שישתדל כל אדם ליקח לו אשה הגונה - טור אבן העזר סימן ב׳

לא ישא אדם אשה אלא הוגנת לו ר"פ י' יוחסין (קידושין דף ע.) ומ"ש פי' שלא יהא בה שום פיסול כן פרש"י שאינה הוגנת לו פסולה לו ועיין בתשובת הריב"ש סי' ט"ו ומ"ש שכל הנושא אשה שאינה הוגנת לו כשהקב"ה מעיד על השבטים אינו מעיד עליו וכו' עד יחסותא דבבל שתיקותא הכל שם (דף עא:) מ"מ משפחה שנתערב בה ספק פסול א"צ לרחקה שכולן טהורין לעתיד לבא (שם:) אריב"ל כסף מטהר ממזרים שנאמר וישב מצרף ומטהר כסף וגו' מאי מגישי מנחה בצדקה א"ר יצחק צדקה עשה הקב"ה עם ישראל משפחה שנטמעה נטמעה ואמרי' בתר הכי דרבי יוחנן נמי סבר לה כרבי יצחק וקאמר עלה אביי אף אנן נמי תנינא (עדיות דף ט') משפחת בית צריפה היתה בעבר הירדן וריחקה בן ציון בזרוע ועוד אחרת היתה שם וקרבה בן ציון בזרוע כגון אלו אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב כגון אלו דידעינן אבל משפחה שנטמעה נטמעה ופרש"י אליהו בא לעתיד לבא דכתיב והשיב לב אבות על בנים זה מבני בניו של זה דיודעים שהכל מחזיקים אותם בפסולים שנתקרבו בזרוע אבל משפחה שנטמעה מחמת שלא נודע פיסולה נטמעה וגרסי' תו התם (קידושין דף עא:) ת"ר ממזרים ונתינים טהורים לעתיד לבא דברי רבי יוסי ר"מ אומר אין טהורים אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי ומפרש התם טעמא דרבי יוסי משום דכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם וכו' כשהוא אומר אטהר אתכם הוי אומר אף מן הממזרות וכתב הר"ן (פ"י יוחסין דף תרנ"ד) אהא דאמר אביי אף אנן נמי תנינא משפחת בית צריפה היתה בעבר הירדן וכו' מכאן נראה שאף בזמן הזה משפחה שנטמעה נטמעה כלומר שמי שיודע פיסולה אינו רשאי לגלותו אלא יניחנה בחזקת הכשרה ולעתיד לבא אע"פ שיודע הדבר תהא כשרה ומיהו איפשר שראוי לגלות לצנועים כדי שלא ידבקו בהם ואע"פ שאם היו נדבקים בהם בלא ידיעה לא היה שם איסור כלל אבל מפני שאין הזרע מוכן לקדושה וטהרה שאין הקב"ה משרה שכינתו אלא על משפחות מיוחסות שבישראל כשר הדבר לגלותו לצנועין : והיינו דגרסי' בגמ' (שם עא:) תניא עוד אחרת היתה שם ולא רצו לגלותה אבל חכמים מוסרין אותה לתלמידיהם פעם אחד בשבוע ונ"ל שהוא מן הטעם שכתבתי ומש"ה היודע עכשיו פיסול משפחה שנטמעה אינו חייב לגלותו ולא רשאי אלא לצנועים ותמהני דמשפחה שנטמעה מוישב מצרף ומטהר כסף ילפינן לה וקרא ודאי לעתיד הוא דכתיב כדאמרינן בגמרא (שם ע:) כשהקב"ה מטהר את השבטים שבטו של לוי מטהר תחלה שנא' וישב מצרף ומטהר כסף וטיהר את בני לוי והיינו לעתיד אבל בזמן הזה מנ"ל ולקמן אפרש עכ"ל ואח"כ כתב וז"ל כתב הרמב"ן דהא דתנן כגון אלו אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב משום פסולי עבדות וחללות קאמר עבדים לפי שאינם מכלל ישראל וחללים לפי שמטהר שבט לוי ואינן נדחין מקהל אבל פיסול ממזרות ונתינות הא איפסיקא הלכתא כר' יוסי דאמר שהן טהורות לעתיד לבא ומשמע אפילו בידועים דאילו אותם שנטמעו השתא נמי טהורים הם שאפילו היודעים בהם אינם מעידים בהם לפי שהם טהורים מן התורה וכן משמע כל הסוגיא דר"מ ור' יוסי לאו במשפחה שנטמעה פליגי אלא משפחה שנטמעה נטמעה ד"ה ופלוגתייהו בידועים הם ע"כ ותמהני דמדאמר רב יוסף אי לאו דאמר רב יהודה וכו' משמע דפלוגתייהו בשאינם ידועים היא דאי בידועים מאי אתי לאשמועי' ועוד תמהני דודאי ריב"ל דאמ' כסף מטהר ממזרים לית ליה דר' יוסי אי ר' יוסי אפילו בממורים ידועים קאמר דא"ה כסף למה לי ונטמעה ל"ל וכולה סוגיא כפשטה עלה רהטא דמשפחה שנטמעה שנטמעה בממזרים קאמר אלא ודאי משמע דפלוגתייהו דר"מ ור' יוסי במטומעין היא ופשיטא לן שאין בין עולם הזה לימות המשיח לענין מצוה כלום וכי היכי דחזינן דאליהו לא יגלה משפחות המטומעים אע"פ שכולן יהיו גלויות לפניו אף אנו אין עלינו לגלותן ולא רשאין בכך ואף לרב רבי יונתן הכהן מצאתי בפירושיו הלכה כרבי יוסי דמשפחה שנטמעה נטמעה ואפשר עוד לומר דרבי יוסי אף בודאין קאמר ואיהו ומאן דפסיק כותיה לית להו בנטמעה מידי אלא לדברי המכשיר מכשיר אף בודאין ולדברי הפוסל פוסל אפילו במטומעין ומיהו מ"ד כסף מטהר ממזרים דמשפחה שנטמעה נטמעה לא ס"ל כר"י אלא כר"מ דודאין פסולין לעולם אבל מטומעין אין אליהו עתיד לגלותן וכיון דחזינן אמוראי טובא דאזלי בהך שיטתא ריב"ל ור' יוחנן ואביי דהוא בתרא דאמר אף אנן נמי תנינן נקטינן כותייהו במטומעין ונראה שזהו דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בסוף ס' שופטים בימי מלך המשיח וכו' ואינו מייחס ישראל אלא לשבטיהם אבל אינו אומ' על שהן בחזקת כשרות זה ממזר וזה עבד שהדין הוא שמשפחה שנטמעה נטמעה ע"כ וכיון שאין אליהו עתיד לגלותן אף היודעים בהם אין מגלין אותם שאין בין העה"ז לימות המשיח לענין זה כלום עכ"ל. והרא"ש בפ"ד דקידושין סימן א' כתב כדברי ה"ר יהונתן דרבי יוסי בפיסול מטומע שאינו ידוע איירי כדאמרי' לעיל משפחה שנטמעה נטמעה וכך הם דברי רבינו ובהגהות מרדכי דפ"ק דיבמות כתוב בשם א"ז דרבא דאמר התם והיא עמוקה משאול וכולי פליג אדשמואל וסבר כר"מ דאין טהורים לעתיד לבא ולפי זה ליתא לדשמואל דפסק כר' יוסי ואמר שיש להתרחק ממשפחות שאינן ידועות ואין לדחות דברי כל רבוותא דפסקי הלכה כרבי יוסי מקמי א"ז ועוד דכיון דתלמודא קאמר סתמא אמר שמואל הלכה כר' יוסי ולא אייתי מאן דפליג עליה משמע דס"ל דהלכה כוותיה וההיא דרבא דיבמות איכא לפרושי בענין דלא פליג אדשמואל:

בד"א לישראל אבל כהן לא ישא מהן וכדלקמן בסימן זה וכל הארצות סתמא בחזקת כשרות עומדות וכולי בפרק י' יוחסין (קידושין דף עב) אמימר שרא לרב הונא בר נתן למינסב איתתא מחוזייתא א"ל רב אשי מאי דעתיך דאמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים כל ארצות בחזקת כשרות הן עומדות והא בי רב כהנא לא מתנו הכי ובי רב פפא לא מתנו הכי ובי רב זביד לא מתנו הכי אפ"ה לא קיבלה מיניה משום דשמיע ליה מרב זביד דנהרדעא ופרש"י זו דברי ר"מ מתני' דקתני דעלו פסולין לא"י ומשמע דאין כל הארצות בחזקת מיוחסות חוץ מבבל כדאמרי' בריש פירקא (דף ע) דמסייע לר"א דאמר ייחס עזרא את בבל. מחוזייתא ואין מחוזא בתוך גבול בבל אמורים לענין יוחסים והא בי רב כהנא לא מתנו הכי משמיה דשמואל אלא כדאמרי' לעיל כל הארצות בחזקת פסלות וא"ר יהודה אמר שמואל כל הארצות עיסה ע"כ ואהא דתנן (שם דף עו.) התם הנושא אשה כהנת צריך לבדוק אחריה ד' אמהות שהן ח' אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר"מ אבל חכ"א כל משפחות בחזקת כשרות הן עומדות איני והאמר רב חמא בר גוריא אמר רב משנתינו בשקרא עליה ערער מאן דמתני הא לא מתני הא א"ד אר"י א"ר זו דברי ר"מ אבל חכ"א כל משפחות בחזקת כשרות הן עומדות א"ר חמא בר גוריא א"ר אם קרא עליה ערער צריך לבדוק אחריה וכתב הרא"ש אההיא דכל הארצות בחזקת כשרות הן עומדות לכאורה נראה דאף ע"ג דעביד אמימר עובדא לקולא דלית הלכתא כוותיה דרב אשי דהוא בתרא פליג עליה ועוד דכולהו אמוראי דלעיל איירי בפיסול יוחסין דשאר ארצות ואפי' בא"י להשיא אשה צדיך בדיק' וכן פרש"י בפ"ב דכתובות (כד:) אני כהן וחבירי כהן נאמן להאכילו תרומה ואינו נאמן להשיאו אשה דמשום מעלה דיוחסין צריך לבדוק אחר כל אדם קודם שישיאוהו אשה והקשה עליו ר"ת מהא דאמרי' בפרקין (קידושין דף עו) במתני' דקתני הנושא אשה צריך שיבדוק בד' אמהותי' דדוקא כהן בודק אבל אשה אינה בודקת דלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין ופר"ת דלהשיאו אשה דהתם היינו אשה בדוקה מד' אמהות כדתנן לקמן הנושא אשה כהנת צריך לבדוק וכו' ואז אין צריך לבדוק אחר בתו ומותרת לכהן המשמש ע"ג המזבח ובנו משמש ע"ג המזבח בלא בדיקה וה"ק אינו נאמן להשיאו אשה בדיקה להתיר בנו ובתו אבל ליוחסין שאין בו צד כהונה לא בעי בדיקה והביא ראיה מהא דאמרי' בפ' החולץ (יבמות מה.) זיל גלי או נסיב בת מינך ואי ליוחסין בעי בדיקה מה יועיל לו הגלות והא לא יתנו לו אשה עד שיבדקו אחריו ועוד קאמר התם נאמן אתה לפסול עצמך ואי אתה נאמן לפסול בניך אלמא דבנים ממילא כשרים ולא בעי ראיה עכ"ל וכך הם דברי התוס' ספ"ב דכתובות בשם ר"ת והר"ן כתב בפ"ב דכתובות נראין דברי ר"ת דלהשיאו אשה לאו דוקא אלא ה"ק אינו נאמן להשיאו אשה בד' אמהות לענין שיעשו בניו כבדוקין לגבי המזבח ולדוכן ולסנהדרין דלכל הני בודקין כדאי' בפ' י' יוחסין עכ"ל:

ומ"ש רבי' על דברי ר"ת ומשמע מדבריו דליוחסי כהונה בעי בדיקה כלו' אע"ג דמדכתב בפירוש שאין בנו כשר לשמש ע"ג המזבח וכו' אא"כ ישא אשה בדוקה משמע דדוקא להכי הוא דבעי בדיקה אבל היכא שאינו חושש אם ישמש בנו ע"ג המזבח אינו צריך בדיקה כלל ואפילו מפיסולי כהונה מ"מ מדכתב אבל ליוחסין שאין בו צד כהונה לא בעי בדיק' משמע דכל היכ' דאיכא צד כהונה בעי בדיקה דאל"כ הכי ה"ל למימר אבל כל היכא שאינו חושש אם בנו ישמש ע"ג המזבח לא בעי בדיקה ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם היא בפ"כ דהלכות א"ב ואע"ג דלתרומה דרבנן לא מצריך הרמב"ם בדיקה ולר"ת איפשר דגם לתרומה דרבנן מצריך בדיקה כיון דלתרומה דאורייתא מצריך בדיקה כתב על מאי דמשמע מדברי ר"ת דליוחסי כהונה בעי בדיקה וכ"כ הרמב"ם לומר דלדברי שניהם שם בדיקה ליוחסי כהונה בעינן ושלא כדעתו ז"ל שסובר דלא בעינן שום בדיקה כלל ואפילו לתרומה דאורייתא ועוד אכתוב בסוף סי' ג' דברי הרב המגיד על דברי הרמב"ם:

ומה שהכריע רבינו דאין צריך בדיקה כלל מדמסיק אבל חכ"א כל המשפחות בחזקת כשרים הן אינו הכרע דאיכא למימר דכי בעי קריאת ערער דוקא בחשש ממזרות מפני שמכירין ישראל ממזרים שביניהם אבל בחששת חללות אפי' לא קרא עליה ערער צריך לבדוק וכמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן ז"ל ומ"מ כתב שאחרים סוברים כדברי רבינו דלרבנן דקי"ל כותייהו אפילו בחללות א"צ לבדוק כל זמן שלא קרא ערער וכך הם דברי הרמב"ם בפירוש המשנה ובפ"ב מהא"ב אלא שהוא סובר דלתרומה דאורייתא בעי בדיקה ורבינו סובר דלא בעי:

ומ"ש רבי' דאפשר דאע"ג דלחכמי' א"צ בדיקה הלכה כסתם משנ' שצריך בדיק' לכהונה באשה אין לו טעם דכיון דא"ר יהודה א"ר זו דברי רבי מאיר אבל חכמים אומרים וכו' משמע ודאי דלאפוקי מתני' מהלכתא אתי וזהו דעת הרי"ף והרא"ש שהשמיטו משנה זו משום דלר"מ היא ולית הלכתא כותיה. ומיהו תמיהא לי שה"ל לכתבה ללמדנו היכא דקרא עליה ערעור כמה אמהות צריך לבדוק ואפשר לומר שהם מפרשים דכי א"ר אם קרא עליה ערעור צריך לבדוק אחריה לא בדיקה דד' אמהות קאמר אלא בבדיקה כל דהו סגי:

כתב הרמב"ם ז"ל אע"ג שכל המשפחות בחזקת כשרות הן ומותר לישא מהם לכתחלה שתי משפחות מתגרות זו בזו תמיד וכולי עד שלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולים הכל פי"ט מהא"ב:

ומ"ש שתי משפחות מתגרות זו בזו תמיד בר"פ י' יוחסין (קידושין עא:) אריב"ל אם ראית ב' משפחות המתגרות זו בזו שמץ פיסול יש באחד מהם ואין מניחין אותה לדבק בחבירת' ואיתא תו התם אמר רב יהודה אמר רב אם ראית ב' בני אדם שמתגרין זה בזה שמץ פיסול יש באחד מהם ואין מניחין אותן לידבק אחד בחבירו ופרש"י ואין מניחין אותן מן השמים לידבק בחבירו לכך הטילו מן השמים מריבה ביניהם:

ומ"ש או משפחה בעלת מצה ומריבה תמיד או איש שהוא מרבה מריבה תמיד עם הכל וכולי נראה שלמד כן מדגרסינן בר"פ י' יוחסין (קידושין ע:) א"ר יהודה אמר שמואל ת' עבדים היו לפשחור בן אמר וכולן נטמעו בכהונה וכל כהן שיש בו עזות פנים אינו אלא מהם ואע"ג דאמרי' התם ופליגא דרבי אלעזר דאמר אם ראית כהן בעזות מצח אל תהרהר אחריו שנאמר ועמך כמריבי כהן ואפשר דע"כ לא פליג ר"א אלא בכהן אבל מי שאינו כהן שיש בו עזות מצח מהרהרין אחריו:

ומ"ש וכן כל הפוסל אחרים תמיד כגון שנותן שמץ פיסול במשפחות וכו' שכל הפוסל במומו פוסל שם ברייתא ומימרא דשמואל:

ומ"ש וכן מי שיש בו עזות פנים ואכזריות בפרק הערל (יבמות דף ע"ח:) נתינים דויד גזר עליהם שנאמר ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם והגבעונים לא מבני ישראל המה פייסינהו ולא איפייסו אמר ג' סימנים יש באומה זו רחמנים ביישנים גומלי חסדים כל שיש בו ג' סימנים אלו ראוי להדבק באומה זו:

ומ"ש כל שקורין לו ממזר או נתין וכו' חוששין לו ולמשפחתו כתב ה"ה בסוף פ"ק דכתובות (י"ד:) מחלוקת תנאים בברייתא ופסק רבינו כת"ק דאמר כל פיסולא דקרו ליה ושתיק פסול ומפרש רבינו שהוא כמו משפחה שקרא עליה ערעור דבבדיקה סגי לה דלא ליהוי האי דשתיק טפי מעדים שהעידו שנתערב במשפחה זו פיסול ובהשגות א"א כל אלו שאמרו על שתיקיהן שהן פסולין לא אמרו אלא בדורות הראשונים שהיו ב"ד נזקקין על החרפות שהיה אדם מחרף את חבירו עבד יהא בנדוי ממזר סופג את המ' וזה ששתק ולא צוח לב"ד כבר הודה אבל עכשיו השותק על המריבה הרי הוא משובח אא"כ קורין שלא בשעת מריבה עכ"ל והרמב"ן והרשב"א כתבו חילוק אחר ואמרו שלא נאמרו דברים הללו בפיסול שתיקה אלא במי שנסתפק בפיסול כגון משפחה שנטמע בה פיסול או ספק פיסול אבל משפחה שבחזקת כשרה עומדת כל דשתיק מיוחס טפי ע"כ אין לדבריהם ולא לדברי הר"א הכרח בגמרא עכ"ל והר"ן בספ"ק דכתובות כתב דבריהם ודברי הר"א ולא הכריע ורבינו כתב בסמוך בשם ר"י כיוצא כדברי הרמב"ן והרשב"א:

ומ"ש וכן משפחה שקרא עליה ערער בפ"י יוחסין מימרא דרב חמא בר גוריא א"ר כתבה רבינו לעיל בסמוך ומפרש הרמב"ם דקרא עליה ערער היינו שיעידו ב' שנתערב בה ממזר וכו' אבל רש"י פירשש קראו עליה ב' עדים שמץ פיסול ולא שמעידים עדות גמורה אלא יציאת קול:

ומ"ש לא ישא אשה ממנה עד שיבדוק עליה ד' אמהות שהן ח' וכו' משנה פ"י יוחסין (דף ע"ו) הנושא אשה כהנת צריך לבדוק אחריה ד' אמהות שהן ח' אמה ואם אמה וכו' לוים וישראלים מוסיפים עוד א':

ומ"ש אבל א"צ לבדוק במשפחת האב של אשה וכו' שם בגמרא מ"ש בנשי דבדקינן ומ"ש בגברי דלא בדקינן נשי דכי מיבזיין בהדי הדדי בעריות הוא דמיבזיין אם איתא דאיכא מלתא לית לה קלא גברידכי מבזו בהדי הדדי ביוחסין הוא דמבזו אם איתא דאיכא מלתא אית לה קלא:

ומ"ש ואשה הניסת להם אינה צריכה לבדוק שלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין וכו' שם ופרש"י לא הוזהרו כשרות כהנים לינשא לפסולים כגון חללי גירי וחרורי וכיון דלא הקפידה תורה עליהם ליוחסין רבנן לא עבדי בהו מעלה לא צרכינהו בדיקה ואפי' מחמת ממזרות ושתיקות דדוקא כי מתחזק איסורא ביה אבל לחששא ולמיבדק לא אצרכינהו:

ומ"ש רבינו ומ"ש כל שקורין לו ממזר או נתין וכו' פר"י דיינו דוקא שנתערב במשפחות ממזר או נתין וכו' כבר כתבתי בסמוך שכיוצא בדברים אלו כתבו הרמב"ן והרשב"א ונוסחת ספרים דידן פר"י היינו דוקא כשנתערב ממזר או נתין ושותק אז הוי הוכחה ובקצת ספרים כתוב פר"י היינו דוקא כשנתערב במשפחות ממזר או נתין ואחד מן המשפחה קורא אותו ממזר או נתין ושותק אז הוי הוכחה. וגירסא זו נכונה ועדיין צריכה תיקון והנכון לגרוס פר"י היינו דוקא כשנתערב במשפחה ממזר או נתין ואחד מן המשפחה קוראים אותו ממזר או נתין ושותק אז הוי הוכחה וכתב עוד הר"י ויש כאן שטה אחרת לומר דכי אמרינן ממזר צוח וחלל שותק איכא בינייהו שתיקה לחודה אינו ראיה לפסול אלא כשצווח על פיסול אחר דכיון שצווח בהאי ושתיק בהאי מוכח דמשום דקושטא הוא שתיק ולת"ק כל שתיקה פוסלת ובלבד שקראו אתו בפיסול אחר מתחלה וצווח ולפי שטה זו איפשר שאפילו במשפחה שעומדת בחזקת כשירה חיישינן דכיון דבפסול אחד צוח ובפיסול אחד שותק מוכח' דבהאי דשותק אודויי אודי ע"כ :

לעולם ישתדל אדם לישא בת ת"ח וכו' עד ארור שוכב עם כל בהמה הכל ס"פ אלו עוברין (פסחים דף מט) אלא שבמקום מ"ש רבינו ואל ישיא בתו לע"ה שהן שקץ וכו' כתוב בנוסחי דידן בגמרא ואל ישא בת ע"ה וגבי משיא בתו לע"ה תניא התם שהוא כאילו כופתה ומניחה לפני ארי מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים אף ע"ה מכה ובועל ואין לו בושת פנים. ופרש"י גדולי הדור אנשי מעשה וצדיקים. בת גבאי צדקה שאין ממנין אלא טובים ונאמנים. נשותיהם שרץ שאינן זהירות במצות. עם כל בהמה שדומות לבהמה שאין להן לב להבין שהיא חייך ואורך ימיך:

ומ"ש רבינו ולא בכל ע"ה קאמר אלא במי שהוא חשוד לעבור להכעיס נראה שטעמו מפני שכתב שם הרא"ש אהא דא"ר אלעזר ע"ה מותר לנוחרו בי"ה דנראה כדפירש ר"י דמיירי במכיר וכופר כדי להכעיס והוא רע לשמים ורע לבריות דהוי הריגתו פקוח נפש עד כאן: וסובר רבינו דאמאי דתניא שהן שקץ ונשותיהם שרץ נמי קאי ואין דבריו נוחים לי אלא אפילו אינו עובר להכעיס אלא לתאבון או שאינו בקי בדקדוקי מצות הם שקץ ונשותיהם שרץ וכו' קרינן ביה וכך הם דברי רש"י שכתב נשותיהם שרץ שאינן זהירות במצות ואף הרא"ש בשם ר"י לא אמר אלא אהא דאר"א ע"ה מותר לנוחרו בי"ה אבל אהם שקץ ונשותיהם שרץ לא דאפילו ע"ה שאינו עובר להכעיס בא לכלל זה כדאמרן:

לא ישא אדם אשה לא ממשפחת מצורעין ולא ממשפחת ניכפין והוא שהוחזקו ג"פ בס"פ הבע"י (יבמות סד:):

ע"ה לא ישא כהנת ואם נשא אין זיווגם עולה יפה וכו' אבל ת"ח שנשא כהנת הרי זה נאה ומשובח וכו' ס"פ אלו עוברין (פסחים דף מ"ט) לא ישא בחור זקנה כ"כ הרמב"ם בהא"ב בפרק כ"א וכתב ה"ה דהיינו מדמשמע במתני' פרק הבע"י דמי שלא קיים מצות פריה ורביה אינו נושא אשה דלאו בת בנים ובפרק מצות חליצה (יבמות דף קא) אמרו משיאין לו עצה מהוגנת לו שאם הוא ילד והיא זקנה הוא זקן והיא ילדה אומרים לו מה לך אצל זקנה מה לך אצל ילדה כלך אצל שכמותך:

ומ"ש ולא זקן ילד שדבר זה גורם לזנות כן כתב הרמב"ם בפרק הנזכר והוא מדגרסינן בפרק הנשרפין (סנהדרין דף ע"ו) אל תחלל את בתך להזנותה זה המשיא בתו לזקן:

לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה ברייתא בפרק החולץ (יבמות דף לז:) וטעמא משום דכתיב לא תחרוש על רעך רעה וכו' ומ"ש בשם הרמב"ם שאם הודיעה תחלה שהוא נושא אותה לימים מותר בפרק כ"א מהא"ב ולא ידעתי למה תלאה רבינו בהרמב"ם שהרי מבואר הוא בפרק החולץ:

לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה במדינה אחרת וכו' ואדם גדול ששמו ידוע וזרעו מפורסם אחריו מותר ריש פרק החולץ (שם):

לא ישא אדם אשה שאינה הוגנת לו פי' שלא יהא בה שום פסול וכו' עד שמץ פסול רפ"י יוחסין מבואר דכל זה מיירי באשה פסולה דמייתי עלה קרא בה' בגדו כי בנים זרים ילדו אבל באינה פסולה אע"פ שאינה הוגנ' לו בייחוס משפחה אין שם איסור. ואיזהו סי' היחס זה השומע חרפתו ושותק שם ומשמע מפרש"י דבשומע חרפתו במה שאינו מן הייחוס קאמר דסתם בני מריבה הם פסולים דמתוך פסולן שהיו פורשין מהם נטרו איבה והחזיקו במריבה ומיוחסים דבבל היינו שתיקותם דמתוך שהם שתקנים הוחזקו במיוחסים וכו' עכ"ל דאין לפרש דשומע חרפתו דקורין אותו ממזר דאדרבה כששותק חוששין לו כדלקמן בסי' זה מיהו אפשר דאפי' בקורין אותו ממזר ושותק הוי סי' היחוס דכיון דבחזקת כשר הוא עומד כל דשתיק מיוחס טפי. ומ"ש ממזר ושותק חוששין לו אינו אלא כשנסתפקו בפיסול כגון משפחה שנטמע בה פיסול וכה"ג כתב הרמב"ן והרשב"א הביאו ב"י בסמוך בדברי ה' המגיד והם כדברי רבינו ע"ש פר"י בסמוך:

ומ"ש ומ"מ משפחה שנתערב בה ספק פסול א"צ לרחקה שכולן טהורין לעתיד לבא שם א"ר יצחק משפחה שנטמעה נטמעה אמר אביי אף אנן נמי תנינא וכו' אבל משפחה שנטמעה נטמעה ואיתא התם ת"ר ממזרי ונתיני טהורין לעתיד לבא ד"ר יוסי רבי מאיר אומר אין טהורין אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי וכתב בהגהות מרדכי פרק קמא דיבמות דר"י בר שמואל הקשה וכי הילכתא למשיחא ותירץ דנפקא מינה דלרבי יוסי א"צ להתרחק ממשפחות שאינן ידועות עכ"ל. ולפעד"נ שזה הוא דעת רבינו בלשונו שכתב דמשפחה שנתערב בה ספק פסול א"צ לרחקה שכולן טהורין לעתיד לבא דמביא ראיה לפסק זה דאין צריך לרחקה מדקי"ל שכולן טהורין לעתיד לבא וכדפסק שמואל כרבי יוסי ולא היה צריך לפסוק הלכה על העתיד אלא לאורויי דלדידן נמי א"צ לרחקה. והקשה בהג"מ לשם על פסק זה מדקאמר רבא ספ"ק דיבמות והיא עמוקה משאול שנא' מיד שאול אפדם ואילו פסול דידהו לית להו תקנתא משמע דאין ממזרין טהורין לעתיד לבא ולעתיד איירי מדמדמה להו ליורדי שאול ומהאי טעמא כתב בא"ז דכיון דרבא פליג אדשמואל וסבר כר"מ דאין טהורין לעתיד לבא א"כ ליתא לדשמואל דפסק כרבי יוסי ולכן יש להתרחק ממשפחות שאינן ידועות עכ"ל. ולית' להך קושיא דרב יהודה אמר שמואל לא אתא אלא לפסוק הלכה דמשפחה שהוחזקה שנתערב בה פסול ואינו יודע בדבר ברור על פי ב"ד אלא הוצאת קול טהורין הן לעתיד לבא שלא יבא אליהו לגלות מי ומי הן הפסולין שירחיקו מהן ולפיכך גם עכשיו אם יצא קול שנתערב פסול במשפחה ואין ידוע דבר ברור אין צריך לרחקה אלא יכול להתחתן בהם ואצ"ל שלא יודיע על פיסולה כדי שאחרי' ירחיקו אותה אלא יניחנה בחזקת כשרות כיון דכשרה לעתיד אבל מודה שמואל דכשנודע באיזה משפחה שנתערב בה פסול ואפי' ספק פסול אסור לנו לישא ממנה והיינו דקאמר רבא והיא עמוקה משאול וכו' דלית להו תקנתא להני פסולי כיון דנודע בבירור בין עכשיו ובין לעתיד לבא דבפסול שנתערב ונודע לב"ד בבירור ע"פ עדים כשרים דקראו עליה ערעור קאמר רבא ועוד יתבאר בס"ד סוף סי' ז':

ומ"ש בד"א לישראל אבל לכהן לא ישא מהן כדלקמן היינו מ"ש רבינו בסמוך דלר"ת והרמב"ם ליחוסי כהונה בעי בדיקה: וכ"כ הרמ"ה ופי' וכו' נראה דהרמ"ה בא ליישב דלא קשיא אפירש"י מהך דכל הארצות בחזקת כשרות הן וכן מהך דכל המשפחות בחזקת כשרות הן דהתם היינו מאן דאית ליה חזקת משפחה דלא קראו עליה ערעור א"כ סתמא בחזקת כשרות היא אבל איש נכרי או אשה שבאו מארץ רחוקה ואין משפחתו ידועה צריך ראיה ליוחסין ול"ק נמי מהך דלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולים דהיינו דוקא פסולי כהונה וכו' אלא דאיכא למידק דבפ"י יוחסין (דף ע"ו) כתב רש"י וז"ל לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין כגון חללי גירי וחרורי וכיון דלא הקפידה תורה עליהם ליוחסין רבנן נמי לא עבוד בהו מעלה לאצרוכינהו בדיקה ואפילו מחמת ממזרות ושתוקית דדוקא כי אתחזק איסור' ביה אבל לחששא ולמיבדק לא אצרכינהו עכ"ל אלמא דאפילו משום פסולי קהל לא חיישי' וי"ל דהיינו נמי במי שיש לו חזקת משפחה דמן הסתם עומדת משפחתן בחזקת כשרות כיון שלא קרא עליו ערעור אבל איש נכרי דאין משפחתו ידועה צריך לבדוק בין באיש ובין באשה ולפ"ז התיישבה קושיית ר"ת על פירש"י מהך דלא הוזהרו כשרו' וכו' ומה שהקשה ר"ת עוד מהך דפ' החולץ בבן עכו"ם הבא על בת ישראל זיל גלי או נסיב בת מינך ואי ליוחסין בעי בדיקה מה יועיל לו הגלו' והא לא יתנו לו אשה עד שיבדקו אחריו וי"ל דמ"מ טוב לו הגלות דכיון דאין מכירין אותו אולי תנש' לו אשה כשרה דיעבד ולא תבדק אחריו ביד ב"ד להוציאה מתחתיו דתלינן ליה בתר רובא דעלמא דכשרי' הם ומרובא קפריש משא"כ אם לא ילך בגלות דלא תנשא לו שום אשה כיון דהכל מכירין אותו:

ומ"ש רבינו ולי נראה דלישנא דכל המשפחות בחזקת כשרות אינו משמע כדבריו דאיירי במאן דאית ליה חזקה איכא לתמוה על דבריו שהרי בסי' ג' כתב רבינו אע"פ שהאב נאמן על בניו לומר שהוא כהן אינו נאמן עליו ליוחסין והוא מדברי הרמב"ם בפ"כ מהא"ב וכתב ה' המגיד דאע"פ דכל המשפחות בחזקת כשרות הן ה"מ במי שיש לו חזקת משפחה וכו' ומביאו ב"י לשם א"כ לפ"ז ודאי הוא הדין איש נכרי שבא ואמר ישראל אני שנתגיירתי בב"ד בארץ רחוקה או ישראל מעיקרו אני דכיון דאין לו חזקת משפחה צריך ראיה דשמא עכו"ם עבד הוא והיינו כדברי הרמ"ה ומזה הטעם נמי מי שבא ואמר כהן אני אינו נאמן כדכתב ברא"ש סי' ג' ואין ספק שאילו הבין רבינו דברי הרמ"ה כמו שפירשנוהו לא השיג עליו ודוק. ותו קשיא לי על מ"ש רבינו ומשמע מדבריו דליוחסי כהונה בעי בדיקה וכ"כ הרמב"ם וכו' סבירא ליה אע"ג דמתחלה כתב פי' שאין בנו כשר לשמש על המזבח וכו' מ"מ מדכתב בסוף אבל ליוחסין שאין בו צד כהונה לא בעי בדיקה משמע דכל היכא דאיכא צד כהונה בעי בדיקה דאל"כ הכי הול"ל אבל כל היכא שאינו חושש אם בנו ישמש ע"ג מזבח לא בעי בדיקה וכמו שפירש ב"י להדיא דאם כן לא היה צריך ר"ת לתרץ הא דקתני הנושא צריך שיבדוק בד' אמותיה פירוש שאין בנו כשר לשמש ע"ג המזבח אלא ה"ל לפרש דצריך לבדוק משום חללות ותו דלמאי שמדקדק רבינו מדכתב הרמב"ם דלתרומה דאורייתא בעי בדיקה אלמא דבנושא אשה נמי בעינן בדיקה משום חללות כיון דהוא נמי איסור דאורייתא והשתא לפ"ז ס"ל להרמב"ם כר"ת דליוחסי כהונה בעי בדיקה אם כן תמה על עצמך דלפי דקדוקו של רבינו בזה ה"ל להקשות בדברי הרמב"ם עצמן שסותרין דבריו זה את זה שהרי בפי"ט מהא"ב כתב אע"פ שכל המשפחות בחזקת כשרות הן וכו' עד והוא שיעידו שנים שנתערב בהן ממזר או חלל וכו' עכ"ל ומביאו רבינו בסמוך והא ודאי דמ"ש או חלל אינו אלא דהכהן הוא דחושש לזה משום ספק חללות אבל ישראל אפילו אם דעתו שתהא בתו כשרה לכהן הא קי"ל דבני ישראל מקוה טהרה לחללין וא"כ שמעינן דאין הכהן צריך לבדוק משום פסול חללות אלא דוקא בדקרא עליו ערעור ודלא כר"ת והנראה לפע"ד דלא כדברי רבינו אלא הרמב"ם סובר דליחסי כהונה משום חללות גרידא א"צ בדיקה דאין לנו לחוש שיהא עובר על לאו דחללה לא יקח דסמכינן דכל המשפחות בחזקת כשרות הן ומה שלא התיר בתרומה דאורייתא היינו מדאמרינן בפ"ב דכתובות תרומה דהוא בעון מיתה מעלין מתרומה ליוחסין ופי' ליוחסין דהכא היינו לעלות לדוכן ולסנהדרין ולעבודת המזבח ושתהא משפחתו בדוקה לענייני' אלו שיהא בנו כשר למזבח לכהן ובתו כשרה לכהן המשמש ע"ג המזבח דבדברים אלו עשו מעלה לבדוק אותם שלא היה ממני' בסנהדרין אלא כהנים ולוים וישראלים מיוחסים בודאי ע"י בדיקה וגם ר"ת הכי ס"ל דכל המשפחות בחזקת כשרות הן וא"צ בדיקה לחוש לממזר או חלל ובהא דתנן הנושא אשה צריך שיבדוק וכו' ובכל ענין קאמר דצריך לבדוק וקאמר עלה זו דר"מ אבל חכמים אומרים כל המשפחות בחזקת כשרות הן הכי פי' זו דר"מ דצריך בדיקה אף משום פסול חללות גרידא אבל חכמים ס"ל דלא צריך בדיקה משום פסול חללות גרידא אבל לענין שתהא משפחתו בדוקה שיהא בנו משמש ע"ג המזבח מודים חכמים בזה דצריך בדיקה וכדאמר בפ"ב דכתובות דאינו נאמן להשיאו אשה והיינו אשה בדוקה שיהא בנו משמש ע"ג המזבח ומאי דקאמר ר"ת בסוף דבריו אבל ליוחסין שאין בו צד כהונה וכו' הכי קאמר דכיון שאין בו צד כהונה השתא א"צ לבדוק כל עיקר משא"כ ביש בו צד כהונה דצריך בדיקה כדי שיהא בנו משמש על גבי המזבח מיהו איכא למידק אמאי קאמר שיהא בנו משמש ולא קאמר שיהא הוא משמש וי"ל דנקט מילתא דפסיקא דאם נושא חללה הרי בנו חלל ואסור לשמש לעולם ע"ג המזבח אבל הוא עצמו אע"פ שעבר עבירה ואסור לעבוד עבודה כל שעה שלא גירשה מ"מ לא נתחלל לגמרי וכשמגרשה כשר לעבוד עבודה אכן בתו' פ"י יוחסין לשם כתב וז"ל ור"ת כתב בספר הישר דהא דצריך לבדוק היינו דוקא להכשיר בניהם לעבודה א"נ להכשיר עצמו לעבודה אבל להאכילו בתרומה א"צ בדיקה כדאמר פרק האשה שנתארמלה אני כהן וחבירי כהן נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה עכ"ל ומיהו ודאי לחששא דחללות גרידא לא חיישינן בין לר"ת בין להרמב"ם וא"צ בדיקה אף ליוחסי כהונה מחששא דחללות גרידא דכל המשפחות בחזקת כשרות הן מן הסתם אף ליוחסי כהונה וזה נראה לפע"ד דבר ברור. ומ"מ איכא לתמוה על רבינו שעלה על דעתו לפרש אליבא דר"ת והרמב"ם דליוחסי כהונה בעי בדיקה משום חללות גרידא וכן הבין ב"י ולא משמע הכי מדבריהם כדפרישי' גם במה שהסכים רבינו לכאורה דלתרומה דאורייתא לא בעי בדיקה וכ"כ ב"י דלדעת רבינו לא בעי בדיקה כלל ואפילו לתרומה דאורייתא והא ליתא דכיון דמעלין מתרומה ליוחסין לשמש ע"ג המזבח הכל מודים דבעי בדיקה וכדפי' ולכן נלפענ"ד ליישב זה וגם יתיישבו דבריו במ"ש רבינו ומיהו אפשר אע"ג דלחכמים א"צ בדיקה הלכה כסתם משנה שצריך בדיקה לכהונה באשה דהשיב עליו ב"י ואמר אין לו טעם וכו' והדין עמו דלכאורה אין טעם וריח לאפשר זה אכן אחר העיון נראה דודאי דתשובות אלו שהשבנו על דברי רבינו הן הן הדברים עצמן שרצה בם רבינו במ"ש ומיהו אפשר וכו' וכך אמר ומיהו אפשר אע"ג דלחכמים א"צ בדיקה אף ליוחסי כהונה משום חללות גרידא מ"מ הלכה כסתם משנה שצריך עכ"פ בדיקה לכהונה באשה בחד צד כגון לענין שיהא בנו כשר לשמש ע"ג המזבח ובתו כשרה לכהן המשמש על גבי המזבח דבזה מודים חכמים דהנושא אשה צריך שיבדוק בד' אמותיה דהשתא ניחא דגם לר"ת לייחוסי כהונה לא בעי בדיקה בחד צד משום חללות גרידא אלא לענין שיהא בנו כשר לשמש ע"ג המזבח הוא דקי"ל כסתם משנה דצריך בדיקה וכך הוא להרמב"ם ולפיכך פסק דמשום חללות גרידא לא בעי בדיקה אא"כ קרא עליו ערער אבל לתרומה דאורייתא בעי בדיקה משום דמעלין מתרומה ליוחסין לשמש ע"ג המזבח והנה התשובות עצמן שהשבנו על דברי רבינו הוא בעצמו אמרם וכמ"ש בסמוך בד"א לישראל אבל כהן לא ישא מהן כדלקמן הנה גילה דעתו דס"ל לחלק דליחוס בעי בדיקה טפי וע"ל בסוף סי' ז': כתב הב"י הא דהשמיטו הרי"ף והרא"ש מתני' דהנושא צריך שיבדוק בד' אמותיה משום דלר"מ היא ולית הילכתא כוותיה ומיהו תימא דה"ל לכתבה ללמדנו היכא דקרא עליה ערעור כמה אמהות צריך לבדוק ואפשר לומר שהם מפרשים דכי אמר רב אם קרא עליה ערעור צריך לבדוק אחריה לא בדיקה דד' אמהות קאמר אלא בבדיקה כל דהו סגי עכ"ל ואע"ג דללישנא קמא דמפרש רב חמא בר גוריא אמר רב משנתינו כשקרא עליו ערעור בעל כרחינו דצריך לבדוק ד' אמהות קאמר מ"מ ללשון אחר בדיקה כל דהו קאמר מיהו קשה על פי' ב"י דא"כ הרמב"ם שכתב דבקרא ערעור צריך לבדוק ד' אמהות בדוקא יהיה חולק על האלפסי רבו אלא נראה דס"ל להאלפסי והרא"ש איפכא דבקרא עליו ערעור פשיטא להו דצריך בדיקה טובא וד' אמהות דנקט תנא דמתני' בדוקא לר"מ היא וכיון דאפילו בדלא קרא ערעור צריך בדיקה הלכך איצטריך לאשמעינן דבעינן ד' אמהות אבל לחכמים דבקרא ערעור בעי בדיקה פשיטא דבעינן בדיקה בכל צדדין ולא היה צריך לפרש ד' אמהות:

והוא שיעידו שנים שנתערב בהם ממזר או חלל נראה דטעמו דפוסק כלישנא בתרא דפ"י יוחסין סוף (דף ע"ג) דקאמר וא"א לעולם אימא לך ערער חד וכי אמר רבי יוחנן אין ערעור פחות משנים ה"מ היכא דאית ליה חזקה דכשרות אבל היכא דליכא חזקה חד נמי מהימן וכ"פ האלפסי והרא"ש לשם וכ"פ הרמב"ם פט"ו מהא"ב ועיין בב"י סוף סי' ד' והשתא למאי דקי"ל דכל המשפחות בחזקות כשרות הן אין ערעור אלא בתרי וכן פי' רש"י דבעינן תרי אלא שכתב ולא שמעידין עדות גמורה אלא יציאת קול ומשמע דחולק הוא אמ"ש הרמב"ם דס"ל דבעינן שיעידו שנים בדבר וכך הבינו ה' המגיד והר"ן שהם חולקין דאין לדחוק לפרש דרמב"ם נמי רצונו לומר שמעידין שנים שכך שמעו ואין שם אלא הוצאת קול דאם כן ה"ל להרמב"ם לפרש ולומר שיעידו שנים שיצא קול שנתערב בהם ממזר:

ואשה הניסת להם א"צ לבדוק וכו' פי' אפילו קרא עליה ערער א"צ לבדוק ומ"מ דוקא בערעור דפסול חללות התם הוא דא"צ לבדוק דאשה כהנת לא הוזהרה שלא ליקח חלל גר ומשוחרר אבל בקרא ערעור דפסול ממזרות פשיטא דאשה הוזהרה כמו האיש אדרבה פשטא דקרא לא יבא ממזר הוא שלא ישא ישראלית ומה שפירש"י ומביאו ב"י לא הוזהרו כשרות לינשא כגון חללי גירי וחרורי וכיון דלא הקפידה תורה עליהן ליוחסין רבנן נמי לא עבדי בהו מעלה וכו' וכל זה לא פי' רש"י אלא לתנא דמתניתין דהיינו ר"מ דלא ס"ל כל המשפחות בחזקת כשרות הן ומסתמא נמי צריך בדיקה וקאמר דכשרות לא הוזהרו וכו' ולא עבדו בהם מעלה אבל לרבנן דלא צריך בדיקה אלא בקרא עליה ערעור הלכך לא הוזהרו כשרות אפי' בקראו עליו ערעור דפסול חללות אבל בערעור דפסול ממזרות הוזהרו אפי' כשרות שלא לינשא לפסולי קהל כדפי' ופשו' הוא ועיין במ"מ פי"ט דהא"ב ולקמן סוף סי' ז':

פר"י היינו דוקא כשנתערב במשפחתו ממזר או נתין וכו' נראה דרבינו כתב כן ע"פ דברי התו' ספ"ק דכתובות (דף י"ד) בד"ה ת"ר דגריס ר"ת איזהו עיסה וכו' ופירושה איזה משפחה שיש בה תערובות ספק פסול שיוכל לטהר עצמו ואמר כל שאין בה שתוקי ממזר ושתוקי נתין שתוקי חלל וכו' דאלמא דכשיש בה שתוקי מאחד מאלו הוא פסול ומינה שמעינן דדוקא בעיסה דהיינו שנתערב בה פסול התם הוא דפסול השתוקי דהוי הוכחה מדשתיק דהוא הוא אבל אדם בעלמא שקורין אותו ממזר ונתין ושותק לא הוי שתיקתו הודאה וכ"כ הרמב"ן והרשב"א שלא נאמרו דברים הללו אלא כגון משפחה שנטמע בה פיסול או ספק פיסול וכו' כמ"ש ב"י ע"ש ה' המגיד ואע"ג שרבינו כתב בשם פר"י כשנתערב במשפחתו ממזר או נתין לאו דוקא ודאי ממזר אלא ה"ה ספק ממזר דבקוראין אותו ממזר ושותק הוכחה שהוא הוא הספק ויש להקשות כיון דבודאי תערובת איירי מאי איריא דקוראין אותו ממזר ושותק אפי' לא היה קוראין אותו צריך לחוש לכל המשפח' מטעם ספק תערובות ואפי' בנתערב ספק ממזר דאיכא בכל א' מן המשפחה ספק ספיקא אפי' הכי לכתחלה ודאי אסו' לישא מהם כדלקמן ס"ס ז' ואם נשא אע"ג דלא תצא אפ"ה הולד ספק ממזר ונראה דלא מיירי הכא בדאיכא עדים שמעידין בב"ד שנתערב בהם ממזר או ספק ממזר דבזו אפילו אין קורין אותו צריך בדיקה דהיינו דכתב הרמב"ם אח"כ וכן כל משפחה שקרא עליה ערער והוא שיעידו שנים וכו' אבל דברי הרמב"ם בתחלה אינן אלא במשפחה שהוחזקה בכך משנים קדמוניות שנתערב בה פסול או ספק פסול ואין כאן עדים שיעידו בדבר ברור אלא הוצאת קול ובזו דוקא כשקוראין אותו ושותק קאמר דחוששין לו דאיכא הוכחה דהוא הוא לפר"י אבל בשאין קוראין אותו א"צ לבדקה ויכול להתחתן בהם וכמו שכתב רבינו בתחלת סימן זה דמשפחה שנתערב בו סכק פסול דא"צ לרחקה דמיירי ביציאת קול ובחזקה של קול בעלמא בלבד ואין כאן עדים שיעידו בדבר ברור וכדפי' שם:

ולא בכל עם הארץ אלא במי שהוא חשוד לעבור להכעיס כתב ב"י שלא כתב הרא"ש כך בשם ר"י אלא בהא דאמר ר' אלעזר ע"ה (בימי התנאים היו) מותר לנוחרו ביה"כ אבל אהם שקץ ונשותיהם שקץ לא דאפילו ע"ה שאינו עובר להכעיס בא לכלל זה עכ"ל. ולפעד"נ דרבינו דקדק בדברי הרא"ש דבהך דמותר לנוחרו ביה"כ כתב דמכיר וכופר כדי להכעיס והוא רע לשמים ורע לבריות דהוי הריגתו פקוח נפש עכ"ל ורבינו כאן לא כתב רק שהוא חשוד לעבור להכעיס ותו לא והיינו לומר שהוא חשוד אף במה שהכל יודעין שהוא אסור עובר עליו כגון לקרות ק"ש שחרית וערבית וכיוצא בזה בשאר מצות שמפורסם לכל שהוא מצוה לעשות כך ועבירה שלא לעשות כך והוא חשוד לעבור עליהם לפי שאינו מדקדק במצות ליזהר מעבירה זהו שאמרו עליו הוא שקץ ובנותיהן שקץ לפי שהוא חשוד שעובר להכעיס ולא לאפוקי בעובר לתאבון קאמר אלא אפילו לתאבון נמי קרי לי' כאן עובר להכעיס מאחר שיודע שזה מצוה וזה עבירה ועובר עליהם במזיד ואע"פ דאינו לא רע לשמים ולא רע לבריות קוראין עליו הם שקץ ונשותיהם שקץ מאחר שהוא חשוד שאינו מדקדק במצות במזיד וחשבינן ליה כעובר להכעיס ואתא לאפוקי אם עבר על המצות מחמת טעות שאינו בקי במצות שזו מצוה וזו עבירה אבל הוחזק שעוסק במצות ובג"ח ונוהג בדרכי הישרים וכו' כמ"ש בח"מ בסימן ל"ד אעפ"י שהוא ע"ה חשיב כת"ח גם לענין נשואין כנ"ל לדעת רבינו והכי נקטינן:

לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה וכתב הרמב"ם ואם הודיע תחלה שהוא נושאה לימים ידועים מותר פי' מותר להתנות עם האשה בתחלה שהוא נושא אותה לימים ידועים ואח"כ יגרשנה ואינו עובר בזה על לא תחרוש על רעך רעה וגו'. וב"י כ' ולא ידעתי למה תלאה רבינו בהרמב"ם שהרי מבואר הוא בפרק החולץ עכ"ל. ולפע"ד יראה דבתלמודא איכא לפרש דרב ורב נחמן דהוה מכרזי מאן הויא ליומא לא לגרשה אח"כ אלא רצונם לומר שתחפוץ לינשא לימים שיתעכב בעיר ואח"כ יניחנה וילך לו למקומו והאשה תשאר במקומה אבל מדברי הרמב"ם מבואר דאפי' כדי לגרשה אח"כ שרי לישא אותה מתחלה:

ע"ל סי' א' ס"ק ג' אם כופין ע"ז וכתב ר"ן פרק המוכר פירות ד' ר"ה ע"ב דמי שרוצה לישא אשה שאינה מהוגנת לו בני משפחתו יכולין למחות לו לכתחילה עכ"ל ואמרי' סוף פ"ב דכתובות א' מן האחין שנשא אשה שאינה הוגנת לו באין בני משפחתו ומביאין חבית מלאה פירות ושוברין אותה באמצע הרחבה ואומרים אחינו בית ישראל שמעו אחינו פלו' נשא אשה שאינה הוגנת לו ומתייראין אנו שמא יתערב זרעו בזרעינו בואו וקחו לכם דוגמא לדורות שלא יתערב זרעו בזרעינו עכ"ל הגמ' וע"ל סי' א' ס"ק ג' אם מותר לישא אשה משום ממון אמרינן בסנהד' פ' הנשרפין וביבמות פ' הבע"י הנושא בת אחותו עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה וכתב שם רש"י ור"ת דוקא בת אחותו ולא בת אהיו וכן הוא במרדכי פרק הבא ע"י סימן מ"ז שם אבל הרמב"ם פ"ב מה' איסורי ביאה כתב דה"ה בת אחיו ושם פי' המ"מ טעמו:

ונראה דמה שכתב רבי' דאין צריך לרחקה היינו נמי פירוש בדברי הר"ן שאין לגלות מי שיודע בו אבל מ"מ אסור להתחתן בה מי שיודע פסולה וכמו שכתב רבי' בעצמו לקמן סוף סי' ה' צריך להתרחק מספק פסול משפחות ולכן מה שכתב ב"י אדברי א"ז דכתב דצריך להתרחק ממשפחות כו' ואין לדחות כל דברי רבוותא כו' אינו נכון דכל דברי רבוותא אינו אלא שא"צ לרחוק ר"ל לגלותה אבל מ"מ אסור לישא ממנה היודע בפסולה אלא שא"צ לחקור ע"ז אם אין פסולה ידועה כצ"ל ומצאתי כתב בהג"ה אלפסי בדפוס החדש פרק י' יוחסין וז"ל לאורך ימים נתערבו המשפחות ואחז"ל משפחה שנטמעה נטמעה והרי היא בחזקת כשירה הואיל ולא נתערבו מדעת ואין אנו מגלין משפחות הנטמעות אבל מגלין הפסולין ומכריזין עליהם כדי שיזהרו הכשרים מהן לפיכך אין אדם ליזהר אלא מפסולים שבימיו עכ"ל ועיין בח"מ סי' ל"ה מי נאמן להעיד על משפחות.

וכתב מהר"ם פדוא סי' י"ד דזהו דעת רש"י סוף פ"ק דכתובות וכתב עוד הא דשתיקה הוי כהודאה היינו דוקא במקום שפסול נוגע בעצמו אבל אם רוצים לפסול זרעו והוא שותק לא הוי כהודאה והאריך שם בזו להורות שלכתחלה מיהו יש לחוש קצת וע"ש.

כשהקב"ה מעיד. גמרא פ"ד דקידושין [ע.] ולמדו מפסוק שנאמר [תהילים קכ"ב ד'] שבטי יה עדות לישראל אימתיהוי עדות לישראל בזמן שהשבטים שבטי יה:

וכאילו חרשו. גז"ש. ארבב"ח כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו מעלה עה"כ כאילו חרשו לעולם כולו וזרעו מלח שנאמר [נחמיה ז' סא] אלה (צ"ל ואלה) העולים מתל מלח תל חרשא (וגו' ולא יכלו להגיד בית אבותם כ"פ) ופרש"י עדות לישראל. אותן שהן ישראל הוא מעיד עליהם שהן משלו. חרשא לשון חורש.

בנים שאינם מהוגנים. שנאמר [הושע ה' ז'] בה' בגדו כי בנים זרים ילדו. פי' מאשה פסולה לו. כ"פ):

אליהו כופתו. עמ"ש שם [ע.] בגליון רש"י דלאו היינו אליהו הנביא. דא"כ מקמי הכי מאן כפתיה אלא הוא שם מלאך שהוא סופר למעלה: *וע' בשיטת מהר"י בי רב וזה"ל אליהו כופתו. משום דאליהו קנאי היה דכתיב [מלכים א י"ט י'] קנא קנאתי לד' והכי נמי הוא מקנא על מי שעובר עבירה שפוסל עצמו באשה פסולה לו. א"נ דאליהו עתיד לטהר משפחות כדכתיב [מלאכי ג כ"ד] והשיב לב אבות על בנים. והכי אמרי' לקמן (עא.) כגון אלו אליהו בא לטמא ולטהר ולפיכך כופתו שהוא מטריח לטהר זאת המשפחה עכ"ל (הג"ה):

כופתו. פי' קושרו. ר"ל הלקהו שב"ד כופתין שתי ידיו על העמוד. כ"פ:

והקב"ה רוצעו ל' רציעה. ור"ל שלוקה אותו ברצועה:

ואין הקב"ה משרה. שנאמר בירמיה ל"א א' בעת ההוא נאם ה' אהיה לאלהים לכל משפחות בית ישראל והמה יהיו לי לעם. כ"פ):

זה השומע ושותק. ואע"ג דאמרינן לקמן בזה הסימן כל שקורין לו ממזר או חלל ושותק חוששין לו ולמשפחתו. הא פר"י היינו דוקא כשנתערב במשפחה ממזר או נתין וא' מן המשפחות קורין אותו ממזר או נתין אז הוי הוכחה שהוא הוא. אבל אדם דעלמא שקורין אותו כן ושותק לא הוי שתיקותו הודאה. וכעין זה פי' ג"כ הרמב"ן והרשב"א. וב"י הביאום לקמן (בסימן זה. הגה) והר"ן כתב דלא אמרינן דשתיקתו הוי הודאה אלא כשקורין אותו בפיסול אחר והיא צווח וכשקורין אותו בזה הפסול הוא שותק. וזה הוי הוכחה שהוא הוא. מדצווח בהאי ושתק בהאי ועוד אכתוב בזה לקמן:

ספק פסול. הא ודאי פסול וצריך לבדוק. דלא גרע ממשפחה שקרא עליה ערעור שצריך לבדוק. כדלקמן בסימן זה וכ"כ שם בשם מ"ו. ומיהו צ"ע בלשון הרא"ש והר"ן. הביאו הב"י (בסימן זה הגה). דמשמע לכאורה מלשון הר"ן דדוקא ודאי וניכר ממזר לפנינו לא יטהר. אבל כל שאינו ודאי וניכר אלא מטומאה מותר. מיהו י"ל דחדא באידך מלתא תליא:

כדלקמן. נראה דהיינו בססי' ז'. אבל ב"י כ' כדלקמן בסי' זה ואינו נראה. ונראה שט"ס נפל בדפוס ב"י. שהיה כתב בסימן ז'. וטעו לכתוב ז' במקום ה':

וכל הארצות. ז"ל הגמרא. ועד"ר. ומ"ש ואיש או אשה כו'. הוא לשון רבינו. והמשך לשונו כך הוא. שכל הארצות סתמן בחזקת כשרות הן עומדות. ולכנ"ל שאיש או אשה שבאו לישא א"צ לבדוק אחריהן. אבל רש"י והרמ"ה פי' שצריכין לבדוק אחריהן. ור"ת ורמב"ם ס' דלא מצרכי' בדיקה אלא ליוחסי כהונה. אבל לא ליחוס שאין בו צד כהונה. אבל לא נהירא שאפילו ליוחסי כהונה א"צ בדיקה. ומ"ש רבינו וכל הארצות כו'. ובסוף מסיים במימרא דכל המשפחות כו' נראה משום דקאי אדברי הרמ"ה. שרצה ליישב מימרא דכל המשפחות. ולא חש לההיא מימרא דכל הארצות וכו'. וטעמו כמ"ש הרא"ש. והביאו הב"י. דלית הלכתא כוותיה דאמימר. דרב אשי דהוא בתראה פליג עליה. ולכך נקט רבינו ההוא מימרא גופיה שהביא הרא"ש ופירשה. וכ' דלא משמע כפירושו:

אבל רש"י פי' איש וכ"ש אשה שבא להנשא דצריכה בדיקה שהרי אין הכשרות הזהרו להנשא לפסולים ואפ"ה סבר שאיש שבא לישא צריך בדיקה. כ"ש אשה שהאיש מוזהר על הפסולים שצריכין בדיקה. ולא נקט איש אלא מפני שרש"י פי' דבריו אהא דאמרינן בפ"ב דכתובות [כד.] אני כהן וחבירי כהן נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה. דמשום מעלה דיוחסין צריך לבדוק אחר כל אדם קודם שישיאהו אשה:

ה"מ פסלי כהונה. היינו חלל:

אבל פסולי קהל. היינו עבד או ממזר:

עד איש שא"צ בדיקה והוא. פי' אותו האיש שא"צ בדיקה הוא אותו ששימש ע"ג מזבח כו':

ואמר רב אחא בר גוריא כו'. צ"ל דברי רב אחא. שלא תאמר מ"ש חכמים כל המשפחות בחזקת כשרות הן היינו אותן שיש להם חזקת כשרות. ולכן מביא דברי רב אחא שדוקא אותה שקרא עליה ערער צריך לבדוק. אבל אם לא קרא עליה ערעור א"צ לבדוק אע"ג שאין להם חזקת כשרות:

או משפחה שהיא בעלת מצה כו' והוא עז פנים ביותר. פי' אם ב' משפחות מתגרות זו בזו או ב' בני אדם מתגרים זה בזה אע"ג שאין להם עזות פנים הואיל שמתגרים תמיד זו בזו או זה בזה מוכח דפסיל יש ביניהן ומן השמים הטילו שנאה בינהון כדי שיבינו הבריות שיש פסול ביניהן אבל כשהוא עז פנים ממילא ידוע שפסוליש בו וא"צ שמן השמים יטילו שנאה שיריב עם הבריות וגם בב' משפחות שמתגרות זו עם זו צריכים להתרחק משניהן משא"כ בזה דא"צ להרחיק אלא מזה שהוא בעל מריבה ועז פנים ועד"ר:

שמא גבעוני היא. מפו' בתחלת סימן ד' שיהושע גזר עליהם:

וכל שקורין לו ממזר כו' ושותק. עמ"ש אמ"ו לעיל בסעיף ח' כ"פ):

והוא שיעידו שנים שנתערב כו'. כ"פ) הרמב"ם דקרא עליה ערעור היינו שיעידו שנים שנתערב כו' אבל רש"י פי' שקראו עליה ב' שמץ פסיל ולא שמעידים עדות ברורה אלא יציאת קול:

עשר אמהות. כן הגי' ג"כ במיימוני פ"ט מהא"ב וכ"כ ג"כ בש"ע. והמ"מ כתב שם ז"ל ואני תמיה בזה דהא בגמרא ליכא מ"ד פחות מי"ב ואם נוסח רבינו עיקר כמ"ש בספריו צ"ע עכ"ל ופי' זוג א' לפ"ז צ"ל חד אם לצד משפחת אם אמה וחד אם לצד אם אביה אבל ק' שלא ידענא לאיזה צד יבדוק עוד אם א'. אם לצד אם אמה או לצד אם אביה וכן בצד השני ג"כ ק' קושיא זו. שמא י"ל דבצד דאם אמה יבדוק עוד צד א' דאם יבדוק לצד אבי אמה יהא הבדיקה יותר רחוקה עד ה' דורות וכן בצד אביה יבדוק עוד צד א' על אם אביה:

אבל א"צ לבדוק. והא דאמר אבל א"צ לבדוק במשפחות האב ול"ק בקיצור אבל און בודקין באבותיה. י"ל דלרבותא כ"כ דאפילו במשפחות האב דהיחוס תלוי בו כמ"ש [במדבר א' ב'] למשפחותם לבית אבותם אפ"ה א"צ לבדוק:

שלא הוזהרו כשרות כו'. פירש"י כגון חללי גירי וחרורי לכהנת וכיון דלא הקפידה התורה עליה ליוחסין רבנן נמי לא עבדו בהו מעלה לאצרכנהו בדיקה אפילו מחמת ממזרות ושתוקי ודוקא כי אתחזק איסורא בי' אבל לחשוש ולבדוק לא אצרכינהו. וצ"ל אע"פ שהרמב"ם מביא דין זה שהאשה א"צ לבדוק כו' אפילו אמשפחה שקרא עליה ערער רש"י אינו סובר כן אלא דוקא אם אין אתחזק איסורא א"צ לבדוק וב"י שהביא דברי רש"י אדברי הרמב"ם אין כוונתו שגם הרמב"ם סובר כפי' רש"י אלא שהרמב"ם יפרש לפי סברתו. וא"ת הלויים והישראלים נמי לא הוזהרו אחללי גורי וחרורי אפ"ה צריכין בדיקה לממזרות י"ל דגבי לויים וישראלים לא אתרע מזקייהו דמה שמותרים בחללי גירי משום דלית בהו צד איסור משא"כ בכהנת דיש בהן צד איסור דהא לכהנים זכרים שייך איסור זה ואפ"ה איקל רחמנא בהן אקילו רבנן ג"כ בהן. ולא אצרכינהו שום בדיקה. ואע"ג דבישראלית נמי לא מיקל בהו רחמנא. מ"מ שם נשים חד הוא. וע' בתו' דקידושין [עו.] ומ"ש רש"י למעלה בזה הסימן אם בא לישא אשה צריך לבדוק אחריו כו'. התם הוי כמו אתחזק איסורא שמיירי שאין לו חזקת כשרות וזה שדקדק בלשונו וכתב איש שבא לישא משמע שבא ממקום אחר ואין אנו מכירין אותו מי הוא. ושמא עבד או ממזר הוא. אבל הכא איירי שיש לו חזקת כשרות. ומש"ה כל שלא קרא עליה ערעור מודה רש"י דאין האשה צריכה לבדוק אבל אם קרא ערעור על המשפחה ס"ל לרש"י כשהיא באה להנשא צריכה לבדוק: דוקא כשנתערב במשפחה ממזר או נתין כו' ז"ל רש"ל זהו לפר"ת בספ"ק דכתובות בד"ה תרי אלמנות עיסות כו' אבל תימא מה דכתב כשנתערב במשפחה ממזר או נתין כו' ולשם משמע להדיא דבספק איירי וי"ל דגם רבינו כוונתו שנתערב ספק ממזר במשפחה ובע"כ צ"ל דבספק איירי דהא רבינו כתב פר"י ז"ל היינו דוקא כו' משמע שאינו חולק על הרמב"ם ואי מיירי בודאי ממזר מאי איריא שקורין אותו ממזר ושותק בלא"ה חוששין לכל המשפחה משום תערובות. (ואפ"ל דאין חוששין לתערובות אלא היכא דאיכא ב' עדים שיש בהן ממזר או נתין כמ"ש הרמב"ם לעיל וזה איירי כשאין עליו עדים גמורים רק קול יצא עליה כמו שפרש"י) על קרא עליה ערעור. וכן פר"מ גבי שקורין לו ממזר ושותק אבל אם אין קורין לו ממזר ושותק א"צ אפילו בדיקה ודוק כ"פ) והיינו שקרא עליה ערעור אע"כ לומר בספק איירי וא"ל דבא ללמדינו שם דמאחר שקורין אותו ממזר והוא שותק אגלאי מלתא דהוא הוא ואין חוששין תו לשאר בני משפחתו כ"א לו ולבניו וליוצאי חלציו דהא הרמב"ם לא בא שם ללמדינו הכשר דבני המשפחה אלא בא ללמדינו פסולים שקורין אותן ושותק: וכ' הב"י דגי' הנכונה היא דוקא שנתערב במשפחה ממזר או נתין וא' מן המשפחה קוראי' אותו ממזר או נתין כו':

ואל ישיא בתו לע"ה כו' כתב ב"י כתוב בנוסח' דידן בגמ' ואלישא בת ע"ה עכ"ל ובספרים דידן כתובים שניהם אל ישיא בתו לע"ה ואל ישא בת ע"ה: