אשה הנחשדת על אשת איש - טור אבן העזר סימן י״א

הנחשד כבר האריך ב"י לכתוב הסוגיא כולה ודעת המפרשים והפוסקים ועתה אבא לבאר דעת רבינו שכתב בקיצור מופלג וליישב מה שקשה עליו ומה שנמשך לזה ונראה דמ"ש רבינו הנחשד על האשה והוציאוה ב"ד מבעלה וכו' רצונו לומר בין שהיו עידי טומאה או עידי כיעור או בלא עידי כיעור אלא בראיות הבעל ואיכא קלא דלא פסיק עד יום ומחצה שעל כל אחד מאלו מוציאין מן הבעל ולא ישאנה נחשד:

ואם נשאה וכו' פירוש דבדיעבד יש לחלק דבדאיכא עידי טומאה תצא מהנחשד אפילו יש לה בנים מן הראשון ואף על גב דמילתא דפשיטא היא דתצא אפילו בדליכא קול כל עיקר דלא שרינן איסור דאורייתא מפני חששא דלעז בנים דמה שאסורה לבועל דאורייתא היא מדכתיב ונטמאה ותו דק"ו הוא דמבעלה הוציאוה אע"פ שיש לה בנים כ"ש מבועל דעבר ונשאה באיסור ותו דמחזיק לחשדא שחשדוהו באשה זו מתחילה ולא היה צריך לכתבו אלא דנמשך אחר לשון הברייתא וברייתא לא תני הכי אלא דתידוק מינה אבל כשאין שם עידי טומאה לא תצא אפי' מנחשד וכ"ש מבעל ובתנאי שיבא כנ"ל ובנ"י תירץ בע"א עיין עליו:

ומ"ש אין עדים וכו' האי מפני שראו בה דבר מכוער דקאמר אינו ר"ל דבאו ב' עדים לפני ב"ד ומעידין שראו דבר מכוער דאם כן אפי' יש לה בנים תצא בעדי כיעור וקלא דלא פסיק כמו שאבאר בס"ד לפי שיטת ר"ת אלא ר"ל שהקול יוצא מפני שראו אבל אין שם עדים כשרים שמעידין כך בב"ד וכתב רבינו כך משום דסובר דלדעת רבינו תם כפי פירושו בסוגיא דקאמרינן בברייתא דתני בה במה דברים אמורים שאין לו בנים וכו' רבי היא דתניא רוכל וכו' דתצא שפירוש תצא אף מן הבעל בעל כרחך צריך לפרש דהאי במה דברים אמורים אברייתא דרוכל קאי והכי קאמר במה דברים אמורים דתצא כשאין שם עידי כיעור אלא קול בלבד מפני שראו בה דבר מכוער ותצא אף מן הבעל וכל שכן מן הרוכל כשאין לה בנים מן הבעל אבל יש לה בנים מן הבעל לא תצא אף מן הרוכל אם גירשה בעלה וכ"ש שאין ב"ד מוציאין אותה מן הבעל כיון שיש לה בנים ואם באו עידי טומאה דהיינו אפילו לא ראוהו שנבעלה אלא ראו אותה חוגרת וכו' ובאו והעידו כן בבית דין אפילו יש לה כמה בנים תצא אף מן הבעל וכ"ש מן הרוכל ועיקר דיוקא מדקתני ואם באו וכו' כלומר שבאו והעידו כן בב"ד ולאפוקי אם לא היה שם אלא קול בעלמא מפני שראו כך קרובים או נשים ובראיית הבעל וז"ש רבינו כאן דכיון דאין עדים כשרים שיעידו בב"ד שראו אותה חוגרת כו' אע"פ שיצא מהם הקול שזינתה ואפי' הוי קלא דלא פסיק אם יש לה בנים מן הבעל לא תצא אף מן הרוכל אם גירשה הבעל וכ"כ דלא תצא מן הבעל ואם אין לה בנים מן הבעל תצא מן הרוכל וה"ה דתצא מן הבעל ומ"ש רבינו ואפי' לא ראו העדים הדבר המכוער וכו' אע"ג דגם מ"ש קודם זה מפני שראו בה דבר מכוער נמי הכי קאמר אפ"ה כתב זה כאן בפירוש משום מאי דבעי למיכתב עלה ובלבד שיהא ממשות בקול וכו' דהיינו דפסקינן והלכתא כרב ולאורויי דאם אין ממשות בקול אז אין מוציאין ממנו אפי' אין לו בנים כיון שאין שם אלא ראיית הבעל אא"כ ראו העדים דבר מכוער והעידו כן לפני ב"ד דאז חזר הדין למקומו דכיון שראו עדים דבר מכוער אע"פ שאין ממשות בקול אסורה בין לבעל בין לנחשד ומוציאין אותה באין לה בנים אבל ביש לה בנים אין מוציאין אותה לא מן הבעל ולא מהנחשד אם גירשה בעלה ונשאה הנחשד כיון שאין בקול ממשות אבל אם היה בקול ממשות אפילו יש לה בנים תצא בין מהבעל בין מהנחשד כיון דאיכא כאן נמי עדים דראו דבר מכוער כדפירש' זאת היא דעת ר"ת באחרונה כשחזר ופירש כדברי השאלתות והרב מהר"ש לוריא בתשובותיו בסימן ל"ג הבין דברי רבינו במ"ש אין עדים בדבר אלא שיצא הקול שזינתה מפני שראו בה דבר מכוער היינו שיש שם עידי כיעור ואפ"ה ביש לה בנים לא תצא אלא בעידי טומאה ממש שראוה שנבעלה והשיג עליו וז"ל ולא דק בדברי ר"ת כי אליבא דר"ת כמו שפי' מהר"ם אף בעידי כיעור אפילו יש לה בנים תצא דהוי כמו פתח פתוח וכו' וכ"כ הרא"ש גופיה אליבא דר"ת עכ"ל ולי נראה דאין כאן שום השגה דרבינו העתיק בקיצור וגם הוא לא נתכוין כשכתב ואם יש עידי טומאה תצא וכו' דוקא עידי טומאה אלא אף בעידי כיעור ולא כתב עידי טומאה אלא משום דבעידי טומאה אפי' ליכא קול תצא משא"כ בעידי כיעור דלא תצא ביש לה בנים אא"כ איכא נמי קלא דלא פסיק אבל הרב מהרש"ל סבור דלר"ת בעידי כיעור נמי אפי' בלא שום קול תצא אפי' ביש לה בנים כמו בפתח פתוח וכ"כ בהגהותיו לדברי רבינו דלא מחלקינן בין אם אין לה בנים ליש לה בנים אלא בדליכא עידי כיעור כלל כי אם ראיית הבעל ולע"ד נראה דאע"ג דכך פי' מהר"ם לדעת ר"ת והשאלתות כמבואר באשיר"י ומרדכי וז"ל הכי נמי נאמר אם יש עדים שראו דבר מכוער כב' עידי טומאה דמי וכו' וכל זה אינו אלא לשקלא וטריא מקמי דמסקינן והלכתא וכו' והיינו דהוה סבירא ליה דרבי ורב גופייהו לא מפלגי בין קלא דפסיק לקלא דלא פסיק אלא עיקרא דמילתא תלוי אי איכא עידי כיעור אם לאו ולרבי בדליכא עידי כיעור אלא קול אין לה בנים תצא יש לה בנים לא תצא ובדאיכא עידי כיעור אפי' יש לה בנים תצא אפי' ליכא שום קול כמו בפתח פתוח ולרב בדליכא עידי כיעור אפי' באין לה בנים לא תצא אבל בדאיכא עידי כיעור לא פלוג דאפי' ביש לה בנים תצא כרבי אבל למסקנא דקי"ל כרבי בחדא וכרב בחדא בקלא דפסיק כרב דלא תצא בלא עידי כיעור ובקלא דלא פסיק כרבי דתצא אפילו בלא עידי כיעור השתא משמע דדינא דקלא דפסיק ואיכא עידי כיעור שוה לקלא דלא פסיק וליכא עידי כיעור דבאין לה בנים תצא וביש לה בנים לא תצא וברייתא דתני בה ואם באו עידי טומאה דהיינו עידי כיעור אפי' ביש לה בנים תצא למסקנא הוי דוקא בדאיכא נמי קלא דלא פסיק ותדע שהרי הרא"ש כתב וז"ל דהשאלתות לא כיוונו בדברי ר"ת דא"כ מאי האי דקאמרי ואי איכא דבר מכוער בשני עדים וקלא דלא פסיק תרוייהו ל"ל והלא בעידי כיעור לחודיה בלא קלא מפקינן ובקלא דלא פסיק בלא עידי כיעור מפקינן רק שהבעל ראה דבר מכוער וכו' הנה מבואר דלר"ת לפי פירושו בשאלתות כמו שתירץ אותו מהר"ם מפקינן מבעל בקלא דלא פסיק בלחוד כמו בעידי כיעור וקלא דפסיק דשוין הן והיינו באין לה בנים דוקא וכ"כ בקיצור פסקי הרא"ש להדיא אלא דקשיא מהא דקי"ל דלקלא דבתר נישואין לא חיישינן דמוקי לה ר"ת בקלא בלא עדים רק בראיית הבעל לחודיה כמו שכתב במרדכי ע"ש מהר"ם וכמו שכתב הרא"ש גופיהלהדיא קודם זה בשם מהר"ם ואם כן דברי הרא"ש סתרי אהדדי. ונראה לי ברור דוקא בקלא דפסיק הוא דלא חיישינן אבל בקלא דלא פסיק אפילו בראיית הבעל לחודיה מפקינן אפילו מבעל וכך מבואר בלשון השאלתות שאמר ואי איכא עדים בדבר מכוער וקלא דלא פסיק כלומר או קלא דלא פסיק מפקינן בין מבעל ובין מבועל כשאין לה בנים אלמא דבראיית הבעל בלחוד וקלא דפסיק לא מפקינן לא מבעל ולא מבועל כך הוא שיטת מהר"ם בפירושו לדעת ר"ת והשאלתות ומכאן למד רבינו דכי היכי דבראיית הבעל לחודא בקלא דלא פסיק מפקינן מן הבעל ואפ"ה ביש לה בנים לא מפקינן אפי' מן הנחשד ה"ה נמי בעדי כיעור וקלא דפסיק אע"ג דמפקינן מן הבעל אפ"ה אף מן הנחשד לא מפקינן אא"כ באין לה בנים וה"מ בסוגיא דקאמרינן קלא דל"פ וליכא עדים כרבי קלא דפסיק ואיכא עדים כרב דמשמע דהני מילי דינייהו שוין:

ומ"ש אבל לרב אלפס וכו' בכאן איכא תפיסה רבתי על דברי רבינו שהרי האלפסי כתב בפירוש דמן הבעל לא מפקינן אפילו בעדי כיעור וקלא דלא פסיק אלא אם כן בעידי טומאה בין יש לה בנים ובין אין לה בנים ונראה ודאי שרבינו היה מפרש דברי הרא"ש שכתב בסוף דבריו וז"ל וכך הוא שיטת הרי"ף והרמב"ם שהוא חוזר אפסק דין שכתב השאלתות לפי פירושו של הרא"ש וזהו כשגגה שיצא מלפני השליט דדוקא לענין פי' השמוע' דאמר רב ובעדים היינו עידי טומאה ע"ז בלחוד כתב הרא"ש שכך הוא שיטת הרי"ף והרמב"ם אבל לא לענין פסק דין כמבואר באלפסי וברמב"ם פכ"ד מהלכות אישות ובשרק ב' דהלכות סוטה גם הבית יוסף ומהרש"ל בתשובה הנזכרת כתבו דרבינו לא דק בכאן ואפשר דהיתה לו לרבינו נוסחא אחרת בפסקי האלפסי. שוב ראיתי ברבינו ירוחם שכתב ממש כדברי רבינו דבעידי כיעור וקלא דלא פסיק מוציאין מן הבעל באין לה בנים ושכך נראה משיטת הרי"ף והרמב"ם והרמ"ה ורוב הפוסקים ושי"מ דבעידי דבר מכוער וקלא דל"פ תצא אפילו יש לה בנים וראשון עיקר ולזה הסכים הרא"ש ז"ל עכ"ל ואף בעל הסמ"ג נראה מדבריו שהבין מדברי הרמב"ם דתצא מן הבעל בעידי כיעור שהרי תחלה כ' כיצד היא יוצאה משום ש"ר וכו' ממש כלשון הרמב"ם ואח"כ כ' ר"ת לקח לו שיטה אחרת בענין זה דרוכל יוצא ומפרש תצא מרוכל אם גירשה זה ונשא' אח"כ לרוכל שהרי זה קול שלפני נישואין אבל מן הבעל לא תצא דלקלא דבתר נישואין לא חיישינן עכ"ל אלמא להדיא דהבין מדברי הרמב"ם שהוא מפרש כשיטת רש"י והשאלתות דתצא מן הבעל והכי משמע בהגהות מיימונית שכתב אדברי הרמב"ם פכ"ד דאישות וכן פירש"י אמנם ר"ת פירש תצא מזה אם גרשה זה וכו' גם מהר"ם הבין כך מדברי הרמב"ם דסובר דתצא מן הבעל וכ' עוד דהרמב"ם תופס כהשאלתות דאפי' בקלא דל"פ בלחוד ואין שם עידי כיעור א"נ קלא דפסיק ואיכא עידי כיעור נמי מוציאין מן הבעל אבל קלא דפסיק וליכא עידי כיעור אין מוציאין ולפי שראיתי מהגדולים שהיו בזמנינו שכתבו לסתור פירוש מהר"ם ז"ל ודחו אותו בשתי ידים כמו שתמצא כתוב בתשו' מהרש"ל ובתשו' מהר"ר יוסף כ"ץ ז"ל מקראקא והובא לשם גם תשובת מהר"ם איסרלש ז"ל שהסכים לזה באתי לבאר דעת מהר"ם שבמרדכי ושאין לשם ט"ס וכמו שהיא כתובה בתשובת מהר"ם בסי' כ"ה לסדר נשים וזה דנראה דמהר"ם היה מדקדק בדברי הרמב"ם שכ' תחלה העוברת על דת צריכה התראה וכו' ואח"כ כ' כיצד היא יוצאה משום ש"ר כגון שהיה שם עדים שעשתה דבר מכוער וכו' ואין זו צריכה התראה הנה דס"ל דדינן חלוקים ואח"כ כתב עוברת ע"ד משה ויהודית וכן זו שעשתה דבר מכוער אין כופין את הבעל וכו' אלמא דסבירא ליה דדינן שוה היפך מדבריו הראשונים ולפיכך פי' מהר"ם דמתחלה מדבר כשיש שם עידי כיעור ולפיכך נקראת בשם יוצאה משום ש"ר פי' דב"ד מוציאין אותה ממנו משום האי ש"ר. ומה שכתב אם רצה הבעל להוציאה תצא בלא כתובה לאו למימרא דרשאי לקיימה אם רצה דהא ודאי ליתא אלא האי אם רוצה וכו' דקאמר הכי פירושה דאם האשה אינה רוצה לקבל גט עד שישלם לה הכתובה אין שומעין לה אלא לו שומעין ואם הוא רוצה להוציאה מוציאה בע"כ בלא כתובה ואם לא רצה להוציאה תשב בלא בעל עד שתלבין ראשה אבל פשיטא דאסור לדור עמה: ומ"ש הרמב"ם אח"כ וכן זו שעשתה דבר מכוער מיירי בדליכא עידי כיעור אלא בראיית הבעל שראה שעשתה דבר מכוער דינה כעוברת על דת ואין כופין אותו להוציא אלא אם רצה לא יוציא ואעפ"י שלא הוציא אין לה כתובה ונתקשו בה הגדולים הנזכרים דהיאך אפשר לומר דבראיית הבעל תפסיד כתובתה דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם והא ודאי לאו קושיא היא דמהר"ם רצה לפרש בראיית הבעל ואיכא נמי קלא דהשתא אע"ג דאיכא קלא דפסיק ואין כופין אותו להוציא מ"מ לא גרע מעוברת על דת דהפסידה כתובתה אחר התראה וה"נ בדאתרה בה בעדים שלא תעשה דברים מכוערים שראה בה בלבדו ועברה ועשתה לכך ואיכא קלא במתא הפסידה כתובתה ודוקא קלא דפסיק אבל קלא דלא פסיק סובר מהר"ם דהוי כמו עידי כיעור ותצא אף מן הבעל בלא התראה וכולה מילתא דהרמב"ם איירי בקלא דפסיק הילכך בדאיכא עידי כיעור תצא ובדליכא עידי כיעור הפסידה כתובתה בלבד זו היא דעת מהר"ם בפי' דברי הרמב"ם שהם כדברי השאלתות לדעתו אבל לסמ"ג והגהות מיימו' אין אנו צריכין לכל זה אלא מפרשים דברי הרמב"ם כפרש"י והשאלתות לפי פירושו של הרא"ש והיינו בדאיכא עידי כיעור וקלא דלא פסיק התם הוא דיוצאה משום ש"ר כלומר כופין לבעל להוציאה באין לו בנים ובעשתה דבר מכוער בראיית הבעל בלא עדים אין כופין אפילו איכא קלא דלא פסיק אלא אם רצה לא יוציא ולענין הלכה למעשה יראה דאע"ג דמלשון הרמב"ם משמע שדעתו אינו אלא כמו שהביא ה"ה ונ"י ושאר גדולים דס"ל דמן הבעל לא תצא אא"כ בדאיכא עידי טומאה ממש דראוה דנבעלה וכשיטת הרי"ף ור"ח וה"ג וה"א בתשובת אשיר"י להדיא כלל ל"ב סי' י"א מ"מ אין בידינו להקל כנגד הר"ם ז"ל דאפילו אם תמצא לומר דהרמב"ם לא נתכווין לפירושו מ"מ רבינו תם בחזרה סובר כך כמבואר באשיר"י שר"ת פסק כך וסובר שזו היא דעת השאלתות וא"כ בעל כרחיך דר"ת סובר כפירוש הר"ם ז"ל ומאחר שר"ת ומהר"ם פסקו כך הלכה למעשה מי יבא אחריהם להקל ומ"מ הדעת נותנת להכריע שאם הבעל רוצה לקיימה ולומר קים לי כאלפסי ושאר גאונים אין בידינו לכופו להוציאה ואם לבו נוקפו להחמיר כר"ת ומהר"ם אין בידינו לכופו להיות עמה אבל הכא דאיכא קלא דלא פסיק ועידי כיעור יש להורות לכתחילה דתצא אף מן הבעל שהרי הרא"ש הסכים לפרש כך השאלתות וכל האחרונים שוין להחמיר בזה דלא כהרי"ף והגאונים נ"ל והכי נקטינן: כתב מהרש"ל בענין הקול דאין פירושו שקול יוצא ע"י עדים שראו דבר מכוער כמו שפי' רבינו הטור דא"כ קלא מאי מהני ובסוגיא משמע דלא סגי בלא קול אלא נראה לי קול הוא לעז בעלמא שמרננים אחריה ועל זה הנחשד שזינתה עמו זולת אותו דבר מכוער שראו העדים או הבעל וכן יראה להדיא מדברי הרמב"ם פ"ב דה' סוטה. עכ"ל ולמאי שכתבנו בתחילת סימן זה אף רבינו סובר לפרש כך:

ומ"ש שיצא הקול שזינתה מפני שראו בה דבר מכוער וכו' היינו לומר שאין שם אלא קול אבל היכא דבעינן נמי עידי כיעור בעינן נמי שהקול הוא זולת עידי כיעור:

הנחשד מן השפחה וכו' הב"י הביא מה שכתב רבינו בסוף סימן קמ"א ע"ש הרא"ש בדין שליח המביא גט ואמר בפני נכתב ובפני נחתם ואח"כ נשא האשה דכל היכא שהתרו בו ועבר וכנסה לא מיקרי דיעבד ומינה למד לכל היכא שאמרו חכמים דבדיעבד לא תצא אם עבר אחר התראה וכנס לא מיקרו דיעבד ומפקינן לה מינייהו כך פסק בש"ע בסתם ומשמע דאף בנטען על השפחה כך הדין וכן בחכם שאסר שבסי' שאחר זה ולפע"ד נראה דבנטען על השכחה אפילו עבר וכנס אחר ההתראה לא מפקינן מיניה כיון דאפילו אם היה אמת שבא עליה מקודם אין כאן איסור וכן בחכם שאסר ולכתחילה הוא דלא יכנוס בשניהם משום הסר ממך עקשות פה וגו' מה שאין כן בנטען על אשת איש דאם היה אמת אסורה לו מן התורה וכן בשליח גט אם לא היה נכתב ונחתם לשמה הוי אשת איש הלכך אם עבר לאחר ההתראה מפקינן מיניה והכי משמע מלשון משנתינו דבמי שקידש אחת מב' אחיות תנן קדמו וכנסו אין מוציאין מידם ומדלא תנן כנסו אלא קדמו וכנסו משמע דקודם שנמלכו בב"ד כנסו ולפיכך אין מוציאין אבל נמלכו תחלה בב"ד ואסרו ואח"כ עברו מוציאין וכמבואר לשם בפרש"י ומכאן הוציא הרא"ש דין זה וע"ל בסימן קע"ז וגבי נטען על השפחה תנן בסתמא ואם כנסה אין מוציאין אלמא מדלא תנן קדמו וכנסו בכל ענין אין מוציאין והירושלמי שהביא ה' המגיד דאם עבר לאחר ההתראה קונסין אותו ומוציאין מידו אינו מדבר בנטען על השפחה ובחכם שאסר אלא באותן שאם היה הלעז אמת היתה אסורה וע"ש ואע"ג דבתשוב' הרשב"א שהביא ב"י משמע קצת דס"ל דגם בנטען על השפחה קונסין אותו אחר ההתראה מ"מ בתשובת הריב"ש סי' רמ"ב כתב דלגירסת הרמב"ן בירושלמי בכל הני דכנס אין מוציאין אפילו התרו בו תחלה אין מוציאין ולגירסת הרשב"א מוציאין ומ"מ כיון שיש התחלפות בנוסחאות ספיקא הוי ומספיקא אין כופין וכו' ועוד האריך ולפי זה ודאי נראה היכא דליכא איסורא כגון בנטען על השפחה ובחכם שאסר דאינו אלא משום הסר ממך עקשות פה פשיטא דאין כופין אפילו התרו בו תחלה ועבר כן נ"ל ודלא כמשמעות הש"ע. כתבו בתוס' ס"פ במה בהמה דאם אנס אשת איש דשרי לבעל שריא נמי לבועל דלא כתיב ונטמאה ונטמאה אלא היכא דאסורה על הבעל שלא היתה אנוסה אז נאסרה גם על הבועל אבל אם היה אנוסה דשריא לבעל ה"ה לבועל ע"כ:

ולי נראה מאחר דהטור הסכים כדעת אביו הרא"ש להוציאה וכ"כ המרדכי בשם מהר"ם אין להקל וכ"ש שהרמב"ם בעצמו כתב דהפסידה כתובתה ויכול להוציאה אלא שאין כופין על כך ועוד נראה לומר הא דכתב המרדכי דכן דעת הרמב"ם כדעת השאלתות הוא מטעם זו דמאחר שאין לה כתובה מקרי תצא מבעלה דלמ"ד תצא מבועלה קאמר ולא מבעלה ולא אבדה כתובתה מן הבעל וכן משמע בסמ"ג בספר מ"ע הלכות קידושין בסופו ע"ג ועוד דלפי מה שכתבתי וישבתי דעת הרי"ף והרא"ש שאין דעתו שמוציאין מן הבעל רק בתרוייהו ביחד דהיינו קלא דלא פסיק ועידי כיעור והוא האמת בעצמו בסברת הרא"ש כמו שכתב בהדיא בפסקיו פ"ב דיבמות א"כ לא קשה כלל דברי הפוסקים מדברי תשובותיו זו על זו דמ"ש דסוגיא דעלמא בדעת ר"י וה"ג היינו שאין מוציאין בקלא דלא פסיק לבד מן הבעל ובהא מודים השאלתות לפי מה שפרשם הרא"ש בפסקיו ומה שכתב שראה הר"ם דן כשאלתות היינו לפי מה שפרשן הוא היינו דמפקינן מן הבעל כשהא ב' דברים ביחד דהיינו קלא דלא פסיק ועדי כיעור והוא דעת הרי"ף והרמב"ם ג"כ לדעת רבינו והרא"ש וכנ"ל לענין הלכתא ובזה דברי הרא"ש והמרדכי ורבינו כולם מיושרים ומיושבים ואין בהם טעות כלל והוא מוכרח בדבריהם כמבואר למשכיל.

בהר"ן ע"א דף ת"ט ע"ב דיבמות בין איכא אויבים לבעל או לנטען ליכא למיחש לקלא ובמרדכי סוף הפרק שם א"נ אי על ידי אויבים לא פסיק לאו כלום הוא אע"ג דמעיקרא לא יצא ע"י אויבים עכ"ל אמרי' בגמ' שם דהא דאם פסיק הוי קלא שאין בו ממש ה"מ דלא פסק מחמת יראה אבל פסק מחמת יראה מחמת יראה היא עכ"ל:

ע' עכ"ה סי' ל'.

וכ"כ בתשובות מיימוני השייכים לה' נשים. כתב מהרי"ק שורש ק"ס דכל היכא דשרינן באשת ישראל שלא מטענת אונס אלא דאמרינן שלא נבעלה גם באשת כהן שרינן עכ"ל וכך כתב מהרא"י סימן רכ"ב בכתבים ועיין בהגהת מרדכי דיבמות דף תס"ד ע"ג תשובת מהר"ם על אשה שראו בה עדים דבר מכוער והוציאוה מבעלה וכן הוא תשובה זו באריכות בתשובת מיימוני סי' כ"ה לה' נשים:

ועיין ריש סי' זה דכתבתי דאם איכא קלא ממש אף כי נתאלמנה אסורה דלא כתשובה זו.

צריך עיון דהא האלפסי לא כ"כ בפ"ב דיבמות אלא כתב דמבעל לא מפקינן בקול אע"פ שיש בו ממש או בעידי דבר מכוער דאין מוציאין רק בעידי טומאה וכ"כ שם נ"י בדברי רי"ף משום דהוי קלא דבתר נישואין ולא מפקינן בקול או בעידי דבר מכוער אלא מבועל והב"י האריך בזה מאוד וכתב דרבינו טעה בדעת הרי"ף מחמת דברי הרא"ש שהביא דברי הרי"ף בקצרה כולי ול"נ דלק"מ אלא דס"ל לרבינו דאם יש בקול ממש וגם אם היו שם עידי כיעור הוי כעידי טומאה והרי"ף לזה עידי טומאה קרי ליה וכן נראה מסברת הרא"ש ולזה כ' רבינו וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש והמדקדק בדברי הרא"ש והמרדכי שהביאו תשובת מהר"ם שתירץ דברי השאלתות וישוב הגמרא בדרך זו כ"ש שיש ליישב דברי הרי"ף הכי ואע"ג דמחלק התם בין שיש לו בנים או אין לו בנים בעידי דבר מכוער היינו בקלא דפסיק אבל בקלא דלא פסיק אין לחלק דהוי כעידי טומאה והמדקדק בדברי הרי"ף ימצא בקל שנוכל לפרש דעתו כך ואע"ג שאינו כדרך שפירש נ"י מ"מ הרא"ש ורבינו פירשו כך ולא טעו כלל ובזה דברי הרא"ש ג"כ כפשוטן ואין אנו צריכין לדחוק כפי' שפירש ב"י ולענין הלכה כתב ב"י דדעת הרי"ף והרמב"ם דלא מפקינן מבעל אלא בעידי טומאה אע"פ שיש בקול ממש או יש עידי כיעור וכ"כ הרשב"א בתשובה וכן דעת ר"ת וכ' נ"י דכן דעת הרא"ה והריטב"א ז"ל:

וכ"כ ב"י בסי' מ"ו בשם תשובת הרשב"א דהעדים המעידים על הקול צריכין דרישה וחקירה היטב כ"ש במקום שנראה שהדין מרומה ועיין בח"ה סימן ל' ולקמן סימן מ"ב:

ובמרדכי פ"ב דיבמות משמע קצת דע"א בכיעור הוה כע"א בזנות למ"ד תצא בעידי כיעור אבל בתשובת מהר"ם שהיא בסוף נשים במיימוני כתב בהדיא דלא מהימן ע"א בכיעור לא להפסידה כתובתה ולא לאסרה על בעלה אפילו מהימן ליה כבי תרי וא"כ גם דברי המרדכי צריכין ליישב כדבריו מאחר שכל דברי המרדכי שם הם דברי תשובת מוהר"ם כמבואר שם:

כתב הרמב"ם בפכ"ד מה' אישות אע"ג דאין מוציאין מבעל בעידי דבר מכוער מ"מ אם רוצה הבעל תצא בלא כתובה וכ"כ נ"י פ"ב דיבמות ועיין לעיל סימן קט"ו מדינים אלו כתב מוהר"ם פדווא בתשובה סימן ל"ג דאף בדבר מכוער אין אשה נאסרת על בעלה כהן ואין הולד ממזר עכ"ל:

הנחשד עיין מדינים אלו ג"כ לקמן סי' קע"ח: והוציאוה ב"ד כו' ה"ה אם נתאלמנה תשוב' הרא"ש: תצא ר"ל מוציאין מתחתיו בגט וכל מקום שאמרו תצא היינו בלא כתובה כ"פ):

אפי' יש לה בנים מבעל פירוש מבעל הראשון וכי מפקא מנחשד נראה דמחזקינן לקלא קמא ועבדי להו ממזרים. וזהו ע"פ פרש"י אבל הרי"ף פיר' דהחילוק בין אם יש לו בנים ואין לו קאי אנחשד ועד"ר:

חוגרת בסינר כו' פרש"י הוא כעין מכנסיים שהיו הנשים חוגרות לצניעות:

רוק למעלה מן הכילה הבעל מצא אחר שיצא הנחשד רוק למעלה מהכילה שעל מטתו מי זרק הרוק למעלה כ"א השוכב ופניו למעלה הלכך זנתה זו וזרקה בשעת תשמיש:

מנעלי' הפוכים פיהן למטה ודאי של נכרי הן והפכן כדי שלא יכיר הרואה ובגמ' פריך ע"ז (דאם קאי אמנעלים עצמן שעדיין הם כאן א"כ לחזי כו' כ"פ) ולחזי דמאן נינהו אלא מקום מנעלים פירש"י ניכר מקום הפיכתן בעפר שתחת המטה ורבינו שנא נקט מקום מנעלים לישנא דברייתא נקט ב"י:

ואם עבר ונשאה אם יש לה בנים וכתב מור"ש ז"ל ולא דק כי לדברי ר"ת אפילו יש לה בנים תצא כמ"ש הרא"ש בפ' שני דכתובות איך שתירץ אותו מהר"ם ע"ש ולא מחלקינן בין יש לה בנים לאין לה בנים אלא בלא עדי כיעור כלל עכ"ל (וע' בתשובת בן לב חלק שני דף ח' ע"ד שמתוך דבריו מיושב תמיהת רש"ל אבל מתמה על רבינו מצד אחר ועיין בדרישה דלא קשיא מידי ומבואר הכל יפה כ"פ): וניסת לאחר וגירשה. שהאחר אפסקיה לקלא ואמר כן מדלא היתה נחשדת תחת בעלה השני ודאי קול ראשון נמי שקר כ"פ:

אלא שהבעל ראה אותו כו' ואע"ג דאמרינן אין אשה נאסרת על בעלה אלא בשני עדים ובקנוי וסתירה ע"פ עד אחד הכא כיון שראה דבר מכוער ויש ממש בקלא חשיב כשני עדים ועד"ר: (שלא הוציאו אויבים בין איכא אויבים לבעל או לנטען ר"ן ואע"ג דמעיקרא לא יצא על ידי אויבים אם ע"י אויבים לא פסק לאו כלום הוא מרדכי כ"פ): ומיהו ע"י עדים שראו הכיעור אסורה כו' (פי' אפי' אין בקול ממש ויש לה בנים ועד"ר כ"פ) וה"ה אם ראה הבעל הדבר מכוער ויש ממשות בקול (ואין לה בנים כ"פ) דמוציאין בין מבעל בין מנחשד וק"ל: הוציאה הבעל בעידי כיעור כו' ואם ניסת לא תצא דוקא עידי כיעור אבל עידי טומאה אפילו יש לה כמה בנים נאסרה עליו עולמית כ"פ): וניסת לאחר וגירשה שהאחר אפסקיה לקלא ואמר כן מדלא היתה נחשדת תחת בעלה השני ודאי קול ראשון נמי שקר כ"פ):

ואם ניסת לא תצא וכתב רבינו בסי' קמ"א בשם הרא"ש דכל היכא שהתרו בו ועבר וכנס לא מקרי דיעבד ומפקא לה מיניה:

ונתגיירו ונשתחררו לא יכנוס (וכל מקום שאמרו חכמים לא יכנוס אפילו באותה מבוי לא ידור וכ"ש שלא תשמשנו ש"ע כ"פ) מפרש בגמרא משום דכתיב הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים וגו' ופרש"י משום לזות שפתים שלא יאמרו אמת היה הקול הראשון וכתיב הסר ממך וגו' והרשב"א כ' שעיקר הטעם הוא שלא יאמרו שנתגיירו בשבילו וב"י הביאו ע"ש: