ רבי דוד הכהן בתשובה וכן כתב הרא"ש בתשובה כלל שביעי: כתב הרשב"א בח"ג סי' רנ"ג שנשאל בטבח ישראל ששחט עשרה בהמות לקצב עכו"ם ובא ישראל לקנות מאחת מהן ואמר לו הטבח לא תקנה ממנה כי לא שחטתיה אני והיו שם עדים ואמרו בפנינו שחטת אותה והשיב אמרינן שהוא נאמן במגו דאי בעי אמר טריפה מצאתיה ונחתכה הסירכא או בסכין פגומה שחטתי ומה שאמר לא שחטתי עילה מצא כדי שלא יקניטו העכו"ם ושמקצת חכמי ההר אמרו שאינו נאמן במגו דמגו במקום עדים לא אמרינן גם אני דעתי כחכמי ההר ויותר היה ראוי לכם לומר שיהיה נאמן לפי שלא שחטה אלא החליד או דרס או שהה שכל שנפסל בשחיטה אינה קרויה שחיטה ומ"מ כיון שטוען לא שחטתיה ועומד בדבורו שלא שחטה כלל משום מגו אינו נאמן דמגו במקום עדים הוא ומיהו לדידיה אסירא דהא שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא עכ"ל: כתב הרשב"ץ טבח שעשה סימן בראש הכבש השחוט שיהיה נראה שהוא טריפה והיה אומר שהוא טריפה ואח"כ אמר שכשר היה ולא עשה כן אלא כדי שלא יקחו אותו וישאר לו ליקח ממנו כשר כיון שנתן אמתלא לדבריו נאמן כההיא (דכתובות כב:) דאשה שקפצו עליה אנשים שאינם מהוגנים: כתב מהרי"ק בשרש קל"ג סי' ל"ג על שוחט שהעיד עליו עד אחד ששחט שלא כהוגן והוא מכחישו דבר פשוט הוא שאין ע"א נאמן היכא שהלה אינו שותק אלא מכחישו והעד עצמו מותר לאכול משחיטתו מכאן ולהבא שאפי' יהיה אמת שלא שחט עכשיו יפה כדברי העד מ"מ אין מוחלט לפסול עולמית בשביל כך ומ"מ הכל לפי מה שהוא אדם שאם אותו שוחט כבר נכשל בדבר הבדיקה אי לדידי הוו צייתי היו מעבירים אותו לגמרי כיון שיש רגלים לדבר עכ"ל:

כתב הרב ר' משה פ"א דהלכות שחיטה מצות עשה שישחוט מי שירצה לאכול בשר בהמה חיה ועוף ואח"כ יאכל שנאמר וזבחת מבקרך ומצאנך ונאמר בבכור בעל מום אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל הא למדת שהיה בכלל בהמה לענין שחיטה ובעוף הוא אומר אשר יצוד ציד חיה או עוף וגו' ושפך את דמו מלמד ששפיכת דם העוף כשפיכת דם היה והלכות שחיטה בכולן אחת היא עכ"ל:

וכן הרמב"ם כתב שם דעבדים שוחטים לכתחלה:

נראה דהיינו שאנו סומכין על הרוב ומוסרין לו לשחוט אבל השוחט עצמו לא ישחוט עד שנוטל קבלה לפני חכם וכ"כ הרמב"ן פ"ד דה"ש וז"ל ישראל היודע ה"ש ה"ז לא ישחוט בינו לבין עצמו לכתחלה עד שישחוט בפני חכם פעמים רבות עד שיהא רגיל וזריז ואם שחט תחלה בינו לבין עצמו שחיטתו כשרה עכ"ל. והביאו רבינו בעל הטור בסמוך ונראה דמטעם זה נהגו ליטול קבלה לפני חכם:

וכ"כ באגור וכ"מ משאלתות פרשת בהעלותך:

משמע דאינו מחלק בין לסמוך עליו בין שהוא עצמו ישחוט וס"ל דאין לסמוך עליו עד שידעינן שנטל רשות ולזה נשתרבב המנהג שמקצת בני אדם לוקחים כתב מאיזה מומחה שהם מומחים בהלכות שחיטה ואין המנהג כן בזמן הזה אלא כל הבא לשחוט מוסרין לו לכתחלה לשחוט ואין חוששין שמא לא נטל קבלה בפני חכם ואפשר דאנו סומכין ארבינו תם ואשיר"י וטור ור"ן ושאר גאונים שכתבו כולן שסומכין ארובא אפי' לכתחלה ובספר ב"י פסק ג"כ דהכי הלכתא ועוד נ"ל דאפילו לדברי הא"ז בזמן הזה דנוהגין דאין אדם שוחט אא"כ נטל קבלה בודאי סמכינן ארובא אפי' דלא שכיח כלל ששום אדם ישחוט בלא קבלה. מצאתי במהרי"ל בשם מהר"ש דקבלה בידו מר' יונה שיש לכל שוחט כשמתחיל לשחוט לחזור השחיטה בכל יום פ"א וכן יעשה ל' יום ואח"כ כל חדש פ"א וכן יעשה שנה תמימה ואחר אותה שנה יחזור כל תקופה פ"א וכן יעשה כל ימיו ואם לא עשה כן אסור לאכול משחיטתו עכ"ל ונ"ל דאין להחמיר רק לכתחלה אבל לא בדיעבד:

וע"ל ר"ס כ"ג איזה דבר צריך לדעת:

באשר"י דפרק קמא דחולין כתב טעמא דלא חיישינן דאף אם אכלו בלא בדיקה סמכינן ארובא דמצויין אצל שחיטה מומחין הן:

הרמב"ם כתב בפרק רביעי מהלכות שחיטה ושחיטה זו הוי ספק נבילה והאוכל ממנה מכין אותו מכות מרדות:

ולא נראה לי אלא אם בקי בדברים השכיחים די בכך דלא עדיף משחיטה כן נ"ל וכ"ה המנהג גם בה' בדיקות שלנו לא הזכיר אלא טריפות בריאה דשכיחא אבל שאר טריפות אינן תלויין בבודק וא"צ לבדוק אחריהם וע"כ אין הבודק צ"ל בקי בהן ואם ימצא איזה ספק טריפות ילך אצל חכם וישאלנו כנ"ל:

כתב הר"ר יוסף דוקא בא"י ה"ש אבל במי שרגיל להתעלף ואינו מוחזק ושחט בינו לבין עצמו מותר לאכול משחיטתו ולדברי הפוסקים דסבירא ליה דצריכים לשאול אם נתעלף גם כאן צ"ל ברי לי שלא נתעלף ולהרמב"ם לקמן אפי' שאלה בזה לא צריך דמאחר דיודע הלכות שחיטה אילו נתעלף היה מגיד לנו:

ורש"י פירש בגמרא וכן כתב הר"ן בשם הר"ז כדברי בעל העיטור שכתב הטור דלענין דיעבד אמרינן ר"מ אש"מ וא"צ לבודקן אבל לכתחלה אין נותנין לו על סמך שיבדקם וכן מצאתי בהג"א ומרדכי וכן כתב הסמ"ג וז"ל וכמה בני אדם שאנו אוכלין משחיטתם אע"פ שאינו ידוע לנו אם בקיאים בה' שחיטה משום דסמכינן אר"מ וכו' עכ"ל וכן נוהגין בזמן הזה דאפילו איתא קמן למבדקיה לא בדקינן ליה ולא כסברת הרא"ש דס"ל דלענין לכתחלה אמרינן ר"מ כו' שנותנין לו על סמך שיבדקנו בסוף אבל בדיעבד בדיקה זו מיהא בעי אם איתא לפנינו ואין להקשות ולומר היאך אנו תופסין שתי קולות שמוסרים להם לכתחלה לשחוט ואין בודקין אותו לסוף וזה לכל הדעות שהביא רבי' אסור דלמ"ד ר"מ אש"מ הן קאי אלכתחלה היינו דמוסרין להם לכתחלה על סמך שיבדקוהו בסוף ולמ"ד דא"צ למבדקיה מ"מ ס"ל דאין מוסרין לו לכתחלה מ"מ נ"ל דבזמן הזה דמנהג דכל אחד נוטל קבלה אינו שכיח כלל דלא יטול קבלה וישחוט דהוי כמיעוטא דלא שכיחא דלא חיישינן ליה כלל כנ"ל ועיין לקמן בסימן זה אי שחט אחד דאין מכירין אותו אם אנו צריכין לבדוק בסימנין אם שחט כראוי. כתב מהרי"ו בתשובותיו סימן נ' דשלח פ"א חכם אחד בכל סביבותיו לשמוע ולבדוק בשוחטים ובודקין אם היו בקיאין עכ"ל. ובפסקי מהרא"י סימן קע"ז דפ"א עשו הקהל תקנה לבדוק בכל השוחטים אי היו בקיאין ולא נתקיימה הדבר ונתבטלה התקנה והשיב אע"ג דמאד מכוער הדבר לעשות סייג וגדר למצות הש"י ולבטלן מ"מ לא איתרע חזקת השוחטים ובודקין בהכי ומותרין אותן השוחטים לשחוט לכתחלה אפי' למ"ד דלא אמרינן ר"מ אש"מ הן דהואיל ונטלו רשות פ"א מחכם או טבח מומחה ליכא למיחש דלמא אתרע חזקתייהו אלא מוקמי' ליה אחזקה דעדיין מומחין הן עכ"ל. ואם בדקו השוחטים והבודקים ונמצאו שאינן יודעין כתב חדושי אגודה פ"ק דחולין שאין להטריף למפרע מה ששחטו כבר וגם א"צ להכשיר הכלים דאדם אתרע בהמות שנשחטו לא אתרעו ונשחטו בחזקת היתר ואוקי שוחט בחזקתו ועד עתה היה יודע עכ"ל. אמנם בתשובת הרשב"א סימן רי"ח שהביא ב"י על ראובן שהיה ממונה על שחיטות כו' וכ"כ שם סי' תרי"ט ותר"ך בטבח ממונה על הקהל ונמצא חשוד בבדיקת הסכין כל הבשר ששחט למפרע וכל הכלים אסורים עכ"ל ואפשר דאף דברי אגודה אינו אלא במי שהיה לו חזקה טובה כגון שנטל קבלה מחכם אבל בלא"ה אפשר דמודה להרשב"א וע"ל סי' פ"א:

ובפ"ק דחולין שם ע"ב דיש הפרק משמע דטעמא דר"ה הוא משום דבלא"ה אין עד א' נאמן באיסורין ור"ב מתרץ שאני שחיטה דר"מ אש"מ הן ולכך ע"א מהימן ובס' ב"י כתב דבמיי' פ"ח דהמ"א משמע כדברי ר"ה עכ"ל ואינו דהרמב"ם לא קאמר אלא בשוחט לעצמו ומוכר לאחרים אבל בשאר שוחט לא קאמר וע"ש דכן הוא אמנם מ"מ נ"ל בזמן הזה דכל אחד בודק הסכין לעצמו ואינו מראה לחכם שצריך שיהיה אדם כשר כמ"ש הרא"ש לקמן סי' י"ח וע"ל סי' קכ"ז מדין נאמנות ע"א באיסורין:

וכן משמעות לשון הטור:

וע"ל סימן קי"ח דאין להתיר על סימן השחיטה אם אין רוב ישראל מטעם חתיכה דישראל מידע ידיע:

והמ"מ (וי"ג והמה) דברי הרא"ש פ"ק דחולין ע"ג ד' קנ"ב:

וכתב הר"ן רפ"ק י"א היכא דר"מ א"ש מ"ה ה"ה דסמכינן עליו ששחט רובא של סימן דרוב המצויין א"ש חכמים הן ואינם מוציאין דבר שאינו מתוקן מתחת ידיהם אבל מדברי בעל הלכות נראה שצריך לבדוק בסימנין עכ"ל ובתשובת הרא"ש כלל ב' סי' י"ג משמע דא"צ לבדוק אם שחט הרוב דזה נמי מה"ש היא שצריכין לבדוק בסימנים והואיל ורוב המצויים אצל שחיטה מ"ה ודאי בדק עכ"ל הרא"ש ונראה דאף הרא"ש ל"ק אלא דאי לא בדק וחתך הצואר או שנחתך ולא יוכל למיבדק אבל אי יכול למיבדק והשוחט ליתא קמן למיבדקיה ודאי צריך למיבדק דלא גרע מאיתא קמן דצריך למיבדקיה לדעת הרא"ש וכן נ"ל:

עי' בה"ה סי' ל"ה שם נתבארו כל דיני שוטה:

בהג"א פ"ק דחולין בשם א"ז דאין אחר יכול לברך לא' ששוחט אלא א"כ גם המברך שוחט מיהו איני יודע אם ה"ה אם אלם יוצא בברכת אחר כששניהם שוחטין הואיל והוא עצמו אינו יכול לברך עכ"ל וזהו שלא כדברי רבינו:

וכ"ה בא"ז ה"ש וכתב שם דיש מתירין בקטן שהולך לשנת י"ג ולא השלימה ור' יואל אמר דאין לחלק בין קטן לקטן וכ"כ ב"י בשם ב"ה. וכתב עוד דביודע לאמן ידיו אע"פ שאינו מומחה שוחט לכתחלה והא דנקט רבינו והרא"ש וקטן מומחה משום דאז בדיעבד נאמן אפילו בלא אחרים עע"ג אבל כשאחרים עומדים ע"ג א"צ מומחה וכ"נ מפרש"י פרק לולב הגזול במרדכי ריש חולין הביא הלכות א"י דקטן לא ישחוט עד שיהא בן י"ח שנה וכתב לבסוף דחומרא בעלמא הוא ולא נהיגי כן. ובהג"ה אלפסי בדפוס חדש וראיתי כמה בעלי הוראה שמחמירים שלא להרשות לשום אדם לשחוט עד שימלאו לו י"ח שנה בדברי הלכות א"י ואולי משום דבקעה מצאו וגדרו בה גדר דכמה דרדקי יש בשמרשין אותו לשחוט בינו לבין עצמו בפחות משנים הללו שמקילין הם בשחיטות ולכך החמירו שלא להרשות שום אדם עד שיהא בן י"ח שנה גמורים דאז גברא בר דעת הוא ולא מקלקל שחיטתו עכ"ל:

כתב בא"ז הא דשחיטת סומא בדיעבד כשר היינו שראה מאורות מימיו אבל אי לא ראה מאורות מימיו אפילו בדיעבד פסול עכ"ל ושאר הפוסקים לא חלקו:

תניא וזבחת מבקרך וצאנך וגו' ברייתא בפ"ב דחולין דף כ"ח וז"ל תניא רבי אומר וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב א' בעוף ועל רוב שנים בבהמה ע"כ. פרש"י כאשר צויתיך מלמד שנתפרשה לו מצות שחיטה בע"פ דהיכן צוהו בכתב רוב א' בעוף לא מקרא יליף לה אלא כלו' על ה' שחיטה נצטוה עכ"ל רש"י. והתוס' כתבו וז"ל ועל רוב א' בעוף ועל רוב ב' בבהמה י"מ דרריש בגימטריא דכאש"ר אל"ף אחד בעוף שין שנים בבהמה רי"ש רובו של א' כמוהו רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה ר"ת למפרע של כאשר הוי רובו של אחד כמוהו עכ"ל התוס'. ורבינו שקיצר ל' הברייתא נראה שסובר כרש"י שכל ה"ש בע"פ נצטוה וע' בדרישה. ופסוק זה וזבחת הוא בפרשת ראה ופשוטו של קרא משמע לע"ד שמצוה שכשרוצה לאכול בשר תאוה בריחוק מקום שלא יאכל רק מן הבהמות הטהורות ולא מן הטמאות ולכן פרט בקר וצאן שהן כלל הבהמות הטהורות וע"ז נא' כאשר צויתיך אמנם אף שאין המקרא יוצא מידי פשוטו דרשו רז"ל ג"כ מדרש מיתורא דמלת צויתיך:

מי הראוי לשחוט כו' יתבאר בסי' א"ב:

וכוונת השוחט ר"ל שאין שחיטת חולין צריכה כוונה כו' כמבואר בסי' ג':

ומחשבה הפוסלת היינו שוחט לשם אלילים:

ומתי שוחטין ר"ל ביום או בלילה לאור האבוקה כמבואר בסי' י"א:

ובאיזה מקום שוחטין לאפוקי שלא ישחוט לתוך גומא. (כדלקמן סי' י"ב) ויש רוצים לפרש באיזה מקום שקאי על מקום השחיטה עצמה שבצואר שוחטין ולא מן העורף ולא מן הצדדין ומקום השחיטה בצואר ר"ל בצואר עצמו יתן מקום מעלה ומטה כמבואר הכל בסי' כ"א וזה אינו ע"פ סדר רבינו דקא מני וחשיב וק"ל:

מקום השחיטה בצואר היינו שיעור השחיטה למעלה לצד הראש ולמטה לצד הגוף:

ובמה שוחטין (ר"ל כמה שיעור צריך לשחוט כמ"ש לקמן סי' כ"א וכצ"ל כמה שיעור שוחטין עכ"ה) היינו רוב א' בעוף ורוב שנים בבהמה:

וחמשה הלכות שחיטה היינו שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור:

הכל שוחטין לכתחלה נשים ועבדים משוחררים וכל אדם. סדרן בזה הסדר ולא תנא איפכא כל אדם אפי' נשים ועבדים ואפילו אין מכירין אותו שמוחזק כו' דאז הוה קאי גם אנשים ועבדים ה"ט משום דרבינו בא להשמיענו בכל אחד רבותא גבי נשים ועבדים ה"א אף אם הם מומחים ובקיאים אפ"ה לא יהיו נאמנים על השחיטה הואיל ודעתן קלות קמ"ל דשוחטין לכתחילה וגבי כל אדם בא להשמיענו דאע"פ שאינו מומחה ומוחזק נותנין לו לכתחילה לשחוט על סמך שיבדקנו לאחר שחיטה כמו שמבאר. ונראה דגם בנשים דינא הכי דמוסרין להן לכתחלה אע"פ שאין אנו יודעין שהן מומחין ומוחזקין אדעתיה שיבדקם אח"כ והן ג"כ בכלל במ"ש וכל אדם כו' דמשמע אפי' נשים ועבדים ולא זו אף זו קאמר לא זו כשהנשים המה מומחות דכשרים לשחוט אלא אפי' כל אדם שאין ידועות אם הם מומחות כשרים וק"ל. ולכאורה דברי רבינו תמוהים דמתחיל בהכל שוחטין כו' וכל אדם אפי' אין מכירין כו' דמיירי בלכתחלה ומסיים בד"א שאינו לפנינו אז מותר לאכול משחיטתו כו' דמיירי מדיעבד וא"ל דמ"ש וכל אדם הוא ענין בפני עצמו ולא אלכתחלה קאי דא"כ עיקר חסר מהספר דלא סיים מהו דינו דוכל אדם. ונראה דהצעת דברי רבינו כך הם וכל אדם כו' ר"ל אע"פ שאין מכירין אותו אם הוא מומחה ומוחזק נותנין לו לכתחלה לשחוט על סמך שיבדקנו אחר שחיטה הואיל ורוב הרגילין אצל השחיטה בחזקת מומחין ומוחזקין הן אבל אי לאו חזקה דרוב הרגילין היה אסור ליתן לו לכתחלה לשחוט על סמך שיבדקנו אחר השחיטה משום חשש שמא ישכח למבדקיה כמבואר בסימן שני שכתב הרשב"א שאסור ליתן לישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון לשחוט לכתחילה אסמך שיבדוק סכינו בתר הכי דחיישינן שמא ישכח ולא יבדקנו הואיל ואין רוב סכינים בחזקת בדוקים ע"כ צריך להשמיענו כאן שנותנין לכתחילה לשחוט על סמך שיבדקנו הואיל ורוב הרגילין אצל השחיטה מומחין ומוחזקין הן וכדי שלא תטעה לומר שסמכינן אחזקה זו לגמרי וא"צ למבדקיה כלל לכן כתב בד"א שאינו לפנינו אבל אם הוא לפנינו צריך לבדקו כו' עד מיהו לכתחלה ר"ל שלא תקשה אם צריכין עכ"פ למבדקיה אח"כ פשיטא דמותר ליתן לו לשחוט לכתחלה על סמך זה ומאי קמ"ל ע"ז כתב ומיהו לכתחלה נותנין לו על סמך כו' ולא חיישינן כו' וע"ד שכתבתי וק"ל: שלא יתעלף עיין פירושו בדרישה:

צריך לבודקו אם הוא מומחה ולא סגי לשאלו אם הוא מומחה דדלמא הוא סובר שהוא מומחה וטועהו בעצמו:

ולשואלו אם נתעלף פי' אע"פ שהוא מומחה צריך לשואלו אם נתעלף דשמא נתעלף ושהה שיעור שהייה והוא סובר שלא שהה שיעור שהייה אע"פ שגם זה תלוי בהמחאת השחיטה שצריך לידע שאם נתעלף אף שכמדומה לו שלא שהה אפ"ה שחיטתו אסורה. הא מסיים בשם ס"ה דא"צ לידע כל ה"ש ולכן אם יאמר לנו שנתעלף נדע ששחיטתו אסורה ולא נשאלוהו על השהייה:

וכתב בס"ה בשם ר"ת פי' אלא אם אמר על דבר זה הייתי מסתפק ושואל כו' פי' שא"צ שידע כל דיני שחיטה אלא כששואלין אותו על איזה דין מדיני שחיטה הוא אומר אילו בא דין זה לידי הייתי מסתפק בו ושואל שפיר קרינן ביה יודע דאמרי' אילו בא לידו איזה ספק לאסור היה שואל עליו: (ורמ"א כ' דבודקים אותו בדיני ה"ש שיתבאר ר"ס כ"ג ובדין בדיקת הסכין ובדיקת הסימנים לאחר שחיטה והוא מהג"א והגה"מ עכ"ה):

עד שיאמר על האסור מותר אז מקרי אינו יודע דחיישינן שמא בא לידו איזה איסור והתירו:

ומיהו לכתחילה כו' ביארתי בסמוך:

אבל מי שיודעין כו' אפי' שאלו לו עשית כך וכך כו' אין לסמוך עליו הטעם דכיון שלא היה בקי בה"ש אפילו אומר ברי לי שלא שהיתי ולא דרסתי אין לסמוך עליו דמילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה:

ואפילו אמר ברי לי כו' פי' דה"א דבכה"ג לא אמרינן לאו אדעתיה כיון דאמר ברי לי קמ"ל דאפ"ה אין לסמוך עליו הואיל וידוע לן שאינו מומחה:

אבל כל מה כו' כיון שאחר עומד ע"ג הא דלא אמרה אם אחר עומד ע"ג משום דקאי אדלעיל מיניה שאמר אבל כל מה ששחט לפנינו דמיירי בעומד ע"ג והטעם מבואר דתנן ריש חולין וכולן ששחטו ואחרים עומדין ע"ג וראו ששחטו כהוגן שחיטתו כשירה והיינו דיעבד ו סובר רבינו דדוקא בחש"ו אבל פקח אפי' לכתחלה שוחט באחרים עומד ע"ג אבל הגהות אשר"י בשם א"ז כתבו שאסור לכתחלה:

ובעל העיטור כתב אי ידעינן ביה דגמיר אפי' לא אתחזיק מותר כו' טעמו משום דאילו נתעלף כבר לא ישחט עתה ואם ישחט ויתעלף במקרה לא יאכיל לנו כיון דגמיר דכיון דנתעלף לא ידע כמה שהה. וכן הוא טעמא דהרמב"ם בסמוך ובכ"מ כתב טעמו של הרמב"ם דלענין מומחים אמרינן בגמ' "רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן ולענין מוחזק אמר בגמרא לעלפויי לא חיישי' הלכך גבי מומחה דאיכא מיעוטא שאינם מומחין צריך לבודקו אבל לעלפויי דאמר לא חיישינן א"צ לשואלו עכ"ל. ולפ"ז אפשר לומר שזהו גם כן טעם בעל העיטור דבסמוך ודוק ומבואר בדברי ב"ה שחולק אמ"ש רבי' לפני זה בתלתא תרי קולות וחד חומרא שס"ל שאף שידעינן שלא שחט עדיין מעולם נמצא דאינו מוחזק כלל אפ"ה נותנין לו לשחוט לכתחלה אם הוא מומחה והשני שאפי' אי לא ידעינן שהוא מומחה אם שחט כבר כשר וא"צ לשואלו אפי' הוא לפנינו הרי תרי קולות. והחמיר במ"ש דלכתחלה אין נותנין לו לשחוט אדעתא לבדוק אותו אח"כ אם הוא מומחה ועד"ר:

שואלין אותו אם יודע הלכות שחיטה שחיטתו כשרה. אינו ר"ל דשואלין אותו מלות הללו אם יודע הלכות שחיטה ואם אומר שיודע מאמינים אותו דז"א אלא ה"פ שואלין אותו ר"ל בודקין אותו בדיני הלכות שחיטה ואם אחר הבדיקה נראה שיודע הל' שחיטה שחיטתו כשירה וכן מוכח ל' הרמב"ם שם בפ"ד דה"ש שכתב ז"ל שואלין אותו אם נמצא יודע עיקרי ה"ש שחיטתו כשירה עכ"ל:

וא"א הרא"ש ז"ל לא חילק כו' עד ואם אינו לפנינו סומכין על החזקה בשניהם. מדכתב רבי' זה דאם אינו לפנינו משמע לכאורה דהרמב"ם ס"ל דאם אין יודעין בו שהוא מומחה צריך למבדקיה אח"כ ואפי' אינו לפנינו אסור לאכול משחיטתו בלי בדיקה אע"פ שאמרו בגמרא רוב מצוין אצל שחיטה כו' וה"ט דלא כתב רבי' בשם הרמב"ם דאם אינו לפנינו דסומכין על הרוב מיהו ז"א דשם ברמב"ם פ"ד דין ז' בהדיא כתב וז"ל הרי שראינו ישראל מרחוק ששחט והלך לו ולא ידענו אם הוא יודע או אינו יודע ה"ז מותר כו' עד שרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן עכ"ל. ונראה דכתב רבי' משום דבגמ' איכא בו תרי לישני אליביה דרבינא המחלקים בין מומחין למוחזקין וגם הב"ה והרמב"ם מחלקין במקצת ביניהן כמ"ש רבי' בשמם והרא"ש הביאדברי התוס' דלא קי"ל כוותיה דרבינא במומחין ונסתפק במוחזקין אי הלכתא כוותיה ומסיק שם דנ"ל דאין לחלק בין מומחין למוחזקין כלל דבשניהן אין הלכה כרבינא. מ"ה כתב רבינו ג"כ מסקנת הרא"ש ללשונו דאין לחלק ביניהן כלל דלכתחלה חוששין לתרוייהו ובאינן לפנינו אין חוששין לשום א' מהן וק"ל:

וכיון דרוב מצוין א"ש מומחין הן המוצא בהמה שחוטה במקום שרוב ישראל מצוין שם כשרה. הטעם שצריך רוב ישראל דהואיל ומכשרינן לבהמה זו משום רוב מצויין כו' והיינו דוקא ברוב ישראל. ועוד אי לא הוה רוב ישראל הוה אסור משום שמא מעכו"ם נפלה ונבילה הוא דכיון דמצאה בשוק מסתמא אמרינן דנפלה מיד א' מבני העיר ותלינן אותו בהרוב אם לא שהוא רוב טבחי ישראל. (וכתב רמ"א וגם רוב גגבי העיר ישראל והוא מדברי הרא"ש הביאו ב"י עכ"ה) ומ"ה כתב רבינו דכשהן רוב ישראל דתלינן בהו ומותר דלא קי"ל כרב דאוסר בשר שנתעלם מן העין אפי' מצאו בביתו ובמקום שרוב ישראל וכמ"ש רבינו לקמן בסי' ס"ג דהרא"ש ורשב"ם פסקו דלא חיישינן לזה אם לא במקום ריעותא דמצאוהו שלא במקומו דאז תלינן אותו בהרוב ולא כתב רבינו כאן שיחזיק בה המוצאה וישאר בידו אלא יש לו דין מציאה דבעי הכרזה אם לא שמצאה מי שמכירה דהוא שלו וסמך רבינו בזה אמ"ש בח"מ בסי' רנ"ט בה' מציאה ועד"ר מ"ש עוד מזה:

וכתב הרמב"ם דוקא שמצאה בבית אבל אם מצאה בשוק או באשפה שבבית אסורה. טעמו דהואיל ונמצא באשפה או בשוק חיישינן דילמא משום שנתנבלה נזרקה שם. ופלוגתת הרמב"ם והרא"ש תלוי בברייתא וגמרא דפ"ק דחולין ד' י"ב דתניא שם הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטין ר"י אוסר (דחיישינן שנתנבלו מ"ה נמצאו בחוץ) ר' חנינא בנו של ר"י הגלילי מתיר עכ"ל הברייתא ואסיקנא התם נראין דברי ר' יהודה לר' חנינא באשפה שבשוק ולא נחלקו אלא באשפה שבבית (שם מתיר ר"ח שדרך העולם להשליך שם בהמות שחוטות כדי שלא יתלכלך הבית מהדם) וכתבו התוס' והרא"ש והר"ן והרשב"א דה"ה דפליגי בשוק בלא אשפה. ופסק הרמב"ם כר"י האוסר והרשב"א והרא"ש כר"א דמתיר אם לא באשפה שבשוק. ומ"ש שאבדו גדייו ל"ד קאמר גדייו שמכירן אלא אפי' מצא גדי אחר או בשר שחוטה וכדמוכח בגמרא דפ' אלו מציאות (בבא מציעא ד' כ"ד) דמייתי דברי ר"ח אסתם גדי הנמצא ע"ש ועד"ר:

והרשב"א התיר אא"כ מצאה באשפה שבשוק וכן א"א ז"ל התיר כו' כצ"ל הגירסא וכן הוא הנוסחא בכל הדפוסים המדויקים ולאפוקי מדפוס תוגרמ' שנדפס בו שהרשב"א התיר אפי' באשפה שבשוק ועליה כ' הב"י שהוא ט"ס אלא צ"ל כמ"ש לפנינו וכנ"ל וטעמו משום דדרך לזרוק בהמות שחוטות לאשפה שבבית שלא ילכלך הבית וגם מצאה בשוק איכא למימר שמא נאבדה ולא חיישינן לנתנבלה אלא באשפה שבשוק ששם דרך לזרוק נבילות:

חרש שאינו שומע ואינו מדבר משנה ריש חולין הכל שוחטין ושחיטתן כשירה חוץ מחש"ו שמא יקלקלו שחיטתן ורבינו ג"כ כללו יחד וכתב בסוף דבריו על כלן אין "שוחטין לכתחילה ובספרי דידן כתוב אין "שוחט לכתחילה ומשמע לכאורה דאקטן לחוד קאי וז"א אלא דאמה שסיים קאי וה"ה לאינך אלא חלקן תחילת דבריו לבאר פירוש כל אחד מהן:

ושוטה היוצא יחידי בלילה כו' אם עושה אותן דרך שטות לאפוקי אם הולך יחידי משום איזה אונס או קורע כסותו בעת שכרות או מאבד שלא מדעת דשוטה קרי שמשליך מידיו ומה שכתב רבינו אפי' באחת מאלו לכאורה הוא מיותר כיון דכבר כתב "או "או וי"ל דאשמעינן דלא תימא דאף דנקרא שוטה בא' מהן מ"מ הול"ל כיון דעדיין לא הוחזק בשטותו ג"כ לא מפסלינן שחיטתו קמ"ל דאפי' בא' מאלו פסול וע' בח"מ סי' ל"ה שם כתב הב"י דלא מיפסל מכח שטות כזה עד שיעשה כמה פעמים וי"ל דלתינת טעם כ"כ משום דרבינו הוסיף לכתוב או או דמסתבר לפרש כן ולא לפרש דר"ל דעשו כולן משום דבוודאי בעושה א' מאלו ג"כ מקרי שוטה וכתב הב"י נראה מדברי הרמב"ם בפ"ט מה' עדות דל"ד הני ד' דברים אלא ה"ה לעושה כל דבר מן הדברים דרך טירוף ושבוש הדעת בכלל שוטים יחשב:

ובדיעבד כשירה אם אחרים עע"ג. ז"ל מ"ו קאי דוקא אקטן שאינו יודע לאמן את ידיו וכן משמע בסמ"ג ולא קאי אחרש ושוטה דהתם אפי' אחרים עע"ג אסור וק' הא בסמוך אמרי' דשיכור דינו כשוטה ומפרשינן דהיינו דלכתחיל' אסור ובדיעבד כשר וכ"כ הב"י בשם הרמב"ם:

ואין מוסרין להם לכתחיל' לשחוט כו' אפי' אם רוצה להאכילו לכלבים הטעם דחיישי' שמא יאכלו משחיטתן הואיל ורואים שמוסרים להם לשחוט ועד"ר:

וחרש המדבר ואינו שומע אע"פ שמדבר פי' ויכול לברך ברכת השחיטה אפ"ה לא ישחוט מפני שאינו שומע הברכה דאמרי' בפ"ב דברכות כל המצות חוץ מק"ש אם לא השמיע לאזנו יצא היינו דוקא דיעבד אשר"י ובירוש' פ"ק דתרומות יהיב טעמא ז"ל שנא' והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו משמע שצריך לשמוע הברכה:

והשומע ואינו מדבר אם הוא מומחה כו' ע' בדרישה:

שוחט אפי' לכתחלה אם אחר מברך פירוש ומכוון להוציאו והואיל ושומע הברכה יכול לשחוט:

וקטן מומחה ע' בדרישה:

ושיכור שהגיע לשכרותו של לוט דינו כשוטה כו' ואסור לשחוט שמא יקלקל וע' דרישה:

ואם לא הגיע לשכרותו של לוט שוחט אפי' לכתחילה הטעם דאמרי' בריש פ' הדר שכור מקחו מקח כו' כללו של דבר הרי הוא כפקח לכל דבריו ומסיק התם דהיינו דוקא בשלא הגיע לשכרותו של לוט (וכתב רמ"א דשיכור לא ישחוט שרגיל לבא לידי דריסה והוא מכלבו והג"א פ"ג מה"ש עכ"ה):

וסומא לא ישחוט לכתחילה כו' משנה ריש חולין וסומא ששחט שחיטתו כשרה משמע דיעבד:

וערום לא ישחוט לכתחיל' מפני שאינו יכול לברך כתב לכתחלה לדיוקא דבדיעבד שחיטתו כשרה דכל שאינו רשאי לשחוט מפני שאינו יכול לברך שחיטתו כשרה בדיעבד דברכות אינן מעכבות כמ"ש בדרישה. והא דכתב רבינו גבי שומע ואינו מדבר שיכול לשחוט לכתחילה כשאחר מברך וכאן כתב סתמא אינו רשאי לשחוט דמשמע אפילו אחר רוצה לברך י"ל דגבי חרש שאינו מדבר ושומע שיכול לכוון הברכה יכול לשחוט על סמך הברכה שיברך אחר דקי"ל שומע כעונה אבל הערום שאפילו להרהר בדבר קדושה (דכתיב והיה מחניך קדוש ולא יהיה בך ערות דבר ב"י עכ"ה) אינו רשאי ואף אם יברך אחר אינו רשאי לכוון לברכתו הלכך ליכא למימר שומע כעונה ואינו רשאי לשחוט לכתחילה א"נ דהאי ערום משמע שהוא ערום לגמרי מבלי שום כסות אפי' לכסות ערותו ואם כן אפילו אות האחר אינו רשאי לברך כנגדו כמ"ש בא"ח סימן ע"ד וע"ה ע"ש: