דיני בנין בית הכנסת - טור אורח חיים סימן קנ״ג

מותר לעשות מב"ה בית המדרש וכו' וכ' הרמב"ם הטעם דקדושת בית המדרש יתירה על קדושת ב"ה ומעלין בקדש ואין מורידין והוא מימרא דרב פפי משמיה דרבא פ' בני העיר סוף (מגילה דף כו) ודלא כרב פפא דמתני איפכא:

בני העיר שמכרו ב"ה כו' משנה ר"פ בני העיר ותיבה הוא ארגז שס"ת מונח בתוכו כדפי' לעיל בסי' קמ"ח ק"ן:

ומ"ש אבל איפכא להורידן מקדושתן לא כתב מהר"י אבוהב משמע דלקנות כיוצא בהם שרי ושכך מ"כ בשם ה"ר יונה ז"ל ומביאו ב"י ונראה דהיינו דוקא אם כבר מכרו דיעבד שרי לקנות כיוצא בהם אע"ג דאיכא עילויא אחרינא לקנות בהם ס"ת אבל לכתחילה אסור למכרם כדי לקנות כיוצא בהם כדכתב הר"ן ומביאו ב"י דהא פשיטא היא ואין מהרי"א חולק כלל אדברי הר"ן בזה ובס"ת מיבעיא לן אי שרי לכתחילה כיון דליכא לעילויי ולא איפשיטא ונקטינן נמי לחומרא כמ"ש הר"ן ועיין במ"ש בי"ד סי' ע"ד באורך:

ואפי' אם קנו בקצת וכו' שם בסיפא וכן במותריהן משום דמה לי כולה מה לי מקצתה מ"מ איכא הורדה אם משנה המותר לקדושה קלה:

ומ"ש וכן אם גבו מעות כו' פי' כשם שבמכרו דבר שקדושתו חמורה אין יכולין לקנות בדמי כולה דבר שקדושתו קלה כך הדין אם גבו אבל אם קנו בקצת המעות הדבר שגבו בהם והותירו משנין המותר אף לדבר שקדושתו קלה דבזה אין דין גבו כמכרו ופירש"י מותר להורידן שהרי עדיין לא באו לשימוש קדושה חמורה עכ"ל:

ומ"ש רבינו משנין המותר לכל מה שירצו כ"כ הרמב"ם בפ"א וקשיא לי דה"ל לומר משנין המותר לדבר שקדושתו קלה אבל לכל מה שירצו משמע אפילו לדבר שאין בו קדושה כלל אלא שאר צרכי הקהל ועוד כתב בכסף משנה תמה מהר"ך אמאי אין משנין הדמים הא הוו כטווי לאריג דליכא למ"ד ואפי' בלבנים אמרי' בתחילת הפ' דלית בהו משום קדושה כ"ש שגבו מעות וההיא דגבו והותירו יש לנו לפרש בע"א או שנאמר דלאו הילכתא היא עכ"ל וקושיא זו לפע"ד אינה צריכה לפנים דמה ענין הזמנ' לכאן שאין כאן הזמנה כמו מי שמזמין עצים ואבנים משלו ובונה בהכ"נ דאינו קדושה אלא משעת תשמיש שהתפלל בה אלא כהתנדב מעות ונתן ליד הגובה לצורך מה שגבו דמיד חלה הקדושה על המעות לקנות בהן אותו דבר שקדושתו חמורה ואסור לשנותן ואפי' המנדב עצמו אין בידו לשנות כמבואר בי"ד סימן רנ"ט ועל הקושיא הראשונה נראה דסבירא ליה להרמב"ם ורבינו דאם קנו בקצת המעות הדבר שגבו בהם והותירו משנין המותר לכל מה שירצו אפילו אין בו קדושה כלל אלא לכל שאר צרכי ציבור דכל מי שמתנדב דבר לצורך כך וכך אדעתא דהכי הוא מנדב לעשות במותר לכל מה שירצו והכי משמע בתלמודא דאמר רבא ל"ש אלא שמכרו והותירו אבל גבו והותירו מותר איתיביה אביי בד"א שלא התנו אבל התנו אפילו לדוכסוסיא מותר (פירוש פרשא דמתא מזומן לשליחות מושל העיר כשיצטרכו) היכי דמי אילימא שמכרו והותירו כי התנו מאי הוי אלא שגבו והותירו וטעמא דהתנו הא לא התנו לא לעולם שמכרו והותירו והכי קאמר במה דברים אמורים שלא התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל התנו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו לדוכסוסיא נמי מותר ומשמע דלמסקנא בגבו והותירו אפילו לא התנו מותר נמי אפילו לדוכסוסיא כמו במכרו והותירו היכא דהתנו דאל"כ ה"ל לחלק בין היתר זה להיתר זה והכי משמע נמי לישנא דקאמר רבא אבל גבו והותירו מותר דקאמר מותר בסתמא דמשמע מותר לכל מה שירצו כנ"ל דעת הרמב"ם ורבינו והכי נקטינן דלא כדמשמע מפי' רש"י דלא שרי אלא הורדה לקדושה קלה:

והא דב"ה נמכרת וכו' פי' דכרכים כיון שנעשית גם לאנשים אחרים אין בני העיר לבדם בעליהם ואף על פי שבנאוה משלהם בלבד ולא קבלו שום סיוע לצורך בנין משל אחרים מ"מ ה"ל כאילו הקדישוה בפי' לדעת כל העולם וכל ישראל בעלים שלו ואין רשות לבני העיר למכור שלא מדעת בעלים והכי נקטינן וכ"כ הרמב"ם והרא"ש ואחריהם נמשך רבינו דלא כי"מ בדרך אחר עיין בב"י:

ומ"ש אלא א"כ תלו אותה בדעת היחיד שם בפ' בני העיר א"ר אשי האי בי כנישתא דמתא מחסיא אע"ג דמעלמא אתו לה כיון דאדעתא דידי קא אתו אי בעינא מזבנינא לה ופי' הרא"ש דאע"פ שקדושה היא הך בי כנישתא לדעת כל העולם כולם מסכימים לדעת רב אשי וס"ל לרבינו דכל בני העיר קידשוה בשעת בנין לכל העולם ותלו אותה בדעת רב אשי ודבר זה היה נודע ומפורסם שכל בני העיר מסכימים לדעת רב אשי וה"ה יחיד אחר אם תלו אותה בדעתו יעשה בה היחיד מה שירצה להוסיף או למעט בבנין או למכרה לגמרי ולבנות ב"ה אחר במקומו או במקום אחר ותלמודא דנקט רב אשי מעשה שהיה כך היה בב"ה דמתא מחסיא דהיה ידוע דכולם מסכימים לדעת רב אשי. ויש לפרש ג"כ דס"ל להרא"ש דגדול בדורו כרב אשי מסתמא כולם היו מסכימים לדעתו ולמד רבינו מדבריו דה"ה כל יחיד אם תלו אותה בפירוש בדעת היחיד ונראה דה"ה בתלו בני העיר בשעת בנין לדעת עצמם דיכולין למכרה וכ"ש הוא מתלו אותה ביחיד בלבד והא דלא כתב רבינו דין זה דגדול הדור דמסתמא כולם מסכימים לדעתו היינו משום דס"ל דאין ללמוד שאר גדול מרב אשי והכי נקטינן וכן פי' ב"י ודלא כפי' מהר"י חביב:

ומ"מ המעות נשארין בקדושתן פי' ב"ה של כפרים או אפי' של כרכים כשתלו אותה בדעת היחיד דיכולין למכרה וב"ה יצאה לחולין מ"מ הקדושה חלה על הדמים ואסור לשנותם לקדושה קלה ובכפרים מפרש בסמוך דוקא בשלא מכרוה שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר:

ואם בנו בית סתם וכו' כ"כ הרא"ש ע"ש הירושלמי דאפילו הקדיש תיבה או מטפחת לשם ספר עד שלא נשתמש בו הספר מותר להשתמש בו הדיוט א"כ כ"ש אם בנאוה לשם בהכ"נ אינו קדוש אלא משנשתמש בו דהזמנה לאו מילתא היא ויכול להשתמש בו הדיוט ואע"ג דאינו יכול לחזור בו דבפיך זו צדקה דחשיב כמו נדר וכמ"ש המרדכי בשם מהר"ם על ראובן שאמר קרקע זו אני נותן לבנות עליה בהכ"נ דאינו יכול לחזור בו וה"נ אם הקדיש ביתו לבהכ"נ או בנאוהו לשם בהכ"נ אינו יכול לחזור בו מ"מ אין קדושה חלה עליו כלל ומשתמש בו הדיוט ולא דמי לגבו מעות דהתם הקדושה חלה עליו מיד משעה שהוציא המעות מידו ונתנם ליד הגובה כדפי' לעיל ולאו דוקא מעות אלא הוא הדין עצים ואבנים כשגבו מכל אחד אבן או עץ נמי חלה הקדושה עליו כמו גבו מעות אבל במקדיש בית לבהכ"נ או בנאוהו לשם בהכ"נ לא הוציא מידו כלום ואינו אלא הזמנה בעלמא ומשתמש בו הדיוט ולבנים חדשים שנעשו לצורך בהכ"נ דאין בהם קדושה כמ"ש רבינו בסוף סימן זה היינו נמי שאין שם אלא הזמנה בעלמא שלא הוציאם מתחת ידו וב"י כתב פירוש זה ואמר ודוחק לחלק בכך ותמהתי דלפע"ד נראה דתורת אמת הוא לחלק בכך וכמ"ש לעיל בסעיף ג' וכן פסק בהגהת ש"ע: כתב במרדכי דבהכ"נ לא קדיש אלא באזמניה לבהכ"נ לעולם וגם עשה מעשה שהתפללו בה פעם אחת כדאמר גבי תפילין צר ביה ואזמניה לצורך תפילין לעולם ולא לפי שעה אז קדיש כי צר ביה חד זימנא אבל הקדיש בית לפי שעה לתפלה כגון בכ"נ שבבבל ע"ת הם עשויות ושרי אי אתנו דהכל לפי תנאו עכ"ל והכי נהוג והא דכתב רבינו בסי' קנ"א דלא מהני תנאי בשעת יישובן היינו לומר דבעוד שנוהגין בו קדושת בהכ"נ והציבור מתפללין בה ורוצין להשתמש בה התם הוא דלא מהני תנאו אבל אם התנה להתפלל בו עד זמן פלוני ואחר כלות הזמן לא יתפלל בו כלל אז מהני תנאו שלאחר כלות הזמן אין שם קדושת בהכ"נ כלל ומשתמש בו כל תשמיש שירצה. ולפי זה ודאי דברי המרדכי הללו עולים יפה ומסכימים לדברי המפרשים בהך דב"כ שבבבל ע"ת עשויות שהביא ב"י בסימן קנ"א ודלא כב"י שכתב דאינן מסכימים ודו"ק:

וכשמוכרים אנשי כפר בית הכנסת וכו' איכא להקשות דה"ל למימר בסתם וכשמוכרין בית הכנסת וכו' דהוה בכללו גם כן בית הכנסת דכרכים כשתלו אותה בדעת היחיד דמסתמא דין בית הכנסת זו כדין ב"ה של יחיד בשלו דיכול למוכרו ולעשות בדמיו כל מה שירצה וכי היכי דלעיל אמר רבינו בסתם גבי איסורא ומ"מ המעות נשארין בקדושתן וקאי אדכפרים ואדכרכים כשתלו אותה בדעת היחיד ה"נ הכא גבי היתירא ה"ל למימר בסתם בתרוייהו ולמ"ש הר"ן דהך דתלו אותה בדעת היחיד דיעשה בה היחיד כפי דעתו היינו בהדי ציבורא ולאפוקי מדכרכים דציבורא לא מלוי מזבני לה עכ"ל ומביאו ב"י וכן פסק בש"ע ניחא דדוקא אנשי כפר יכולין למוכרה ממכר עולם והלוקח יעשה בה מה שירצה חוץ ממרחך וכו' אבל בדכרכים ותלו אותה בדעת היחיד אין היחיד עושה בה מה שירצ' אלא להוסיף או למעט בבנין או למכרה ולקנות בה'"כ אחרת והלוקח ג"כ מנהיג בה קדושת בה"כ ולא דמי לבה"כ של יחיד בשלו דהוא לבדו בעליה הילכך יכול לעשות בדמיו מה שירצה והלוקח ג"כ יעשה בה מה שירצה אפי' אלו הד' דברים אבל בדכרכים ותלו אותה בדעת היחיד כיון דכל ישראל בעליה דבה"כ זו אלא דתלו אותה בדעת היחיד ודוקא בהדי ציבורא אין יכולין להפקיע קדושת בה"כ לעולם אלא אעפ"י שיכולין למוכרה מ"מ הדמים נשארין בקדושתן והבה"כ ג"כ נשארה בקדושתה ועדיין צ"ע:

ומ"ש וכן כל יחיד בשלו יכול למוכרו ולעשות בדמיו כל מה שירצה אפילו ס"ת או בה"כ כצ"ל. ואח"כ מתחיל דבור אחר לבנים או עצים מבה"כ ישן וכו' ובב"י תופס הדיבור ב"ה או לבנים או עצים וכו' וכ"ב בש"ע והוא ט"ס:

לבנים או עצים מב"ה ישן וכו' מימרא דרבא שם (דף כ"ו) וכתבו התוס' אמאי קאמר הכא אוגורה ומשכונה אסור ובמתני' (דף כז) קאמר ר"מ דאין מוכרין ב"ה (אפי' של רבים לרבים מכירת חלוטין דדרך בזיון הוא כלו' אינה נחשבת בעינינו לכלום) אלא ע"ת שאם (ירצה יחזירהו) והלא על תנאי הוי כמשכונה ונ"ל דהא דר"מ שרי למכור ע"ת היינו של רבים לרבים להתפלל שם דאין במכר זה זלזול והא דאסרינן הכא משכנתא היינו ליחיד משום זלזול עכ"ל אם כן לפ"ז לחכמים דפליגי אר"מ ושרי למכור ממכר עולם חוץ מלד' דברים ומכ"ש דע"ת שרי והלכה כחכמים א"כ משכנתא נמי שרי של רבים לרבים וכתב ב"י ולא ראיתי לא' מהפוסקים שחילק בכך עכ"ל וכן נלע"ד דאין דיבור זה מדברי התוס' אלא מאיזה תלמיד שכתב כך בגליון והכניסוהו בפנים דאי כפירושו אמאי קאמר תלמודא אוגורה ומשכונה אסור מ"ט בקדושתה קאי פי' שאין דבר שיחול קדושתו עליו והיא תצא לחולין והלא לפי דברי התוס' בשל רבים לרבים שרי אפי' אין דבר שיחול קדושתו עליו ואין משכנתא אסורה אלא ליחיד משום זלזול והורדה ותו אי טעמא משום זלזול והורדה אף מכירה אסור כדתנן אין מוכרין של רבים ליחיד אלא האי פירושא ליתא ופשיטא דאפילו של רבים לרבים אסרינן הכא אוגורה ומשכונה מטעמא דבקדושתה קאי ור"מ דמתיר למכור ע"ת שאני התם כיון דאיכא צד אחד במכר שפיר חיילא הקדושה אדמיה והיא יוצאת לחולין: כתב מהרש"ל מכרו חומשין לוקחין בדמיהן ס"ת אבל איפכא להורידן מקדושתן לא נראה דאין קרוי הורדה מקדושה אם מניחין שאר ספרים בארון אצל ס"ת דהא עדיין בקדושתו קיים ותדע שהרי מעולם נהגו להניח בארון יריעות פסולין וה"ה חומשים ושאר ספרים אכן צ"ע היכא שהוציאו ס"ת ממנו אם יכולין להניח בתוכו שאר ספרים דמאחר דלית בה ס"ת איכא הורדה מקדושתה לפי שעה או לא עכ"ל ולפעד"נ פשוט דאסור מדתניא בפרק בני העיר (מגילה דף כז) גוללין ספר תורה במטפחת חומשין וחומשין במטפחת נביאים וכתובים אבל לא נביאים וכתובים במטפחת חומשין ולא חומשין במטפחת ס"ת ורישא דגוללין ספר תורה במטפחת חומשין ודאי מיירי דגוללין לפי שעה קאמר ואח"כ חוזרין וגוללין בה חומשין דאין לפרש דבמייחד אותה מעכשיו והלאה שלא לגלול בה אלא ס"ת לא איצטריך ליה למתני דהא פשיטא דשרי אלא בע"כ דבגוללין בה ס"ת לפי שעה קאמר דשרי אח"כ לחזור ולגלול בה חומשין וא"כ סיפא נמי דאסור לגלול חומשין במטפחת ס"ת בגוללין לפי שעה היא ואפ"ה חשבינן לה הורדה ואסור כדפי' והכי משמע להדיא במרדכי ר"פ בני העיר וב"י מביאו בסי' קנ"ד ע"ש גם מתוך מ"ש ב"י לשם בסימן קנ"ד וז"ל ומיהו איכא למידק שהרי מניחין סדורי תפלה וספרים אחרים ע"ג בגד הפרוס על התיבה כו' אלמא דס"ל דלפי שעה נמי הוי הורדה וכן מוכח ממ"ש הר"ן דאי בעינן עילויא אסור לגלול ס"ת זה במטפחת של ס"ת אחר ומביאו ב"י בסימן קנ"ד אלמא דלפי שעה נמי אסור וה"ה דאסור להניח חומשים ושאר ספרים בארון כשאין בה ס"ת דאף לפי שעה חשיב לה הורדה ואפי' אצל ס"ת נמי אין נראה להקל להניח בתוכה יריעות וחומשין וספרים פסולין כי מי הגיד לנו דמנהג וותיקין הוא:

ועיין ביו"ד סימן רנ"ב אם מוכרין בית הכנסת לצורך צדקה:

וכ"נ בסמוך מדברי א"ז ונראה דבדין זה כ"ע מודים בו אף הרא"ש והרמב"ם ורבינו וכ"ש הוא דהרי מחמיר טפי לענין מכירה ממה דמחמרי הגהת אשיר"י:

וכתוב בא"ז דיחיד שבנה בית הכנסת בכפר או בכרך ונתנו לבני העיר להתפלל ונתנו לגמרי להקהל אפילו לחזק בדק הבית או להוסיף על הבנין ואין הוא או יורשיו יכולין למחות הרי היא לגמרי של הקהל ודינו כבהכ"נ של בני העיר למוכרה ע"י ז' טובי העיר אבל אם נתנו להם רק להתפלל ושייר לעצמו שאין רשאין לחזק או להוסיף עליו כי אם ברשותו או ברשות יורשיו אין לה מכר כי אם ע"פ הקהל ועל פיו או ע"פ יורשיו עכ"ל:

בתא"ו נ"ג ?ה"ח דזריעה נמי אסורה כמו ד' דברים אלו:

ונ"ל דהכי נקטינן כתב הר"ן ר"פ בני העיר מכירת ב"ה לא בעי הכרזה ואין בו דין אונאה ואפי' היו יתומים קטנים בעיר יכולין בני העיר למכרה וכל צרכי העיר בכיוצא בזה ובתשובת הרשב"א סי' תרי"ז משמע דכל הקדש שביד הקהל לשנותו מוכרים ג"כ שלא בהכרזה אבל במקום דאסור לקהל לשנותו בעי הכרזה וע"ש שהאריך:

וכן נהגו למכור ס"ת וספרים דלא כמהר"א והר"א מפראג שכתבו דלא מיירי כאן אלא בעבר ומכרו אבל לכתחילה אסור למוכרו וכבר הארכתי בזה בי"ד סי' ע"ר וסי' רפ"ב:

וכ"כ בתא"ו נ"ג ח"ה:

ובתשובת הרשב"א סי' תרי"ז הביא מן הירושלמי דז' טובי העיר דוקא אבל לא פחות אם לא שבררו אותן למכירה זו וכן הוא בדברי הר"ן ר"פ בניהעיר:

וכתב מהר"ם פדו"ה סי' פ"ה ואפשר דוקא שהשאיל לרבים אבל כ"ז שלא השאיל בפירוש אלא הניחן סתם לבא לב"ה יכול למחות במי שירצה כ"ש אם התנה מתחילה שכ"ז שירצה שיוכל למחות שתנאו קיים:

וכתבתי דינים אלו בח"ה בדיני חזקה בעז"ה סי' קמ"ט כתב בתא"ו נתיב כ"ג ח"א אסור לעשות מאתנן זונה ומחיר כלב דבר של מצוה כגון ב"ה או ס"ת וכדומה לזה ולא מיקרי זונה אלא איסור ערוה ולא פנויה ואינו אסור אלא כשהביאה האתנן עצמו לדבר מצוה אבל נתן לה מעות מותר לקנות מהן ד"א לצורך מצוה ואפי' בהמה לגבי מזבח ואין אלו הקדשות בכלל זונה והארכתי בזה מפני הטועים האומרים שאלו הקדשות מה שנודרים לצדקה הוי בכלל אתנן זונה ושאר דיני אתנן זונה הם בפ' כל הפסולין בתמורה (כה:) עכ"ל ועי' בהרמב"ם כפר עבודה הל' איסורי מזבח פ"ד כל דיני אתנן ולקמן בא"ע יתבאר איזה מיקרי זונה:

אבל לא מבית המדרש ב"ה ר"ל אפי' בדיעבד כדמשמע פשוט בדברי רבי' מכאן ואילך דאסור להוריד בקדושה והא דמתחיל רבינו וכתב מותר לעשות מב"ה בית המדרש משמע מותר לכתחילה י"ל דכיון דמעלין בקודש מותר לכתחילה נמצא דאגב רישא נקטיה אבל בסיפא איירי אף בדיעבד:

שקדושת בית המדרש יתירה עיין בי"ד סי' רמ"ז:

בני העיר שמכרו ב"ה יכולין לקנות בדמיה תיבה משנה ר"פ בני העיר והטעם דעילויי בקדושה הוא. ואפי' לכתחילה נמי מותר למכור ב"ה כדי לקנות תיבה ומכרו דנקט איידי דסיפא נקט ליה דאיפכא אפי' מכר כבר התיבה אין לקנות בדמיה ב"ה ודו"ק שם בגמ':

לקנות בדמיה תיבה גם כאן כתב מהרי"ן חביב וגם הר"ן ר"פ בני העיר דתיבה הוא ההיכל ורבותינו קראוהו ארון ותלמידי ר"י פי' שהוא הלוח שמעמידין עליו התורה כל השנה ועיין לקמן סימן קנ"ד:

ליקח בדמיה מטפחת פי' מטפחת לס"ת ר"ן ומדברי רבינו לא משמע כן שכתב אח"כ מטפחת לוקחין בדמיה חומשין כו' משמע דע"כ מיירי נמי במטפחת של חומשין:

מטפחת לוקחין בדמיה חומשין כו' לשון המשנה מטפחת לוקחין ספרים ספרים לוקחין תורה ומפרש רבינו דספרים היינו חומשין כלומר שכתב כל חומש לבדו ואין קדושתו כקדושת ס"ת שכתובים בו כל הה' חומשים יחד ב"י. וכתב הר"ן בשם הירוש' דאפי' מטפחת ס"ת לוקחין בדמיהן חומשים ואיפכא נמי אפי' נביאים וכתובים אין לוקחין בדמיהן אפי' מטפחת ס"ת:

אבל איפכא להורידן מקדושתן לא משמע דלא קפדינן אלא שלא יורידם מקדושתן אבל לקנות כיוצא בהם שרי ונ"ל דהיינו דוקא כשכבר מכרו הקדושה האחת או יכולין לקנות שניה שוה לה אבל למכור לכתחילה אחת כדי לקנות אחרת שוה לה נראה דלא שרי שהרי איבעיא בגמ' מהו למכור ס"ת ישן כדי לקנות חדש ולא אפשיטא ומשמע דלחומרא וכ"כ הרי"ף בהדיא ומוכח בגמ' דאפילו אם החדשה כבר מתוקנת כראוי שאין חשש דפשיעות אפ"ה איבעיא להו אי בעינן דוקא להעלות בקדושה או לא כנ"ל ודברי ב"י בכאן לא משמע כן. אבל אין דבריו נראין כלל ועיין בי"ד סי' ר"ע מ"ש על דבריו אלו ודו"ק:

וכן אם גבו מעות לבנות ב"ה או בה"כ נראה דאיפכא גרסי' דאל"כ הוה זו ואצ"ל זו אם לא שנאמר דהוה רבותא במילתא בתרייתא שמשנה המותר לכל מה שירצה:

משנין המותר לכל מה כו' כתב ב"י בשם הגהות אשיר"י שאם התנו בשגבו המעות לעשות חפצם ממותר הדמים אפי' קנו ומכרו וחזרו וקנו קדושה במקצת הדמים המותר מותר להורידו אבל אם לא התנו כשגבו אלא כשמכרו התנו אסור להורידם עכ"ל:

אפילו בנו אותה משלהם פי' מפני שהם בונים אותם על דעת כל העולם והרי הם כמקדישין אותה לכל ואפילו הסכימו כל הרגילים ליכנס לזאת העיר למוכרה שמא יש א' בסוף העולם שהיה סמוך לעיר הזאת והיה רגיל ליכנס בה ולדעתו הוקדשה אשר"י:

אא"כ תלו אותה בדעת יחיד כו' ז"ל הגמרא אמר רב אשי האי בי כנישתא דמתא מחסיא אע"ג דמעלמא אתו לה כיון דאדעתא דידי קאתו אי בעינא מזבנינא לה והיינו אפי' בסתמא אמרינן דודאי תלו בדעתו ומ"מ סבר רבינו דדוקא רב אשי דאדם גדול היה דמימות רבי ועד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד אבל שאר ת"ח לא אמרינן שכולם מסכימים לדעתו ולכך סתם וכתב אא"כ תלו אותה בדעת היחיד כיון דבפירוש תלו אותה בדעתו אפי' קל שבקלים יעשה בה מה שירצה:

ומ"מ המעות נשארין בקדושתן נראה דזה קאי אכפרים שמכרו ב"ה או בכרכים שתלו אותם בדעת יחיד ומכר אותו יחיד לעולם המעות נשארין בקדושתן ומ"ש מה שירצה לא תימא דאפילו אם ירצה לשנותן שרי דהא דקדק רבינו וכתב ויעשה בה מה שירצה דמשמע דהיינו בה בבה"כ דוקא שיכול למוכרה אימת שירצה ולזמן שירצה אבל לא לשנותן כדין ככר שיכולין למכור ואין רשאין לשנות הדמים וכן מוכח מדכתב רבינו לקמן וכן כל יחיד בשלו יכול למוכרה ולעשות בדמיו כל מה שירצה דמשמע דוקא בשהיחיד בנה ב"ה ממעות שלו או יכול לשנות המעות אבל כשבנו רבים אדעתא דיחיד לא יכול לשנות המעות והא דמייתי הרא"ש וב"י הביאו ראייה אהא דאמר רב אשי כיון דאדעתא דידי קאתו מזבנינא אהא דמתניתין אם הם של יחיד יכול לעשות בהן מה שירצה משמע דשוין הם בדינים י"ל דאין רצונו להשוות בכל ענינים עד שנאמר דאפילו כשבנו אדעתא דיחיד שיוכל לשנות המעות אלא לענין שכמו שיחיד הבונה ממעות שלו יכול למכור בכל זמן שירצה ובכל אופן שירצה כך יחיד שתלו בנין ב"ה בדעתו יכול למכור בכל אופן שירצה אבל בשינוי מעות מחולקין וק"ל:

אפילו אם בנאוהו תחילה לשם ב"ה כתב ב"י ומיהו ה"מ כשמביאין עצים ואבנים משלהם ובונים בהם (ודוקא קודם שבאו ליד גבאי ואפ"ה אינן יכולין לחזור בהן הבעלים) אבל אם גבו מעות לבנין ב"ה חלה קדושה במעות וכשקנו באותם מעות עצים ואבנים חלה קדושת הדמים על אותן עצים ואבנים ואין רשאין לשנותן אלא לקדושה חמורה מהם דהא דאמר רבא גבו והותירו מותר משמע שכל שלא קנו מהם למה שגבו אותה אסורה עכ"ל:

יכולין למוכרה ממכר עולם כו' פי' אבל המעות נשארין בקדושתה כדלעיל:

והא דאמרינן שהמעות כו' פי' הא דאמרינן כשמוכרין אנשי כפר ב"ה כו' שהמעות נשארין כו' ה"מ בשלא מכרוהו וכו':

במעמד אנשי העיר עיין בדרישה:

במעמד אנשי העיר פי' בפרהסיא ואין מוחה וא"צ שיהיו שם כל העדה ויאמרו הן שא"כ לא עשו טובי העיר אלא כולם מרדכי פ' השותפין דף תפ"ב ע"ש:

אפילו ס"ת כו' עיין בי"ד סי' ע"ר וסי' רפ"ב שכתב בשם הרא"ש וז"ל הילכך יחיד שמכר ס"ת שלו מותר להשתמש כו' ר"ל דוקא שמכר בדיעבד אבל אסור למכור לכתחילה אם לא לישא אשה וללמוד תורה וב"י כתב בשם הרא"ש בי"ד דוקא בשל רבים יש איסור אבל יחיד בס"ת שלו אינו רואה סימן ברכה אבל איסורא ליכא:

ב"ה או לבנים כו' כצ"ל:

יכולין ליתנם במתנה פי' ויעשה בהן מה שירצה דחלה קדושת הכנסת על הדמים או על ההנאה:

דמתנה כמכר הטעם דאי לא ה"ל הנאה מיניה לא הוי יהיב ליה הילכך ה"ל כזבינא:

אין בהם קדושה עיין בדרישה: