דין מי שאין לו אלא תפלה אחת - טור אורח חיים סימן כ״ו
דין מי שאין לו אלא תפלה אחת. טור אורח חיים סימן כ״ו, לרבינו יעקב בן אשר בעל הטורים, בעברית.
אורח חיים · סימן כ״ו
ואם אין לו אלא אחת בין של ראש בין של יד מניחה ומברך עליה שכל א' מצוה בפ"ע היא ומברך על של יד כשהיא לבדה אחת ועל של ראש כשהיא לבדה שתים ואפי' אם יש לו שתיהם ויש לו שום אונס שאינו יכול להניח שתיהם כגון שצריך לצאת לדרך ואינו יכול להתעכב יכול להניח אחת מהן שאינן מעכבות זו את זו:
ואם אין לו אלא אחת בין של ראש בין של יד מניחה ומברך וכו' משנה בפרק התכלת (מנחות לח.) תפלה של יד אינה מעכבת של ראש ושל ראש אינה מעכבת של יד:
ב׳
ומ"ש ומברך על של יד כשהיא לבדה אחת ועל של ראש כשהיא לבדה שתים כ"כ הרא"ש לפי סברתו שפסק כר"ת שמפרש דסח מברך שתים אשל ראש קאי וכ"כ המרדכי שהורה ר"י ע"פ פר"ת אבל לדעת רש"י והרי"ף והרמב"ם שמפרשים דסח מברך שתים קאי לשניהם כלומר דמשום דסח צריך לברך על של ראש על מצות אבל א"צ לחזור ולברך להניח היכא דאינו מניח אלא של ראש נמי אינו מברך אלא על מצות לבד וכ"כ הרמב"ם בהדיא ויש לתמוה על נמ"י שנראה שסובר כר"ת דסח מברך שתים קאי אשל ראש היאך כתב שאם אין לו אלא תפלה של ראש אינו מברך עליה אלא על מצות לבד וסמ"ג וסמ"ק וסה"ת סוברים כר"ת ומשמע מדבריהם דכשאין לו אלא של יד נמי מברך עליה שתי ברכות ואפשר שטעמם משום דסברי שברכת להניח היא ברכת תחילת עשיית המצוה וברכת על מצות היא ברכת סוף עשיית המצוה ומהאי טעמא כשאינו מניח אלא של ראש או כשסח בין תפילה לתפילה מברך שתים על של ראש והילכך כשאינו מניח אלא של יד נמי צריך לברך עליה שתים דכל שאינו מניח אלא תפילה אחת הנחתה היא תחילת המצוה וסופה וכבר כתבתי בסימן שקודם זה שהלכה כדברי רש"י והרי"ף והרמב"ם ז"ל:
ג׳
ואפילו אם יש לו שתיהם ויש לו שום אונס שאינו יכול להניח שתיהם כגון שצריך לצאת לדרך וכו' שם (מד.) אמתניתין דתפילה של יד אינה מעכבת של ראש וכו' אמר רב חסדא ל"ש אלא שיש לו אבל אין לו מעכבת אמרו לו אמרת אמר להו לא אלא מאן דלית ליה תרי מצות חד מצוה נמי לא לעביד ומעיקרא מאי סבר גזירה שמא יפשע ופירש"י ומעיקרא דאמר מעכבת מאי סבר שמא יפשע אי אמרינן דאינה מעכבת יפשע ולא יקנה האחרת עכ"ל ודבר פשוט הוא דנקטינן כסברא בתרא דרב חסדא דבין יש לו שתיהם בין אין לו אלא אחת מהם אינם מעכבות זו את זו ואע"פ שבפי' המשנה להרמב"ם כתוב כלישנא קמא דרב חסדא דדוקא כששתיהם בידו הוא דאין מעכבות זו את זו אבל אם אין בידו אלא אינם מעכבות תלמיד טועה כתב כן מבחוץ וטעו הסופרים וכתבוהו בפנים דבנוסחת הערבי ליתא וכ"נ ממ"ש בחיבורו סתם תפלה של ראש אינה מעכבת של יד ושל יד אינה מעכבת של ראש ולא חילק בין יש לו לאין לו וכ"נ שהוא דעת כל הפוסקים וכ"כ הרא"ש בהדיא וז"ל הילכך בין יש לו בין אין לו אינם מעכבות ויכול להניח זה בלא זה כגון היכא דאיכא שום אונס וכגון שהולך בדרך ואינו יכול להתעכב ולהניח של יד מניח של ראש ולא חיישינן למה שאמרו כל זמן שהם בין עיניך יהיו שתים עכ"ל ונראה שכתב כגון היכא דאיכא שום אונס משום דאם יש לו שתיהם ודאי שאסור להניח של ראש קודם של יד וכ"ש לבטל שום אחת מהם אם לא מפני האונס ומ"מ נראה שאם לא הניח אלא אחת מהם אע"פ ששתיהן בידו ולא היה לו שום אונס יצא ידי אותה מצוה שקיים ובהגהת סמ"ק כתב ודוקא שאין לו אבל יש לו מעכבים ואי אפשר לומר דמעכבין לענין שלא יצא ידי חובת אותה שהניח קאמר שאע"פ שביטל המצוה בלא אונס מ"מ מצוה דעבד עבד אלא צ"ל דמעכבין דקאמר היינו לומר שאסור לו לבטל שום אחת מהם ויש לדקדק בלשון רבינו שכתב ואפילו אם יש לו שתיהם וכו' דמשמע דיותר ראוי לומר שלא יעכבו זו את זו כשאין לו אלא אחת מכשיש לו שתיהם ובגמרא משמע איפכא דהא הוה ס"ד דרב חסדא כשאין לו מעכבות וכשיש לו אינם מעכבות ונ"ל דלמאי דהוה ס"ד דרב חסדא דגזרינן שמא יפשע עדיף כשיש לו שתיהם דליכא למיגזר בה מידי אבל לדידן דלא גזרינן שמא יפשע כי לית ליה אלא חדא פשוט הוא שיניחנה כיון דתרי מצות נינהו דאטו מאן דלית ליה תרי מצות חדא מצוה נמי לא לעביד אבל כששניהם בידו ה"א דכמצוה אחת חשיבי כיון ששתיהם מצויות בידו וכל שהניח אחת בלא חבירתה לא יצא קמ"ל:
ואם אין לו אלא אחת וכו' מ"ש רבינו דעל של ראש מברך שתים הוא ע"פ הסכמת הרא"ש כפיר"ת דאילו לפיר"י ואלפסי גם על של ראש אינו מברך אלא על מצות. ולדעת נ"י ובעל המאור אף לפיר"ת באין לו בידו אלא של ראש אינו מברך אלא על מצות. ולסמ"ג ולסמ"ק ולסה"ת לפר"ת אף באין בידו אלא של יד לבד מברך שתים וכ"ש על של ראש לבד דמברך ב': כתב האגור נמצאו ג' דינים בספר הזוהר בענין ציצית ותפילין מה שאינו נמצא בכל הפוסקים הנמצאים בינינו האחד שכתוב שם שאיסור גדול הוא מי שמניח תפילין קודם לבישת הציצית. הב' שצריך שילבש תפילין של יד מיושב ושל ראש מעומד. והג' שצריך שיקרב היו"ד שברצועה של יד אצל הבית של יד בקשירתו ומי שמרחקו ירחקו חיים ממנו ולשלשתן יש טעם גדול מצד הקבלה וכו' עכ"ל בסימן פ"ד ומ"ש שצריך שיקרב היו"ד וכו' כתבו ב"י בסימן כ"ז דאיתא בזוהר פרשת פינחס ועוד דין רביעי כמצא לשם דמי שמניח תפילין בתפלת מוסף חייב מיתה:
ואם אין לו אלא אחת מניח ומברך כו'. משנה ריש התכלת תפילין של יד אינה מעכבת של ראש ושל ראש אינה מעכבת של יד ומברך על של יד כשהיא לבדה או כו' זהו כתב לשיטתו ושיטת אביו המבוארת לעיל סי' כ"ה ולא קיי"ל כוותיה:
ב׳
ואפי' אם יש לו שתיהן כו' יכול להניח כו' ולא אמרינן כל זמן שהם בין עיניך יהיו שתים. ועי' בדרישה:
נחלת הכלל · Tur Orach Chaim, Vilna, 1923
על הסימן הזה
טור אורח חיים סימן כ״ו, מתוך חלק אורח חיים. ארבעת הטורים לרבינו יעקב בן אשר, בעל הטורים, הם מיסודות ספרות ההלכה - פסקי ההלכה ערוכים ומסודרים לפי נושאים בארבעה חלקים, וספר זה הוא שעליו נבנה השולחן ערוך שהלך אחר סדר סימניו. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.