מי שישב לו בדרך לנוח ולא ידע אם - טור אורח חיים סימן ת׳

מי שישב בדרך וכו' משנה בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מ"ה) מי שישב בדרך ועמד וראה והרי הוא סמוך לעיר הואיל ולא היתה כוונתו לכך לא יכנס דר"מ רבי יהודה אומר יכנס כלומר שאע"פ שלא היה יודע שהעיר בתוך תחומו ונתכוין לשבות במקומו כדקתני שלא היתה כוונתו לכך כיון שאילו היה יודע שהעיר תוך תחומו לא היה קונה שביתה אלא עם בני העיר הרי הוא כמי שקנה שביתה עמהם ונכנס לעיר ומהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה וידוע דהלכה כרבי יהודה ומדברי הרמב"ם וה"ה בפכ"ו נראה דהב"ע בשהיה דעתו לילך למדינה זו ולפיכך קנה שביתה עם בני המדינה כמותן שהרי נכנס עמהם בתחום אבל אם לא היה דעתו ליכנס למדינה זו קנה שביתה במקומו ומשם יש לו אלפים אמה לכל רוח ואם כלים אלפים אמה ממקום שביתתו בחצי העיר אינו מהלך בעיר יותר מחציה וכתב שם ה"ה בשם הראב"ד והרשב"א שאם היה נעור והוציא בשפתיו ואמר תהא שביתתי במקומי הרי עיקר שביתתו מאנשי העיר כלומר ואפילו היה דעתו לילך למדינה זו נמי:

מי שישב בדרך וכו' משנה בפ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מ"ה) פליגי בה ר"מ ור"י ופסק הלכה כר' יהודא לגבי ר"מ וע"פ פירש"י שלא נתכוין לקנות שביתה במקום שישב בדרך אלא ישב לנוח קצת שהיה עיף והיתה דעתו שאח"כ ילך לעיר זו וחשכה לו שם וכשעומד ראה שהוא סמוך לעיר ובתחומה ה"ה כאנשי העיר וכו' דכיון שאילו היה יודע שהעיר תוך תחומו לא היה קונה שביתה אלא עם בני העיר ה"ה כמי שקנה שביתה עמהם:

וחשכה לו כלומר אעפ"י שלא ידע ונתכוין לשבות במקומו מ"מ אילו היה יודע שהעיר תוך תחומו לא היה קונה שביתה במקומו אלא עם בני העיר והרי הוא כאילו קנה שביתה במקומם וכן פירש"י שם במשנה אמעשה דר"ש ע"ש דף מ"ה ע"א אבל לשון הרמב"ם בפכ"ז היה בא למדינה וישן בדרך ולא ניער אלא בשבת וכשניער מצא עצמו בתוך התחום ה"ז יכנס לה ויהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה מפני שהיתה דעתו להלך במדינה זו עכ"ל. הרי לשונו מבואר דלא ס"ל הכי שהרי דוקא בישן קאמר שאין לו דעת כלל וכדמסיק נמי טעמא שהיתה דעתו לילך במדינה זו משמע הא היה דעתו לשבות כאן אין דינו כבני העיר וכן משמע בהמ"מ ע"ש והב"י לא ראה לשון רש"י הנ"ל מדכתב כלומר אעפ"י שלא ידע כו' וע"ש בהמ"מ שכתב שהרמב"ם פי' להלכה כמ"ש הרי"ף והרי"ף מבואר שם כלשון רש"י הנ"ל וצ"ע: