דין יבם סריס וחרש שוטה וקטן - טור אבן העזר סימן קע״ב

דין יבם סריס וחרש שוטה וקטן. טור אבן העזר סימן קע״ב, לרבינו יעקב בן אשר בעל הטורים, בעברית.

אבן העזר · סימן קע״ב
יש יבם ויבמה שאינן בני חליצה ויבום מפני שינוי שבגופם ומהן מפני איסור שעליהם ובאותם ששינוי בגופם מהם לא מייבמין ולא חולצין ומהן מייבמין ולא חולצין ומהן חולצין ולא מייבמין ובאותם שהאיסור עליהם מהם לא מייבמין ולא חולצין ומהם חולצין ולא מייבמין כיצד הסריס והאיילונית אינם בני חליצה ויבום לפיכך איילונית שחלצה לא נפסלה בכך לכהונה וכן הסריס שחלץ או שחלצו לאשתו אינו כלום היה לאיילונית צרה מותרת להתייבם ודוקא איילונית ודאית שיש בה סימני איילונית אבל ספק איילונית חולצת ולא מתייבמת ודוקא סריס חמה שלקה ממעי אמו אבל סריס אדם שהיה לו שעת הכושר חולצין לאשתו או מייבמין והוא חולץ ואינו מייבם מפני שפסול לבא בקהל ואם עבר ובא עליה קנאה ומוציאה בגט ואלו הן סימני איילונית כל שאין לה דדין או שתשמיש קשה לה או שקולה כקול האיש או שאין לה בשר גבוה ועגול כמין כף למעלה מאותו מקום ובאחת מאלו חשובה כאיילונית ואלו הן סימני סריס שערו לקוי ורך או שמחליק בשרו ורך כבשר האשה או כשמטיל מים בגומא אינו מעלה קצף או שאינן מחמיצין כששוהין לעמוד בכלי או שאינו עושה כיפה פירוש שאין קילוח השתן הולך למרחוק ועושה כיפה כשמטיל מים כלפי מעלה אלא יורדין מיד או שאין בשרו מעלה הבל כשיוצא ממרחץ בימות הגשמים או שקולו לקוי ואינו ניכר בין איש לאשה או שלא נתמלא זקנו אפילו הביא שתי שערות בערוה ואין לו שערות בזקנו כלל אפילו אין בו אלא אחד מאלו הסימנין חשוב סריס אבל אם יש לו ב' שערות בזקנו לא חשיב סריס עד שיהיו בו כל הסימנים אבל אם יש בו כל הסימנים חשיב סריס אע"פ שיש לו ב' שערות בזקן אע"פ שאם יש לו ב' שערות במקום אחד בכל הגוף מוציאין אותו מחזקת סריס היינו טעמא לפי שבמקום חזקן רגיל להיות שם שער לכך אינו יוצא על ידו מכלל סריס שאם יש לו כל סימני סריס נדון כסריס ואע"פ שהביא שתי שערות בזקן חשוב אין לו זקן כיון שלא נתמלא זקנו בד"א שע"י הסימנין נידונים כסריס ואיילונית כשיהיו בהם הסימנים אחר שהם בני כ' שנה אבל קודם לכן אפילו יש בהם סימני סריס ואיילונית ולא הביאו שתי שערות אין נידונין כסריס ואיילונית אלא תולין הדבר במה שהם קטנים ודינן כקטנים בפחות מבן עשרים אבל מבן כ' ואילך אם יש בהן סימני סריס ואיילוני' נידונין כסריס ואיילוני' אפי הביאו אחר כן שערות ואם אין בהן סימנים וגם לא הביאו ב' שערות אין נידונים כסריס ואיילונית אלא חשובים כקטנים עד רוב שנותיהן ומרוב שנותיהן נידונין כסריס ואיילונית אפילו אין להם הסימנין והרמב"ם כתב דמשהגיע לעשרים שנה פחות ל' יום ולא הביא ב' שערות ויש בו הסימנין חשוב כסריס וכתב עוד בד"א כסריס חמה אבל מי שנחתכו או ניתקו גידיו או ביציו הוא הנקרא סריס אדם כשיהיה בן י"ג שנה ויום אחד נקרא גדול שאינו מביא סימנים לעולם אנדרוגינוס כתב הרמב"ם שדינו כסריס חמה שאינו בר חליצה ויבום וכן הוא לדעת רב אלפס אבל לדעת ר"י דינו כזכר גמור לכל דבר וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל וטומטום כתב הרמב"ם חולץ ולא מייבם מפני שהוא ספק ואם נקרע ונמצא זכר רצה חולץ רצה מייבם וכתב א"א הרא"ש ז"ל אפילו אם נמצא זכר שמא הוא סריס הלכך אם יש לו אחים אחרים וחלץ הוא פסל עליהן ואם אין לו אחים אלא הוא חולץ ולא מייבם אחים מן האם וגר ועבד משוחרר אפי' הם תאומים והורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה אינם לא חולצין ולא מייבמים פצוע דכא וכרות שפכה וסריס אדם והזקן לאו בני יבום נינהו אבל חולצין לפיכך מתו ולהם אחין מייבמים או חולצין לנשותיהן מתו אחיהם הם חולצין ולא מייבמים ואם בעלו קנו ופצוע דכא וכרות שפכה וסריס אדם יוציאו בגט חרשת קטנה ושוטה לאו בני חליצה הן אבל מתייבמות לפיכך אחת מאלו שנפלו לפני יבם אינו יכול לחלוץ אבל כונס ומוציא בגט אם ירצה וכן חש"ו לאו בני חליצה הם אבל מייבמים והחרש אינו יכול להוציא לעולם שאין גירושיו גירושין בד"א כשנפלה לו מאחיו פיקח אבל נפלה לו מאחיו חרש כשם שכנס אחיו ברמיזה כך יוציא ברמיזה והקטן יוציא בגט אם בא עליה לאחר שהגדיל ב' אחין א' פקח וא' חרש נשואין לשתי נשים נכריות פקחות מת חרש בעל פקחת אחיו הפקח רצה חולץ רצה מייבם מת פקח בעל פקחת אחיו החרש כונס ואינו יכול לחלוץ ואינו מוציאה לעולם שני אחין פקחין נשואין ב' נשים נכריות אחת פקחת ואחת חרשת מת פקח בעל חרשת אחיו פקח כונס ואינו יכול לחלוץ ואם ירצה יוציא בגט מת פקח בעל פקחת אחיו רצה חולץ רצה מייבם ב' אחין אחד פקח ואחד חרש נשואין לשתי נשים אחת פקחת ואחת חרשת פקח לפקחת וחרש לחרשת מת חרש בעל חרשת אחיו הפקח כונס ואם ירצה יוציא בגט מת פקח בעל פקחת אחיו החרש כונס ואינו מוציאה לעולם הסומא מייבם ואינו חולץ ואם חלץ חליצתו כשרה אשת הקטן והשוטה פטורין מן החליצה ומן היבום אבל אשת החרש והזקנה והעקרה הרי הן כשאר כל הנשים וחולצות ומתייבמות:

בית יוסף · אבן העזר סימן קע״ב

נחלת הכלל · Tur Even HaEzer, Vilna, 1923

ב״ח · אבן העזר סימן קע״ב

א׳
יש יבם ויבמה וכו' לשון זה כתב הרמב"ם ריש פ"ו דיבום וכך הוא בברייתא כתבוה הרי"ף והרא"ש ספ"ק דיבמות ת"ר יש חולצות וכו' ור"פ יש מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן וכו' וע"ש בתוספות דכן דרך התנא וכו': היה לאיילונית צרה מותרת להתייבם מסקנא דגמרא פ"ק (דף י"ב) ואפי' הכיר בה הבעל ואפילו צרת בתו איילונית וע"ש בפירש"י הביאו ב"י ובתוס' (דף ח') בד"ה תרי איסורי ויתבאר בסי' קע"ג: ומ"ש ודוקא איילונית ודאית וכו' איכא למידק הא פשיטא היא דמאשר תלד לא אימעיט אלא איילונית ודאי שאינה יולדת ותו דבסריס נמי ה"ל לפרש דוקא סריס ודאי כדילפינן מלא ימחה דאימעיט סריס ששמו מחוי ודאי אבל ספק סריס שלא ניכרו הסימנים יפה חולץ ולא מייבם ונראה דרבי' ה"ק דוקא איילונית ודאי אפי' הכיר בה כיון דאינה בת חליצה ויבום צרתה מותרת אבל ספק אפי' לא הכיר בה חולצת ולא תימא אפי' בספק נמי פטורה לגמרי דלא דמי לשאר מומין דאפילו קידשה ע"ת וכנסה סתם דאיכא מ"ד דבעינן גט משום דאיכא דמחיל אבל באיילונית אין אדם מוחל והוי מקח טעות ולא בעיא גט וא"כ ג"כ פטורה לגמרי ואפי' חליצה אינה צריכה לכך אמר רבינו דליתא אלא דוקא איילונית ודאי וכו' וכמ"ש הרא"ש רפ"ק דיבמות ע"ש התוספות והוא מ"ש רבינו למעלה בסימן מ"ד דספק איילונית אפי' לא הכיר בה בעיא גט ולכן חולצת ולא נפטרת לגמרי והשתא לפ"ז פשיטא היא דבספק סריס אין סברא כלל שלא יהא חולץ דהא ודאי דצריכה חליצה דשמא אינו סריס ואסורה לשוק בלא חליצה:
ב׳
ודוקא סריס חמה וכו' במשנה פרק הערל (יבמות דף ע"ט) אפליגו ר"א ור"ע והעיד ריב"ב על אחד שהיה סריס אדם וייבמו את אשתו לקיים דברי ר"ע ועוד דר"א שמותי הוא ועוד מחלוקת ואח"כ סתם משנה באותו פרק הוא וכ"כ הפוסקים ועוד בר"פ יש מותרות קאמר תלמודא שייר פצוע דכא והיינו כר"ע ומ"ש אבל סריס אדם חולצים לאשתו או מייבמין אע"ג דר"ע לא אמר אלא חולץ וחולצין לאשתו מ"מ מעדות של ר"י בן בתירה שמעינן דה"ה מייבמין אלא דר"ע איידי דנקט חולץ אבל יבומי לא משום דאסור לבא בקהל נקט נמי חולצין וכ"כ התוספות (דף עט) בד"ה א"ה יבומי וכן מבואר בר"פ יש מותרות דקאמר שייר פצוע דכא וכו' ועיין במ"ש התוספות לשם:
ג׳
ואלו הן סימני סריס וכו' שם בברייתא ואיתא תו התם וי"א כל שזרעו דוחה ופירש"י שאינו קשור אלא צלול כמים וכן נמצא בהלכות הרי"ף וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מאישות וכ"כ הסמ"ג בה' מיאון אבל רבינו נמשך אחר פסקי הרא"ש שלא כתבו וצ"ע למה.
ד׳
ומ"ש או שלא נתמלא זקנו אפילו הביא ב' שערות בערוה ואין לו שערות בזקנו וכו' ט"ס הוא וכך צריך להגיה אפי' הביא ב' שערות בזקנו ואם אין לו שערות בזקנו וכו' ה"א לשם איתמר סימני סריס רב הונא אמר עד שיהיו כולם רבי יוחנן אמר אפי' אחד מהם היכא דהביא ב' שערות בזקן כ"ע ל"פ דעד שיהיו כולן כי פליגי בשלא הביא וכתב הרי"ף והרא"ש וקי"ל כר"י ודעת רבי' דבאיילונית נמי לרבי יוחנן אפילו באחד מהן דמאי שנא וסריס דנקטיה לאו דוקא ותו דבסוגיא קרי לה לאיילונית נמי סריס דה"א התם אכל חלב מבן י"ב ויום אחד עד בן י"ח ונולדו בו סימני סריס וכו' ואתינוקת קאי כדמוכח התם ותו משמע ודאי ה"ה איילונית אלא דנקט סריס משום דתני לה ברישא בברייתא ומשמע דכי היכי דפליגי ברישא בסריס ה"נ פליגי בסיפא באיילונית ומשמע לפי זה דכי היכי דגבי איילונית סגי בסימן אחד ה"ה בסריס סגי בשלא הביא ב' שערות בזקן ולא בעינן עוד סימן אחר וז"ש רבינו בתחלה שערות לקוי ורך וכו' או שלא נתמלא זקנו אפי' הביא ב' שערות ואחר שכתב הסימנים חזר ומבאר החילוק שביניהם ואמר דאם אין לו שערות בזקנו כלל אפי' אין בו אלא אחד מאלו הסימנים דהיינו שאין בו כלל מן הסימנים כ"א סימן זה דזקן בלבד חשוב סריס אבל אם יש לו וכו' וכמו שצריך לפרש דברי ר' יוחנן כך הם פי' דברי רבי' שכתב כלשונו וכ"כ התוספות סוף (דף פ') וז"ל כי פליגי בשלא הביא והא דקאמר ר"י אפי' בא' מהן לא שיצטרך סימן בהדי האי אלא בהאי לחודיה חשוב סריס ואין לתמוה על הלשון דבכה"ג אמרינן בפא"ט וכו' ובתשובת הריב"ש סימן תע"ד כתב כן בשם הרא"ש ע"ש ומסתמא כך הוא דעת רבי' כהרא"ש אביו אלא שלא ביאר אבל ברמב"ם ובסמ"ג משמע להדיא שחולקין אכל זה וס"ל דבאיילונית בעינן כל הסימנים ובסריס באין לו ב' שערות בזקן בעינן עוד סי' אחר בהדי האי וע"ש:
ה׳
ומ"ש אבל אם יש לו ב' שערות וכו' כ"כ לשם התוספות והרא"ש ומביאו ב"י וכתבו עוד התוספות (בדף פ') בד"ה עד שיהא אע"ג דבעינן שיהא לקוי ממעי אמו ויש סימנים שאין יכולין להיודע משנולד מ"מ כיון שניכר מיד שאין עושה כיפה ושאר סימנים נכרים כל אחד כשהוא בזמנו הוכיח הראשון על האחרים שממעי אמו הוא לקוי אלא שלא היו ראויין שיהיו נכרים סמוך ללידתן עכ"ל וכך פי' ב"י בהא דקאמר בגמ' מנא ידעינן ומתשובת הריב"ש בסי' תע"ד העתיק פי' זה ומדברי התוספות למדהו:
ו׳
בד"א שע"י הסימנים נידונים כסריס וכו' משנה וגמרא בפ' יוצא דופן וה"א בפ' הערל מימרא דר' אבהו (דף פ') וכתב הריב"ש דבן עשרים והביא אח"כ ב' שערות אפי' נולדו בו סימני סריס לאחר שהביא ב' שערות לא דיינינן ליה כסריס אלא הוא גדול מהבאת ב' שערות ואילך ומה שנולדו בו אח"כ סימני סירוס חולי הוא כו' עכ"ל נראה מדבריו דבלא הביא ב' שערות אפי' לא נולדו בו סימני סירוס אלא לאחר כ' ה"ה סריס חמה מיהו כיון דבעינן שיהא לקוי ממעי אמו צ"ל שלא היה עושה כיפה מתחלת לידתו דהשתא אעפ"י דסימנים אחרים לא היו נכרים אלא לאחר כ' אמרינן הוכיח הראשון וכו' כדפי' בסמוך בשם התוספות אבל אם הסימנים האחרים לא נולדו בו אלא לאחר כ' וקודם כ' בידוע היה שבשרו היה מעלה הבל ומי רגליו מחמיצין וכן בשאר סימנים השתא ודאי מה שנשתנה שאין מעלה הבל ושאין מי רגליו מחמיצין שינוי זה מחמת חולי הוא ודאי ואינו סריס חמה ואפי' לא הביא ב' שערות כלל:
ז׳
ומ"ש ואם אין בהם סימנים וכו' עד רוב שנותיהן נראה דתוך הזמן מקמי שיגיע רוב שנותיהן אם נולדו בו סימני סריס אפי' הביא אח"כ ב' שערות ה"ה סריס חמה והוא שהיה ניכר סימן דכיפה מיד כדפי' אבל הביא תוך הזמן ב' שערות מתחלה ואח"כ נולדו בו סימני סריס אין זה סריס חמה אלא ה"ה גדול מהבאת שערות ואילך והני סימני סריס תלינן בחולי כמ"ש הר"י בר ששת:
ח׳
והרמב"ם כתב דמשהגיע לכ' שנה פחות ל' יום וכו' בפ"ב מהלכות אישות וטעמו דבס"פ יוצא דופן קאמר עולא דשנת עשרים לא בעינן מע"ל ות"כ ר"י בן כיפר אומר משום ר"א שנת כ' שיצאו ממנה ל' ה"ה כשנת כ' לכל דבריהם ופסקו הפוסקים דהלכה כעולא דת"כ ר"י בן כיפר וכו' ומפרש הרמב"ם שיצאו ממנה ל' דקאמר כלומר שאתה מוציא ל' יום ממנה שלא תהא נחשבת משנה שעברה אלא לשנה הבאה אחריה ה"ה כשנת עשרים לכל דבריהם וטעם דין זה נראה לפי דהשלשים דבסוף שנה נחשבים לתוספ' לשנה הבא אחריה כמו גבי ערלה ושביעית כדאמרינן בפ"ק דר"ה לדברי האומר שלשים צריך שלשים ושלשים וכו' ומייתי לה בפרק הערל והיינו דקאמר עולא דלא בעינן מע"ל ממש כלום אלא בפחות מל' נחשב שנת עשרים כנ"ל דעת הרמב"ם בזה ורבי' לעיל בסימן קנ"ה השיג עליו וכ"כ ה"ה שכל המפרשים חולקים על הרמב"ם דבי"ט שנה ול' יום משנת כ' חשוב שנת כ' ונראה דאעפ"י דפשט הלשון שיצאו ממנו שלשים משמע כפירושם מ"מ לפי הטעם יותר נכונים דברי הרב רבינו משה בר מיימוני דאלו לפירושם קשה מ"ש ל' יום הלא אפי' יום אחד בשנה חשוב שנה אלא ודאי שנה שלימה בעינן אלא דל' יום דבסוף שנת עשרים לא חשבינן ליה לשנה שעברה אלא נחשב לתוס' לשנה הבאה ועל כן הלכה למעשה יש להחמיר כדבריו אף עפ"י שהוא יחיד בדבר זה נ"ל ועכשיו שאין אנו בקיאין בב' שערות דשמא נשרו או שמא איכא גומות לא דיינינן דינא דסריס ואיילונית אלא חולצין לעולם וכן פסק בהגהת ש"ע:
ט׳
אנדרוגינוס כתב הרמב"ם שדינו כסריס חמה וכן הוא לדעת רב אלפס כלומ' אע"פ שלא כתב הרי"ף כך בפי' מ"מ כיון דבס"פ הערל משמע דסובר כרבי יוסי דבריה בפני עצמו הוא וכדכתב הרא"ש לשם ממילא דדינו כסריס שאינו מוליד אבל מ"ש רבינו דלר"י והרא"ש דינו כזכר גמור לכל דבר ואף לייבם או לחלוץ הוא תימה גדולה דאעפ"י שהוא כזכר לכל דבר מ"מ אינו מוליד כמו סריס חמה שלא ה"ל שעת הכושר מעולם וכתיב להקים שם והאי לאו בר הקמת שם הוא כסריס ומשום הכי להרי"ף והרמב"ם דהוי ספק זכר כדלעיל בסי' מ"ד ואשתו פטורה לגמרי ואפי' חליצה אינה צריכה מספק אלא ודאי דהוי ודאי סריס חמה שלא מצינו מעולם שהוליד ותו קשה דבפ"ק דיבמות הביא הרא"ש התוס' בסתם דאנדרוגינוס לא חולץ ולא מייבם וכך השיב עליו ב"י ומהרש"ל מיהו יש ליישב דרבינו תופס לשונו של ר"י כמשמעו שכתב שדינו כזכר גמור לכל דבר דמשמע אף ליבום ולחליצה ואעפ"י שמעולם לא הוליד אין דינו כסריס חמה אלא כעקר מחמת חולי שזה שיש לו ג"כ נקבות כמו חולי הוא ומה שהקשה עוד בדברי רבינו דכאן כתב ע"ש הרא"ש דמסקנתו כר"י וכ"כ לעיל בסימן מ"ד ולעיל בסימן כ"ב כתב דספק הוא וכ"כ בא"ח סימן שט"ו כבר נתבאר היטב בי"ד הלכות מילה בסימן רס"ה ע"ם:
י׳
וטומטום כתב הרמב"ם וכו' בס"פ הערל פליגי בה לרבנן בנקרע ונמצא זכר מוליד כעובדא דטומטום דבירי דאיקרע........... ואוליד ז' בנין וכך פסק הרמב"ם ור' יהודה סובר סריס ודאי הוא ופטורה לגמרי ועובדא דבירי חזור על בניו מאין הם. ור"י בר יהודה עביד ליה ספק סריס וחולץ ואינו מייבם שלא במקום אחין ופוסל במקום אחין וכך פסק הרא"ש דעבדינן לחומרא ונראה דכך הוא העיקר משום דקאמר מילתא מציעתא וה"ל כרבים בכל חדא וחדא דבמ"ש דאינה פטורה לגמרי וצריכה חליצה רבנן נמי ס"ל הכי ובמ"ש דאינו מייבם ר"י נמי ס"ל הכי וכשיטה זו כתבתי פסק הלכה בא"ח סימן ס"ג דקורא שמע והוא מהלך צריך לעמוד עד על לבבך ושיטה זו כתב הר"ן בפ' המדיר וע"ש:
י״א
פצוע דכא וכרות שפכה וסריס אדם והזקן לאו בני יבום נינהו פי' זקן כיון דכחו תשש וכשל לאו בר יבום נינהו לכתחלה מדרבנן אבל אין בו איסור ואם בעל קנה ומותר לקיימה וכך מבואר בפירש"י בפ"ב דיבמות ומביאו ב"י והכי משמע מלשון רבינו מיהו בזקנה מותר לייבמה אף לכתחלה ואין שם אפי' איסור דרבנן וכך הוא בתוספתא הביאה הרי"ף והרא"ש ספ"ק דיבמות וכ"כ רבינו בסוף סימן זה וכן פסק ראבי"ה כמ"ש המרדכי פ' החולץ והאריך בזה ע"ש. והא דפצוע דכא אסור לייבם אינו אלא ביבמה ישראלי' אבל גיורת דמותרת לפצוע דכא שרי נמי ליבומה ה"א פ' הערל ופשוט הוא:
י״ב
חרשת קטנה וכו' אבל כונס ומוציא בגט אם ירצה האי מוציא בגט רצונו לומר דאותה שמתגרשת כגון חרשת וכן קטנה כשיש בה דעת לשמור גיטה כדלעיל בסימן קמ"א כאן נמי ביבמה מוציא בגט לאחר שיבעול אותה והיא מותרת לשוק משא"כ שוטה דאינו מוציא בגט לאחר שיבעול אותה וצריך לקיימה:
י״ג
ומ"ש וכן חש"ו וכו' בד"א כשנפלה לו מאחיו פיקח וכו' ה"א בפ' מי שאחזו וכתב ב"י דאף דברי הרמב"ם הסתומים צריך לפרש כך ע"ש כי האריך:
נחלת הכלל · Tur Even HaEzer, Vilna, 1923

דרכי משה · אבן העזר סימן קע״ב

א׳
ובנ"י פרק הערל ד' ת"ל ומיהו אם אשת אחיו גיורת אזי מותרת לפצוע דכא להתייבם עכ"ל.
ב׳
וע"ש שעור האריך בדבר. ומ"ש דלא אמרינן סריס הוי מדהגיע לרוב שנותיו ומשמע דבפחות מזה חיישינן שמא סריס הוי או לא נראה דודאי לא אמרינן דסריס הוי דאזלינן בתר רובא דעלמא ואף אם לא ידעינן שהביא שערות ואפשר דעדיין קטן הוא מ"מ לא חיישינן לסריס דלא קי"ל כר' מאיר דאמר דחיישינן למיעוטא:
ג׳
ואפשר משום דלא קים לן איזה מיקרי כחוש או בריא לא כתבוהו ומ"מ ספר א"ז הביאו לפסק הלכה.
ד׳
וצ"ע דלמה לא מהני האי טעמא ג"כ לגבי זקן כמו בזקינה שהרי זקן אסור לייבם כמו שנתבאר לעיל ועוד שכתבתי לעיל אפי' פצוע דכא יכול לייבם כשהאשה מותרת לו וצריכין לחלק דאלו ראויות לביאה משא"כ בזקן שתש כחו שאינו ראוי לביאה כלל.
נחלת הכלל · Tur Even HaEzer, Vilna, 1923

פרישה · אבן העזר סימן קע״ב

א׳
ובאותם שהאיסור עליהן מהן לא מייבמין כו' מה שלא כתב גבי מפני איסור עליהם שיש מיבמין ולא חולצין כמ"ש גבי שינוי שבגופן הטעם מבואר מפני שיש איסור עליהם א"א להתייבם ב"י:
ב׳
הסריס והאילונית אינם בני חליצה ויבום דכתיב ולא ימחה שמו מישראל פרט לזה ששמו מחוי ובאילונית דרשינן מדכתיב והיה הבכור אשר תלד פרט לאיילונית שאינה יולדת וכן פי' רש"י פרק הערל (יבמות דף ע"ט ע"ב) ששנינו שם הסריס לא חולץ ולא חולצין לאשתו ואחין חולצין לאשתו דלא שייך האי פירושא פרט לזה ששמו מחוי דלא ימחה אהמת קאי וטעמא דסריס לא יחלוץ צ"ל כיון שאינו יכול להקים שם לאחיו הרי היא אשת אחיו שלא במקום מצוה ודלא כב"י וק"ל:
ג׳
לאשתו אינו כלום רצה לומר אין אשתו פסולה לכהונה:
ד׳
היה לאיילונית צרה מותרת להתייבם ופירש רש"י אף על גב דהכיר בה אחיו וקיימה והויא אשתו לא מיתסרא צרתה משום צרת הבת (דבגמרא מבואר דאפי' היתה האיילונית ערוה על היבם דהיינו צרת בתו איילונית ואפי' הכיר בה הבעל אפי' הכי אינה פוטרת את צרתה כ"פ) דכי אסר רחמנא צרת ערוה במקום מצוה הוא דאסרה (פירוש במקום שהיה יכול לקיים מצות יבום אם לא היתה ערוה עליו כ"פ) והאי כיון דאיילונית היא דבלאו ערוה נמי לא חזיא ליבום הוי צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה וכך מפרש בעל הלכות גדולות עכ"ל ואף על גב דהכא באיילונית שאינה ערוה איירי מכל מקום איצטריך לאשמעינן דצרתה מותרת להתייבם דאיילונית זו כיון שאסורה ליבמה הויא על היבם כערוה כיון שהיא אשת אח שלא במקום מצוה וצרתה מיקרי צרת ערוה וכן פירש רש"י בהדיא פ"ק דיבמות דף י"ב ע"א:
ה׳
חולצת ולא מתייבמת ר"ל האיילונית:
ו׳
ודוקא סריס חמה שלקה ממעי אמו (סריס חמה לשון הגמרא ופירש רש"י שלקה כו' רצה לומר שלא היה לו שעת הכושר מעולם מיום שזרחה עליו החמה דהיינו מעת שנולד כ"פ) ז"ל הגמרא פרק הערל מנא ידעינן שהרי אין סימני סרים ניכרת בקטנותו אמר אביי כל שמטיל מים ואינו עושה כיפה שסימן זה ניכר בקטנותו ולא חיישינן שמא הבריא והיה לו שעת הכושר דכיון דתחלתו וסופו לקוי לא חיישינן וכתב הריב"ש (בתשובה סימן תע"ד) דאי לא בדקו בקטנותו אחר סימן זה הוי ספק סריס חמה וכ"כ הרא"ש: (ואם עבר ובא עליה קנאה פירוש קנאה קנין גמור ואין צריך חליצה דדוחה עשה דיבום את הלאו אבל אסור לקיימה ולבא עליה משום לא יבא וגומר כ"פ):
ז׳
שערו לקוי ורך לקוי הוא לשון הגמרא ופירש"י לקוי רך. (שמחליק בשרו כו' דרך בשר איש להיות שעיר: מחמצין מסריחין כששוהין בכלי כ"פ):
ח׳
אפי' הביא שתי שערות בזקנו ואם אין לו שערות בזקנו כן צריך להיות כן הגיה מ"ו וכן הוא מוכרח (ור"ל מתחלה אמר שכל אחד חשיב סימן וכל שלא נתמלא זקנו חשיב סימן אחד מסימני סריס אף על פי שיש לו שתי שערות בזקנו ועכשיו מסיק ואמר ואם אין לו שערות כו' ומפרש אימתי די בסימן א' ואימתי צריכין כל הסימנים אבל שתי שערות בערוה מוציא ממש מסריס כדמסיק רבינו כ"פ):
ט׳
כמה שהם קטנים ולכן לא הביאו שתי שערות: (עד רוב שנותיהן דהיינו ששה ושלשים שנים כי ימי שנותינו שבעים שנה ועיין בחושן משפט סי' רל"ה: (אפי' אין להם הסימן פירוש כשלא הביא שתי שערות כ"פ):
י׳
דמשהגיע לעשרים שנים פחות שלשים יום ז"ל ב"י ורבינו כתב בסימן קנ"ה וכו':
י״א
שאינו מביא סימנים לעולם ר"ל דאין אנו צריכין להמתין עד שיביא שתי שערות דודאי הוא שלא יביא לעולם לכן הוי גדול משנת שלשה עשר שנים ויום אחד (ודינו כמו שנתבאר לעיל לאשתו חולצין או מייבמין והוא חולץ ואינו מייבם כ"פ):
י״ב
אנדרוגינוס כתב הרמב"ם כו' ע"ל סימן כ"ב ומ"ד מה שכתבתי שם בדיני אנדרוגינוס:
י״ג
שדינו כסריס חמה כו' משום שאינו מוליד:
י״ד
וחלץ הוא פסל עליהם דשמא הוא זכר וחליצתו חליצה ואין האחין יכולין לייבמה משום כיון שלא בנה כו' ואחד מהן חולץ לה דשמא הוא סריס:
ט״ו
אחים מן האם דכי ישבו אחים יחדיו המיוחדים בנחלה משמע ואיכא מאן דיליף לה אחוה אחוה מבני יעקב:
ט״ז
פצוע דכא וכרות שפכה דחייבי לאוין נינהו שנאמר לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה' ומכל מקום כיון שהיה להם שעת הכושר רמיא קמייהו לחליצה. והאי זקן רצה לומר שתשש כחו וכשל שהוא דומיא דסריס דלאו בר ביאה והקמת שם הוא נ"י:
י״ז
לאו בני יבום נינהו שאינן מולידים (ואם בעלו פירוש בדיעבד כ"פ):
י״ח
יוציאו בגט כיון שהם אסורים לבא בקהל:
י״ט
חרשת וקטנה ושוטה (בסגול) לאו בני חליצה הן לפי שאין בהן דעת לקרות ולהבין:
כ׳
שאין גירושיו גירושין דלא אתיא גט דידיה ומפקע זיקת יבומי אחיו הראשון (שהוא דאורייתא) פירש"י:
כ״א
אם בא עליה לאחר שהגדיל דלאחר שהגדיל קנאה בביאתו דבר תורה קנין גמור וא"צ תו לחליצה כיון שנעשה אשתו לכל דבריו (וע"ל סימן קס"ז כ"פ).
כ״ב
ואינו יכול לחלוץ דלאו בן חליצה הוא ואינו מוציא לעולם הואיל שזקוקה לו מאחיו זיקה דאורייתא:
כ״ג
אחיו פקח כונס ואינו יכול לחלוץ דחרשת לאו בת חליצה היא:
כ״ד
ואינו מוציאה לעולם כמ"ש לעיל דלא אלים גיטו להפקיע זיקת יבם דאורייתא:
כ״ה
הסומא מייבם ואינו חולץ משום דכתיב וירקה בפניו (דהוא כמו לעיניו כמ"ש בסימן קס"ט כ"פ) ואין זה רואה הרוק:
כ״ו
אשת הקטן ואע"ג דביאתו ביאה קידושיו אינם קידושין שאין לו קנין והרמב"ם כתב דטעמא משום דכתיב לא תהיה אשת המת פרט לאשת שוטה וקטן שאין להם אישות כלל:
כ״ז
והזקנה והעקרות מפני שמצינו כמה עקרות וזקנות שנפקדו והרמב"ם כתב הטעם מפני שהיה להם שעת הכושר ועד"ר:
נחלת הכלל · Tur Even HaEzer, Vilna, 1923

על הסימן הזה

טור אבן העזר סימן קע״ב, מתוך חלק אבן העזר. ארבעת הטורים לרבינו יעקב בן אשר, בעל הטורים, הם מיסודות ספרות ההלכה - פסקי ההלכה ערוכים ומסודרים לפי נושאים בארבעה חלקים, וספר זה הוא שעליו נבנה השולחן ערוך שהלך אחר סדר סימניו. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
טור - ארבעה טורים, רבינו יעקב בן אשר - נחלת הכלל