סדר גביית החוב והמבקש זמן לפסול - טור חושן משפט סימן צ״ח

סדר גביית החוב כך הוא כשהמלוה מוציא שטרות מקויימים זה פשוט שאומרים לו קיים שטרך וחות לדינא כדאיתא פרק ב' דכתובות (יח.). אפילו שהה כמה שנים וכו' כך מפורש בברייתא ובגמרא בסוף הנושא (כתובות קד:) וכתב מהרי"ק בשורש ג' אפילו שמענו שנתייאש מהחוב לגמרי ואמר וי לחסרון כיס אינו יאוש: כתב הרשב"א שאלת ראובן היה חייב מנה לשמעון וכשבא לגבות חובו לא מצא נכסים ידועים לראובן והעמיד את לוי בדין ואמר לו יודע אני שיש לראובן שטרי חוב בידך שנעשו על שמך מחמת קנוניא וטען לוי להד"מ שכל שטר שיוצא מתחת ידי ועל שמי שלי הוא אם יוכל שמעון להשביע את לוי. תשובה כבר ידעת שאין משביעין היסת על טענת שמא וזו טענת שמא היא דמאין הוא יודע ואפילו ידע והיה עומד על גביהן כשעשו אותן הלואות ושמנה ראובן המעות כיון שנעשו באותה שעה על שם לוי שמא פקדון הוא בידו מלוי או מלוה היתה עליו ופרעו ואע"פ שאילו היה עכשיו ביד ראובן לא היה נאמן דכל שנמצא בידו חזקה אינו של אחרים וכדמוכח (שם יט.) בהאומר שטר אמנה הוא הכא שאני שבאותה שעה לא היה עדיין חב לזה ועוד דמ"מ מעות המלוה אינם ביד לוי אלא ביד הלווין ומה לו אצל לוי לך לו אצל הלוה ואם מפני השטרות שטוען שיודע שיש ביד לוי שטרות אינן נגבין בב"ד דמילי נינהו ומ"מ לכשיגיע זמן הפרעון מוציאין מזה ונותנין לזה למאן דפסק כרבי נתן אבל להגבות שטרי חוב לא וראיה מאשה שחבלה באחרים (ב"ק פט.) ומשנים שלוו זה מזה (כתובות קי.) אבל אם רצה להחרים סתם כל מי שיש בידו נכסים מראובן שיבוא לב"ד הרשות בידו ומן התקנה עכ"ל. וענין הגבאת שטרי חובות נתבאר בסי' ק"א:

ואם כתב הלוה כל נכסיו וכו' בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קלב.) תנן התם הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה ואוקמוה שם בגמרא באוקמתי טובא ולבסוף קאמר ומקולי כתובה שנו כאן ופירשב"ם אכולהו קאי דשאר בעלי חובין לא אבדו בכך עד שיאמרו בפירוש אנו מוחלים השיעבוד שעל הנכסים הללו:

וא"א הרא"ש ז"ל כתב בתשובה כלל פ"ה סי' י' ועי' בכלל פ' סי' י"ח:

ואין יורדין לנכסיו עד שיודיעוהו וכו' בסוף ב"ב (קעד.) וטעמא משום דנכסוהי דבר אוניש אינון ערבין ביה ותנן המלוה ע"י ערב לא יפרע מן הערב תחלה: ומ"ש אם הוא כאן או במקום קרוב וכו' דאמרינן בהגוזל (קיב.) דלא כתבינן אדרכתא אנכסיה עד דמודעינן ליה והוא דהוי קרוב וכ"כ הרי"ף בהכותב ויתבאר לקמן סי' ק"ו ועיין עליה:

ואם טעה הדיין וכו' מעשה פ' ג"פ (קעד.) בדיין שטעה בכך וסלקוהו:

טען הלוה מזוייף הוא וכו' וכתב הרמב"ם אם יראה לדיין שיש ממש וכו' עד מניחין ביד שליש פכ"ב ממלוה וכתב בעה"ת בשער ג' שכן פסק הרי"ף בתשובותיו גם כתב שאחר שמניחין הממון ביד שליש יש לנו לומר לנתבע אם לא תביא ראיותיך מכאן ועד זמן פלוני ינתן הממון למלוה אבל אם נראה להם שיש ממש בדבריו קובעין לו זמן צ' יום ואין מוציאין ממנו כלום עד שיגיע זמן עכ"ל ובסמוך אכתוב דברי ה"ה על דברי הרמב"ם ועי' במ"ש בסי' ט"ו בשם הריטב"א עיין במישרים נ"א חי"ב וחי"ג כתב המרדכי בפרק זה בורר אם טען יש לי עדים בארץ רחוקה אפ"ה אין נותנין לו זמן אלא ל' יום: מי שלא הביא עדותו תוך זמן שנתנו לו ב"ד דהיינו ל' יום כתב הרא"ש בכלל פ"א סי' ב' שאם הדבר ידוע וגלוי שהיו לו עדים פלוני ופלוני שיודעים באותו דבר והרחיקו נדוד נותנין לו זמן עד שיוכל להביאם ואם אינו ידוע אין נותנין לו זמן יותר:

לא בא בזמן שקבעו לו וכו' פרק הגוזל ומאכיל (בבא קמא קיב:) אמר רבא הלכתא מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין ואפי' עומד וצווח ואי אמר נקיטו לי זימנא עד דמייתינא סהדי ומרענא לשטרא נקטינן ליה אי אתא אתא אי לא אתא נטרינן ליה ב' וה' וב' אי לא אתא כתבינן פתיחא עליה צ' יומין ל' קמאי לא נחתינן לנכסיה דאמרינן קא טרח בזוזי דניזוף מציעא לא נחתינן לנכסיה דאמרינן דלמא לא משכח למיזף וקא טרח ומזבן בתראי נמי לא נחתינן לנכסיה דאמרינן לוקח גופיה קא טרח בזוזי לא אתא כתבינן אדרכתא אנכסיה וכתב ה"ה פכ"ב ממלוה על מה שאמר הרמב"ם ז"ל טען הלוה מזוייף הוא וכו' ונראה לי שרבינו מפרש כך מקיימין את השטר וגובין בו ואפילו עומד וצווח ולפעמים ממתינין כששואל זמן להביא ראיה ואז נותנין לו ומתוך שלא פירשו חכמים זמן זה כמה הוא נראה להם שהניחו הדבר למראית עיני הב"ד לפי מה שהוא הענין ומכאן ג"כ שאם נראה להם שאין בדבריו ממש שאין שומעין לו וזהו אפילו עומד וצווח ומ"מ כתב רבינו שאם היה המלוה אלם חוששין לו ובכיוצא בזה חשו שם בגמרא ואמרו גברא אלמא הוה ואי הוי נפלה אדרכתא לידיה וכו' עכ"ל והרא"ש כתב ואי אמר קבעו לי זימנא כשאמרו לו ב"ד פרעהו כי קיים שטרו אמר קבעו לי זימנא ופירש"י פתיחא שטר שמתא על שאין פורע החוב. אדרכתא פסק דין לירד המלוה לתוך נכסי הלוה וליטלם במלוה בחובו. וכתב בעה"ת בשער ג' וי"מ שנקרא אדרכתא על שם דורך כלומר שיהא דורך ושליט המלוה על נכסיו של לוה ורש"י פירש שהוא מלשון רודף ומשיג כמו פרסה בחלא ולא אדרכיה ובלשון המקרא מנוחה הדריכוהו. וכתב עוד שם טופס האדרכתא איש פלוני נתחייב לפנינו בדין כך וכך דינרים לפלוני וקבענו לו זמן ב"ד ולא נתן לו כלום מעצמו וכתבנו לו אדרכתא זו על שדה פלוני שהוא בחזקה שהיא שלו מכך וכך דינרין וכותבין שקרעו לשט"ח אם היה מלוה בשטר ואם בשביל חוב מורישו הורידוהו לקרקע זה של בני חורין צריך שיכתבו בפירוש בשטרא אדרכתא ששדה זו ידענו שהיתה של מורישו של זה שהיה לוה ממון זה ואי לא הו"ל אדרכתא בטעות ולאו כלום היא. וכתב כן רבינו בסי' ק"ט ונוסח האדרכתא כתב בסי' ק"ב: כתב בעה"ת בשער ג' אם לא בא מנדין אותו וכותבין עליו פתיחא ל' יום ושונין לאחר אלו ל' יום אחרים ומחרימין לאחר ס' ולסוף הצ' יורדין לנכסיו ומתירין לו נדויו כדאיתא בהגוזל (שם) ובמועד קטן (טז:):

וכתב בעל העיטור הא דמשהינן וכו' וא"א ז"ל כתב כיון דחיישינן וכו' כל זה בפרק הנזכר:

בד"א דמשהינן ליה וכו' עד בענין שלא יוכל לפרוע ממנו הכל מימרא דרבא פרק הגוזל ומאכיל שם וכתב בעה"ת בשער ג' דטעמא דלא גרע ממי שהלך למד"ה דהיכא דלא אפשר לאודועי נפרעין ממנו שלא בפניו משום דאל"כ כל א' ילוה מעות וילך לו למד"ה וה"נ דכוותה. ומ"ש והוא שלא יהיה רחוק אלא מהלך יום א' כך הוא בנוסחאות שלנו בפ' הנזכר דאזיל שליחא בתלת בשבתא ואתא בארבע בשבתא ולחמשא בשבתא קאי בדיניה וכתב ה"ה פכ"ב ממלוה שנראה שגירסת הרמב"ם הוא דאזל בתרי ותלת בשבתא ואתי בד' ובחמשא קאי בדיניה:

ומ"ש חיישינן שמא יתקלקלו בענין שלא יוכל לפרוע ממנו בגמרא אמרו חיישינן שמא תכסיף ופי' רש"י קרקעות של הלוה תבור ותפחות מדמיה. וכתב בעל התרומות בשער ג' שה"ה שאם טען איני פורע כותבין אדרכתא עליו והראיה מפרק הנושא (כתובות קד:) דא"ל רבא בר רב שילא זיל הב לה ולא אשגח ביה ומיד כתב אדרכתא אנכסיה וכ"כ הרמב"ם בפכ"ב מהלכות מלוה:

כתבו הגאונים אע"ג דלא כתבינן וכו' כן כתב בעל התרומות בשער ג':

וכן בקרקעות וכו' כלומר כשם שאין כותבין אדרכתא על מטלטלין משום שמא יבריחם המלוה כך אין כותבין על הקרקעות אם הלוה אלם והדין שם בגמרא דרבינא שהייה למר בר אחא י"ב ירחי שתא עד דאזלא ואתיא שיירתא מבי חוזאי משום דאיניש אלמא הי' אי הויא מטיא אדרכתא לידיה לא הוה אפשר לאפוקי מיניה ומשמע התם בגמרא דלא משהינן ליה כולי האי אלא היכא דשכיחא שיירתא אבל לא שכיחי שיירתא לא משהינן ליה ומשמע נמי דאפילו היכא דשכיחא שיירתא דלא משהינן ליה אלא עד י"ב ירחי שתא אבל טפי לא משהינן ליה:

כתב הרמב"ם הא דאין כותבין אדרכתא במטלטלין וכולי פרק כ"ב ממלוה וכתב ה"ה ודעת רבינו שאין כותבין אדרכתא על המטלטלין אלא כשאומר מייתינא סהדי ומרענא לשטרא הא בעלמא דלא אמר מרענא לשטרא כתבינן אדרכתא אפילו אמטלטלי וכן מוכיח לשון הגמרא ולזה הסכים הרשב"א ז"ל וכן דעת בעה"ת בשער ג' שכתב ואדרכתא זו שפסקנו לעשותה על הקרקע של לוה שהודה חובו ומסרב מלפרעו כן יש לעשותה על המטלטלין שלא מצינו שנחוש דלמא שמיט ואכיל אלא כשטוען שיביא ראיה ויבטל השטר אבל זה שהודה חובו ומסרב מלפורעו אחת הן המטלטלין והקרקעות לכתוב אדרכתא עליהן עכ"ל: (ב"ה) נוסח האדרכתא והטירפא וההורדה כתב הרמב"ם בפכ"ב ונוסח השומה כתב רבינו בסי' כ"ג ובסימן הנזכר כתבתי את ההכרזה שהוא אגרת בקורת: נוסח הפתיחא כתב נמ"י בהגוזל ומאכיל כתב הרי"ף ז"ל בשם רב פלטוי גאון פתיחא היכי דמיא אדם שנתחייב לחבירו בב"ד וסרב ועבר על גזירת ב"ד כותבין לקהילות ישראל פלוני גזרו עליו דין ישראל ולא השגיח והחרמנו אותו שלא יתפלל בי' ולא יזדמן בג' ולא תמולו לו בן ואל תקברו לו מת והוציאו בניו מבית הספר ואשתו מבית הכנסת עד שיקבל עליו את הדין: כתב בעה"ת בשער ג' אם לא מצאו נכסים להורידו לא ינצל מן הנדוי ויש לב"ד לנדותו ל' יום מפני שהעיז פנים כנגדם ששלחו לו ולא בא לפניהם או שבא וטען שלא ידון בפניהם:

סדר גביית החוב וכו' לא אמרינן מחל לו וכו' פי' כשהלוה טוען מחל אי נמי טען יודע אני בודאי שאין נשאר לו אצלי כלום מאותו החוב והא ראיה שלא תבע ממני כל אותן הימים אלא שאינני זוכר באיזה ענין סלקתיו מאותו חוב אפי' הכי אומרין ללוה שלם ולא אמרינן מחלו ואפילו אין הש"ח יוצא מתחת ידו אם החייב מודה ששטר שסכומו כך וכך יש לו עלי מכמה שנים ומקויים כראוי אבל מחלו לי חייב לשלם ואינו נאמן בשבועה במגו דלהד"ם או פרעתי וקרעתי השטר דמתיירא שמא יוציא הלה שטרו וימצא שקרן ואין זה מגו טוב והכי משמע ממ"ש רבינו בסימן מ"א סעיף ט' ע"ש הרמב"ם דבאין שטר בידו נאמן לומר פרעתי אפילו הוא תוך הזמן וכו' דאלמא דוקא פרעתי אבל טענת מחילה לא. וצ"ע דבסי' פ"ב סי"ו משמע דס"ל לרבינו כהרמב"ן דטענת מחילה הוי כמו פרעון דלא כהעיטור ואפשר דדוקא היכא דשטר מקויים בידו והלוה חייב לשלם אלא שטוען ישבע לי שלא מחל לי חשוב כאילו טען ישבע שלא פרעתיו כדי לחייב שבועה למלוה בלבד אבל היכא שאין השטר בידו אע"ג דנאמן בשבועה לטעון פרעתי וקרעתי השטר מ"מ כיון שמודה שהשטר קיים אלא שמחל לו חובו נאמן בשבועה ליפטר מלשלם ודו"ק: (ב) ואם כתב הלוה וכו' איכא למידק דהו"ל להקדים מה שכתב הרא"ש אשטרות ישנים להך דאם כתב הלוה וכו' ותו דהול"ל כתב א"א הרא"ש בתשובה לא וא"א הרא"ש כתב כאילו חולק ונראה דרבינו ה"ק לא מיבעיא בשטרות ישנים דלא אמרינן מחל לו כיון דשתק אלא אפילו בכה"ג דהיה המלוה אצל הכתיבה כשכתב כל נכסיו לבניו ולמלוה כתב קרקע כל שהו ושתק לא אמרינן דמחל לו ולא איבד בזה זכותו. אבל מדברי הרא"ש נראה הסברא איפכא דבשטרות ישנים הצריך דרישה וחקירה אבל בכתב כל נכסיו לבניו וכו' לא הצריך דרישה וחקירה למה שתק דאלמא דשתיקה דשטרות ישנים גרע טפי ולסברת רבינו דשתיקה דכתב כל נכסיו לבניו גרע טפי ודאי דכ"ש דצריך דרישה וחקירה בהך שתיקה דכתב כל נכסיו לבניו והשתא ניחא דכתב וא"א הרא"ש כתב כאילו חולק על מ"ש תחילה: (ו) טען הלוה מזוייף הוא וכו' בפרק הגוזל בתרא אמר רב מקיימין את השטר שלא בפני ב"ד ואפילו עומד וצווח ואי אמר נקיטו לי זימני עד דמייתינא סהדי ומרענא ליה לשטרא יהבינן ליה וכולי דאלמא דאפילו בשטר מקויים אם טעין מזוויף הוא והעדים שקיימו את השטר טעו לקוים שטר מזוייף אי נמי טען יש לי עדים שיעידו דאילו עדים שחתמו על השטר פסולים לעדות נינהו ומוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מרא קמא שומעין לו ונותנין לו זמן וכו': (ז) לא בא בזמן שקבעו לו ממתינין לו עוד בה"ב וכו' שם בגמרא וטעמא דמילתא דלא גרע השתא דלא בא מאילו בא והזמינוהו לדין ליום המזומן לדין דקובעים זמן בה"ב ובתר הכי כתבינן פתיחא כדרב חסדא לשם בגמרא וכדלעיל בסי' י"א: ומ"ש וממתינין לו בנדוי צ' יום וכו' פי' ל' קמאי לא נחתינן לנכסיה דאמרינן דשמא דלאחר שטרח ל' יום לבקש עדים שהשטר מזוייף הוא ולא מצי חזר וטרח ל' יום בזוזי דניזוף מציעאי לא נחתינן לנכסיה דאמרינן לא משכח למיזף וקטרח ומזבין בתראי נמי לא נחחינן לנכסיה דאמרינן לוקח גופיה קטרח בזוזי: (ח) וסברת העיטור נראה דדוקא בלוה עצמו דהוי בחזקה דאית ליה נכסי אמרינן דילמא קטרח ומזבין. אבל כשבא לטרוף מלקוחות דהשתא אין לו ללוה כלום לא יהבינן ליה אלא ל' יום קמאי דאמרינן דילמא לוה קטרח בזוזי דניזוף טפי לא יהבינן דליכא למימר השתא דקטורח מזבין כיון דאין לו כלום. ודעת הרא"ש כיון דקי"ל דהלקוחות מצי לסלק לב"ח בזוזי כדלקמן בסי' קי"ד אמרינן דלוקח קטרח ל' יום בזוזי דניזוף ובתר הכי אמרינן קטרח ל' יום ומזבין ובתר הכי אמרינן לוקח הני לקוחות קטרח ל' יום בזוזי דכיון דחיישינן לכסידא דידיה כ"ש לפסידא דלקוחות: (י) ואפילו יש למלוה קרקע וכולי שם בגמרא אמרינן חיישינן שמא תכסיף ואע"ג דלעיל בסימן ל"ז ס"ו אמר דערב ומלוה מעיד ללוה היכא דאית ליה ארעא אחריתי ולא אמרי' דחיישינן שמא תכסיף כיון דמילתא דלא שכיחא היא אפ"ה ב"ד חיישי טפי דלא ליפוק תקלה מתחת ידם וכ"כ בספר התרומות שער ט"ז סימן ג' ע"ש הרמב"ן דאע"פ דבעלמא לא חיישינן שמא יאבד את ממונו ואין נזקקים לו קודם זמנו וכמ"ש בסי' ע"ג בשמו מ"מ ב"ד אין מוציאים מתחת ידם דבר שאינו מתוקן שאינו בדין שיזיקו הם לאחרים בגרמא שלהם ע"ש:

ע"ל סוף סי' ס"א מדין דרישת הדיינים ולא אמרינן שמחל וכתב מהרי"ק שורש ג' אפילו שמענו שנתייאש מן החוב לגמרי ואמר ווי לחסרון כיס אינו יאוש:

ע"ל סי"ד וסע"ג מלוה שמצא נכסי לוה ביד אחר אימת יכולין לעקלן שלא יתנן עד שיציית דין גם לעיל סימן ע"ב בדין זה. וכתב מהרי"ק שורש ק"ט אע"ג דיוכל לעכבן מ"מ לא מורידין לתובע ולא נותנין לידו רק בשיש בידו שטר מקויים כולי אבל אין מקיימין השטר שלא בפניו כו' וע"ש ולקמן סק"ה דין זה וע"ש מי נותן שכר השליחות כשמודיעין לנתבע:

שטרות מקויימים דאם לא היו מקויימים הוה א"ל קיים שטרך וחות לדינא וכמ"ש ר"ס מ"ו ור"ס ס"ב: אפי' שהה כו' בפרק הנושא אם החייב מודה פי' שמודה שח"ל אלא שטוען ודאי מחל כיון שלא תבעני עד הנה וכדין כתובה המבואר בא"ע סי' ק"א דאם שהתה כ"ה שנים ואין שטר כתובתה בידה אינה ניזונית בבית חמיה דאמרינן דמחלה ע"ש אבל אם אין החייב מודה כ"ר סי' מ"א [עיין בב"ח]:

לא אבד בזה זכותו לומר שכבר קבל עליו לגבות חובי מקרקע כל שהו זה ולא יהיה לו זכות על שאר קרקעות דדוקא בכתובה הקילו ואמרינן משום דאחשבה ליטול בין הבנים כדאמרינן פ' י"נ וכתבו רבי' בא"ע סי' ק"ו:

וחקירה בשטרות ישנים עיין לעיל בסימן ס"א וע"א וכן לקמן סימן קי"א:

ואין יורדין לנכסיו עד שיודיעוהו ועי' בב"י הטעם: ולקמן יתבאר סימן ק"ו ע"ש אבל מ"ש לקמן בסימן זה ס"ט אינו עניין לכאן דשם מיירי שזה כבר תרעו וביקש זמן מתינו לו ל' יום ולכך א"צ להודיעו אא"כ אינו רחוק מכאן אלא יום א' או ב' ימים לרמב"ם:

מסלקין אותו פי' מלהיות דיין וכן הוא מעשה בגמרא פרק ג"פ:

טען הלוה מזוייף הוא כו' בב"ק דף קי"ב אמר רבא הלכתא מקיימין את השטר [עי' בב"ח שהביא ל' הגמרא בדילוג] והן כלל דברי רבינו בסימן זה אלא שמוסיף בהן פרטי דינים לפרשן: וכתב הרמב"ם כו' עד ביד שליש בפכ"ב ממלוה כ"כ:

ומ"ש לא בא בזמן כו' פי' ואחר ל' יום שקבעו לו לפסול השטר: ממתינין לו עוד בה"ב שם בגמרא וז"ל בעה"ת שם חלק ח' בהענין השלישי בהא נמי עבדינן כרב חסדא דאמר ממתינין אותו בה"ב זימנא בתר זימנא פי' לא שיהיו קבועים לו שלשתן יחד אלא נותנים לו יום שני ואם לא יבא נותנים לו חמשה ואם לא יבא נותנין לו שני עכ"ל: כותבים עליו נדוי וזהו נקרא פתיחא בגמרא ועמ"ש בסמוך: וממתינין לו בנדוי צ' יום פי' חוץ מל' יום הראשונים ובה"ב וכמש"ר ס"ס זה וז"ל בעה"ת שער ג' סוף אלק ח' לא בא מנדין אותו וכותבין עליו פתיחא ל' ושונין לאחר ל' יום אלו ל' יום אחרים ומחרימין לאחר ס' (וכמש"ר ס"ס ק') ולבסוף הצ' יורדין לנכסים ומתירין לו הנדוי כדאיתא בהגוזל ובמ"ק עכ"ל ורבי' שלא הזכיר שמחרימין אותו אחר ס' יום משום דל' גמרא נקט שכתב וכותבים עליו פתיחא צ' יום והגמרא סמכה שם אמה דאיתא פרק ואלו מגלחין שמחרימין לסוף ס' וכן רבינו י"ל שסמך אמ"ש ס"ס ק' וגם בעה"ת כתב תחלה שם נדוי ולא הזכיר חרם אלא שבסוף השטר כתבו כמ"ש כאן ובגמרא קאמר טעם דלא כתבתן אדרכתא תוך צ' יומי אנכסיה משום דאמרינן דלמא אזוזי קטרח הוא או הלוקח שקנה ממנו ומ"מ כותבין עליו נדוי הואיל שלא בא לזמנם שקבעו לו ר"ן וכתב ד' ירוחם שמתרין בו בהתחלת כל ל' יום וכשהוא משיב אתינא ולא בא בעדיו לבטל השטר חוזרין ומכריזין עליו הנדוי וכבר כתבתיו לעיל סי' י"ט ע"ש: וכותבין למלוה אדרכתא על נכסיו כתב בעה"ת י"מ שנקרא אדרכתא ע"ש דורך כלומר שיהא דורך ושליט המלוה על נכסיו של לוה ורש"י פי' שהוא מל' דורך ומשיג כמו פרסא בחלא ולא אדרכיה וכל' המקרא מנוחה הדריכוהו ונוסח אדרכתא כ"ר סי' ק"ב וע"ל סי' ק"ט:

אבל אם בא ליפרע כו' אע"ג דבסי' קי"ד נתבאר דגם הלוקח הרשות בידו לסלק הב"ח במעות מכל מקום אינו דומה ללוה דיכול לומר לו לקחת שיעבודי ואם אי אתה נותן לי מעות תוך ל' יום אני לוקח שיעבודי אבל הרא"ש כתב שם בפרק הגוזל דחוששין להפסד הלוקח ג"כ ובפרט הואיל ואמר הלוה אתינא ואבטל שטרו וא"כ אין בדין שלא נמתין ללוקח ג"כ צ' יום:

בד"א דאמר אתינא שם מימרא דרבא ור"ל כשתבעוהו בתחלה וגם אח"כ כשהתרו בו בתחלת כל ל' יום השיב אתינא. פי' שהוא נשמט לומר עתה אבא ואביא ראייה כו' האי פי' אינו לא בגמרא ולא ברי"ף ולא בהרא"ש ולא ברש"י אלא שהרמב"ם כ"כ בפכ"ב מהל' מלוה לכך כתבו ג"כ רבי' ופי' זה מוכרח הוא דאל"כ אלא שאמר אתינא ואביא מעות ק' מ"ש מאם יאמר הריני חייב לשלם ואשתדל מעות דלא ה^ו נותנים לו זמן אלא ל' יום הראשונים וכמ"ש שם הרמב"ם בהדיא גם רבינו כ"כ בשמו סי' ק' אלא מכח שטען ברוצה להביא ראייה לבטל השטר לא כתבינן אדרכתא עד כלות עוד צ' יום וצ"ל דמ"מ צריך לטעם הגמרנ. דלא נחתינן לנכסיה משים דאמרינן דקא טרח בזוזי הוא או לוקח וכ"כ גם הרמב"ם דאל"כ מ"ט ממתינין צ' יום לא פחות ולא יותר אלא ודאי אף שאומר אתינא ואבטל השטר אנו חוששין שמשקר או שמתרשל וכשיראה שמנדים אותו יעשה כל אשר בכחו לעשות וישתדל מעות או לזייף השטר וכן בשנייה וכן בשלישי: כותבים עליו מיד אדרכתא מיד פי' בלא זמן כלל כשהשיב כן לשליח ב"ד ראשון כשתבעהו וכ"כ בעה"ת שם חלק ח' וז"ל דלא גרע ממי שהלך למד"ה דכיון דלא איפשר להודיעו נפרעין ממנו שלא בפניו וה"נ זה שלא רצה לבא לדון עמו עכ"ל וכ"כ הרמב"ם ריש פ"ב ממלוה דכשאמר מתחלה כשתבעוהו לא אשלם אין נותנין לו זמן כלל וכותבין אדרכתא. מיד ולפ"ז צ"ל דהכי הצעת דברי רבי' בד"א דנותנים לו אפי' צ' יום דאמר אתינא אבל אם הוא מורד. ל"מ דאין נותנים לו צ' יום אלא אפי' צ' יום הראשונים ג"כ אין נותנים לו אלא כותבין עליו אדרכתא מיד וק"ל: אבל אם הוא מורד ואינו רוצה לבא כו' הא דלא כ"ר ג"כ דין דאם אמר אבא ואכרענו דאין נותנים לו צ' יום משום דדין זה כ"ר בסי' ק' ובסימן זה לא איירי אלא בדינים דלא שייך בהו פרעון השתא כגון דאמר אתינא ואבטל שטרא או שמורד ואינו רוצה לבא. וגם אח"כ בסי' צ"ט כתב דין זה אם אין לו לשלם ומסי' ק' והלאה מתחיל לכתוב דין אם ירצה לפרוע ודין גביית המלוה: וכן אם התביעה כו' פי' תבעו בשטר פקדון והנתבע טוען שמזויף היא שטרו ומבקש זמן לברר זייופו נותנים לו זמן כפי ראות עיני הב"ד כדין שטר הלואה הנ"ל ובכלות אותו הזמן אין ממתינין לו עוד צ' יום כדין בשטר הלואה אע"ג דצועק עוד אביא עדים ואבטל השטר אלא כותבין אדרכתא מיד אחר זמן הא' דבפקדון דלא ניתן להוצאה לא שייכי הני טעמי דקאמר הגמרא דלא נחתי לנכסיה עד צ' יום וכ"כ המ"מ פכ"ב ממלוה ע"ש ועפ"ז נתברר דאע"ג דהגמרא כתב באומר לא אתינא ובשטר פקדון ל' אחד כתבינן עלייהו אדרכתא לאלתר וגם רבי' כתב בשניהן כתבינן אדרכתא מיד מ"מ לא שוו לגמרי אלא בהא דבשניהן א"צ להשהות צ' יום אבל כל א' לפי סברתו והיינו בלא אתינא לאלתר ממש ובשטר פקדון לאחר ל' יום וק"ל ועד"ר: אלא מהלך יום א' כבר כתבתי ל' הגמרא דאמרי' עד דאזל שליחא בג' בשבתא ואתא בד' כו' והיינו יום א' והרמב"ם היה גרם דאזיל בתרי ותלת בשבתא ואתא ברביעי ובחמישי וקאי בבי דינא כ"כ המ"מ בפכ"ב ממלוה: אבל אם הוא רחוק יותר א"צ להודיעו הטפה דלא גרע מהולך למד"ה דאם א"א לאודועיד דנפרעים ממנו שלא בפניו משום דאל"כ כל א' ילוה מעות וילך לו למד"ה וה"נ דכוותא בעה"ת:

והא דכתבינן אדרכתא על נכסיו כשלא בא אדלעיל קאי כשאמר אתינא. וכשאמר מתחילה לא אתינא בזה כ"ר אחר כך בסי"ג פלוגתת הרמב"ם והרא"ש עי" שם ומ"ש בדרישה שם: חיישינן שמא יתקלקל פי' קרקע של מלוה שתבור ותפחות מדמיה רש"י אבל לא חיישנון שמא ג"כ יפחות הקרקע שהוא נוטל וגובה מב"ח שבודאי לא יפחיתנו במזיד אלא אדרבה יעבוד אותה לאכול פירותיו. אלא חששו שמא יארע לו אונם שלא יעבוד קרקע שלו או שאר מכה מן השמים וממילא יופסדו מטלטלין של זה שלא יהיה לו מקום לגבות אבל בגובה קרקע ליכא למיחש להכי דא"כ גם כשישאר ביד הלוה איכא למיחש להכי וק"ל:

יהבינן להו ביד שליש וכתב בעה"ת שאז יאמרו לו אם לא תביא ראיותך מכאן ועד זמן פלוני ינתן הממון למלוה ואם יראה לב"ד שיש ממש בדבריו נותנין לו זמן צ' יום: אי מרעי ליה כי' לשטר:

אפי' אם הוא רחוק מכאן הרבה עד"ר שכתבתי דרבינו ס"ל דאין זה תלוי בי"ב חדש ודלא כבית יוסף:

אבל כשהוא אומר לא אתינא כותבין אף אמטלטלין כן כתב הרמב"ם שם פכ"ב וכתב דכותבין מיד אפי' אמטלטלין והטעם הואיל שאמר לא אתינא הוי כאילו אמר בפירוש שאין לו ראייה ולכן ליכא למיחש שמא המלוה יפסיד המטלטלין: וא"א לא חילק בזה ר"ל אלא נותנין המטלטלין ביד שליש וקובעין לו ומן וכמש"ר לפני זה בשם הגאונים ועד"ר:

נוסח הפתיחא פי' פתיחא הוא נדוי ובערוך כתב שנקרא כן ע"ש שהוא כתב הראשון שכותבין הב"ד דאח"כ כותבין אדרכתא זאח"כ שומא ואח"כ מחלטתא ומל' רבינו משמע דנקרא פתיחא ע"ש שפתחו לו בדינא: ומ"ש וכתחנא ליה בדיניה לקיומו שטריה ר"ל לקיים מה שקבל עליו כפי הנכתב בש"ח ועד"ר: וקבעינן לי' יום פלוני הא דלא כתב וקבענו לו זמן שלשים יום משום דכבר נתבאר לעיל בסימן זה דאין לזה זמן קבוע דפעמים נותנין לו יותר מל' יום ולפעמים פחות מל' יום ועי' בב"י שהביא נ"י שכתב נוסח הפתיחא בע"א בשם הרי"ף ונוסח הפתיחא שכ"ר הוא מבעה"ת שכ"כ בסוף שער ג' ע"ש. ובאמת שנוסח הלשון הוא מגומגם חדא מאי והשתא דכתב ועוד אדרכתא מאן דכר שמיה ולכאורה היה נראה לומר דלא כתבו פתיחא זו כ"א אחר כלות הצ' יום ובשביל האדרכתא ולהודיע לעולם בשביל מה כתבי לו האדרכתא דהיינו משום דאמר תנו לי זמן ואתינא ואבטל שטרא ועבדינן ליה כדיניה דנותנין לו זמן ובה"ב (פתרנו) [ומ"ש] בו והשתא ר"ל מאחר שעשינו לו כל זה כתבנו עליו נדוי ל' יום ועוד ל' יום ועוד ל' יום ולא רצינו לכתוב עליו אדרכתא כל צ' יום דילמא ישתדל מעות כנ"ל. ואחר שראינו אחר צ' יום שעדיין לא אתא כתבנו ונתננו לידו אדרכתא ומפרשינן ואזלינן באותו כתב שיהא בידו כח לגבות בו מנכסיו כדי חובו. והכל בכתב א' שכותבין לו לאחר צ' אלא שמל' הגמרא שהבאתי לעיל משמע שכותבון הפתיחא מיד אחר ל' יום הראשונים וכן משמע בבעה"ת שם שער ג' דין ד' וה' לכן צ"ל דאין כותבין כל ל' פתיחא זו בפעם א' אלא לסוף ל' ובה"ב כותבין במותב תלתא כחדא כו' והשתא כתבינן ליה פתיחא עליה ושמתינן ליה ל' יום ואחר אותן ל' כתבינן עוד שמשמתינן ליה ל' יום אחרינא ואחד כלות הצ' יום כותבין כבר החרמנו אותו ולא אתא קדמנא וכתבינן אדרכתא אנכסיה וגם אפשר לומר דבסוף כל ל' יום כתבינן באותו כתב דפתיחא הראשונה שהוסיפו לנדותו עוד ל' יום על שלא בא ובסוף הצ' כתבינן באותו כתב שאחר שלא בא לפניהם אחר כל זה הנה כותבין אדרכתא על נכסיו ואין כותבין לו אדרכתא באפיה נפשיה ונוסח האדרכתא שכתב לקמן ס"ס ק"ב היינו היכא שאין משמתין אותו דאין כותבין עליו פתיחא כגון שאמר הריני משלם ותנו לי זמן שאלוה או אמשכן ונשלם הזמן ולא בא שכותבין תיכף אדרכתא כמ"ש בסי' ק' וכן משמע ל' האדרכתא שם שכתב בה ז"ל אתא פלוני ואפיק ש"ח על פלוני שסכומו כך וכך וזמנו ביום פלוני וקבענו לו זמן ב"ד ולא פרעו וכתבנו לו אדרכתא כו' משמע שתכף שנתנו לו זמן ב"ד ולא בא כתבו אדרכתא אבל הכא כיון שצריך לכתוב עליו פתיחא מזכירין ג"כ בסוף הפתיחא את האדרכתא כדי שלא להרבות בכתבים גם מטעם שאם יבוא אחר זמן ויביא עדים לזייף השטר דאז ודאי שומעין לו ומש"ה כותבין הכל יחד כדי שיודע שלא נחלטה קרקע זו אלא משום דלא אתא כל הומנים הללו ומשה"נ נראה דלא קרעו לשטרא אף שכתבו עליו אדרכתא כמו שהיו נוהגין בשאר אדרכתות כמש"ר בסי' קס"ב אלא יהיו משלשין השטרות ביד ב"ד או ביד נאמן ודו"ק: