מי שבהמתו רגילה ליכנס לתוך שדה - טור חושן משפט סימן שצ״ז

מי שבהמתו רגילה ליכנס לשדה חבירו ומזיקתו כתב ר"י שיכול בעל השדה להתרות בבעל הבהמה וכו' ואינו יכול לומר לו גדור שדך שלא תכנס בו בפ"ב דב"ק (כג.) הנהו עיזי דבי תרבו דהוו מפסדי לרב יוסף א"ל לאביי זיל אימא למרייהו דליצנעינהו וא"ל אמאי איזיל דאי אזילנא א"ל ליגדור מר גדירא בארעיה וכתבו התוספות והרא"ש אשתמוטי הוא משתמיט אביי שלא היה חפץ לילך דהא תנן אכלה מתוך החנות משלם מה שהזיקה ולא אמרינן שהוה ליה לנעול חנותו וכן פסק רב אלפס דליתא לדאביי וכתב נימוקי יוסף שכן פסקו כל המפרשים דאשינוי לא סמכינן ועוד דאביי בההיא שעתא תלמיד לפני רבו הוה וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' נזקי ממון:ומ"ש בשם ר"ח שיכול בעל הבהמה לומר לבעל השדה גדור שדך וכו' בד"א בשדה וכו' עד שלא תכנס לבית הניזק כל זה כתב הרא"ש שם:ומ"ש וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל איני רואה הכרע בדבריו:

הקצבים שיש להם בהמות לשחוט ביום השוק אם הם מזיקות אפילו ברשות הרבים מתרינן בבעלים שישמרום וכו' בפ' הנזכר (שם) מכריז רב יוסף הני עיזי דשוקא דמפסדי מתרינן במרייהו תרי ותלת זימנין אי ציית ציית ואי לא אמרינן ליה תיב אמסחתא וקבל זוזך. ופרש"י עיזי דשוקא. דקצבי דקיימי לשחיטה אלא דמשהי להו עד יומא דשוקא: מתרינן במרייהו. אי מפסדן אפילו בר"ה: אמסחתא. מקום מעמד הקצבים: וקבל זוזך. אפילו ביומא דלאו דשוקא שחיט להו הואיל ולשחיטה קיימין:

ומ"ש לשון הרמב"ם בהמה שהיתה רועה ונכנס בשדה אחרת וכו' בפ"ה מהלכות נזקי ממון. ומ"ש אף על פי שעדיין לא הזיקה איני יודע מנין לו:ומ"ש מתרין בבעלים ג"פ תמיהני דבגמרא לא אמרו אלא מתרין בהו ואיפשר שהוא היה גורס כן:ומ"ש וא"א ז"ל כתב דוקא באותן העומדים לשחיטה וכו' שם וכך הם דברי רש"י שכתבתי בסמוך וכן כתב הראב"ד וכן כתבו התוספות והמרדכי והרשב"א ז"ל והביאו ראיה מדאשכחן גבי עיזי דבי תרבו דא"ל דליצעינהו ולא אמר ליה לישחטינהו וכתב ה"ה שכן הסכימו רוב המפרשים: ולענין הלכה לדברי הרוב שומעין וכ"ש שהוא להקל על בעל הבהמה:

מי שבהמתו רגילה וכו'. בפ"ב דב"ק (דף כ"ג) בעובדא דהני עיזי דבי תרבו וכו' כתבו התוס' דהלכה כרב יוסף ושכך פסק רב אלפס וליתיה לדאביי דדיחויא בעלמא הוא וכ"כ הרא"ש לשם וכתב עוד ומ"כ בשם ר"ח דפסק הלכה כאביי ומחלק בין עיר לשדה ומה שכתבו התוספות להביא ראיה מדתנן אכלה מתוך החנות משלמת וכו' ולא אמרינן הו"ל לנעול חנותו וכן אכלה מצידי הרחבה וכן בכלב שאכל חררה אין כלל ראיה לדברי ר"ח דס"ל דאביי לא קאמר אלא בשדה אבל חנותו שהיא בעיר אין אדם חייב לנעול את ביתו וכן ברחבה וכלב ומדכתב דברי ר"ח באחרונה כתב רבינו שכך היא מסקנתו ודלא כב"י שכתב איני רואה הכרע בדבריו:

הקצבים וכו'. שם מכריז רב יוסף ואי תימא רבה הני עיזי דשוקא דמפסדי מתרינן במרייהו תרי ותלת זמנין אי ציית ציית ואי לא אמרינן ליה תיב אמסחתך וקבל זוזך ופי' רש"י הנהו עיזי דשוקא דקצבי דקיימי לשחיטה אלא דמשהי להו עד יומא דשוקא. מתרינן במרייהו אי מפסדין אפילו בר"ה. וקביל זוזך אפי' ביומא דלאו דשוקא שחיט להו הואיל ולשחיטה קיימין עכ"ל וכן פירשו התוספות דדוקא בהנהו דקיימי לשחיטה אבל עז לחלבה וכו' כמ"ש רבינו ע"ש הרא"ש:

לשון הרמב"ם בהמה שהיתה רועה וכו'. כתב ב"י דמ"ש אע"פ שעדיין לא הזיקה איני יודע מנין לו ומ"ש מתרין בבעלים ג"כ תמיהני דבגמרא לא אמרו אלא מתרין בהו ואפשר שהוא היה גורס כן עכ"ל ויש לתמוה דבכל ספרי הגמרא איתא מתרין במרייהו תרי ותלת זמנין והיינו תרי לרבי דבתרי זימני הויא חזקה ותלת לרשב"ג והרמב"ם כתב ג' פעמים להקל לנתבע וכך הוא באלפסי מתרין בהו זימני תרי ותלתא איברא דבאשיר"י כתב בסתם מתרין במרייהו ומה שכתב עוד איני יודע מנין לו דאע"פ שלא הזיקה נראה דהכריח כך מדמצריך להתרות בו ג"פ מכלל דעדיין לא הזיקה דאי הזיקה פעם אחת בהתראה אחת סגי דאם לא ציית שוחטין אותן ואין ממתינין לו עד שיזיק פעם שנייה וכ"כ התוס' הנהו עיזי דשוקא וכו' דוקא בהנהו דקיימי לשחיטה ואע"ג שישלמו מה שהזיקו לא בעי למיקם בהדייהו לדינא וזמנין נמי דליכא סהדי אבל עז לחלב ורחל לגיזותיה יכול לומר כשיזיק ישלם וכו' עכ"ל אלמא דמקודם שהזיקו מתרין בהו וכדכתב הרמב"ם והב"י בש"ע השמיט הא דכתב הרמב"ם אע"פ שלא הזיקה ונ"ל דלא דק אלא העיקר כדברי הרמב"ם והסכמת התוס':

מי שבהמתו רגילה כו' בב"ק הנהו עיזי דבי תרבו דהוי מפסדי ליה לרב יוסף א"ל [לאביי] זיל אימא להו למרייהו דליצנעינהו א"ל אמאי איזיל דאי אזילנא אמרי לי ליגדור מר גדירא בארעא וכתב ע"ז הרא"ש ז"ל כתבו התוס' אשתמוטי הוא משתמיט אביי שלא היה חפץ לילך והא תנן אכלה מתוך החנות משלמת מה שהזיקה ולא אמרינן שהיה לו לנעול חנותו וכן פסק רי"ף ז"ל דליתא לדאביי ומצאתי כתוב בשם ר"ח ז"ל דפסק הלכה כאביי ומודה אביי דבעיר אם נכנסים לחצר הניזק ואכלה שחייב שאין אדם יכול לנעול דלתי ביתו כל היום והרועה יש לו לשמור הבהמה כשמוליכה דרך העיר שלא תכנס לבית ותזיק אבל כשמתפשטין בשדה אינו יכול לשמור את כולם שלא יכנסו לשדות אחרות הילכך צריך אדם לגדור שדיהו מבואר בדבריו דמ"ש בשם ר"ח דמודה אביי בעיר כו' שכ"כ להשיב על ראיות התוס' דרצו לדמות דין היזק בשדה לאכלה מתוך החנות או מצידי הרחבה שהיא בתוך העיר וכתב שר"ח חילק ביניהן ובזה דברי רבינו מבוארין ולכן כ"ר שמסקנת הרא"ש כר"ח מאחר שמביאו באחרונה וגם בגמרא הנ"ל משמע שהודה ר"י לדאביי אלא שהתוס' רצו להוכיח שאין הלכה כן מכח הראיות הנ"ל ועל הראיות הללו כתב הרא"ש שר"ח חילק ביניהן נמצא דאין ראיה מהן א"כ פשוט שהרא"ש ס"ל כמותו ולא כב"י שכתב שלא ראה הכרעה בדבריו דהרא"ש ואף לדעת ר"י והרי"ף צריכין לחלק בין נדון זה דנכנסו לשדה לההוא דאכלה מהחנות דשם לא נזכר דצריך להתרות בבעל הבהמה אלא צריך לשלם כל פעם כל היזקה ובנדון זה אר"י דיתרה בהו וכמ"ש הרי"ף ור"י וה"ט כדי שלא יתנצלו הבעלים למימר לרועה מסרתיהו והרועה יתנצל לומר שנתפשטו מרעות ברחבה של שדה ולא יכולתי לשמרם ועיין מ"ש בש"ג מזה:

הקצבים שיש להם בהמות כו' שם מימרא דר"י תיכף אחר עובדא דבי תרבו הנ"ל ועד"ר שם כתבתי ל' הגמרא וכתבתי טעם לפי' הרמב"ם: ומש"ר אפילו אם הם מזיקים בר"ה כן הוא ל' רש"י והרא"ש שם ואף שלמסקנת הרא"ש בשם ר"ח דוקא בעיר צריכים הבעלים לשמרם אבל בשדה יכול לומר גדור שדך וה"ה בר"ה שאני הכא כיון דמ"מ לשחיטה היו עומדים אין היזק כ"כ בשחיטתן אף אם שוחטין אותן שלא ביומא דשוקא וכ"כ הרא"ש שם בהדיא ע"ש:

לשון הרמב"ם כו' עד"ר: ומ"ש שאסור לאדם להזיק ולשלם מה שהזיק כ"כ ג"כ התוס' שם אבל לא ס"ל כהרמב"ם וכמ"ש בדרישה: ומ"ש וכן השיג עליו הראב"ד ע"ש בהשגותיו שכתב ז"ל לא נאמרו דברים הללו כ"א בעיזי דשוקא שעומדים לשחוט ואין להם רועה כו' ומדכתב שאין להם רועה משמע שפי' כן מ"ש עיזי דשוקא דכיון דאין להם רועה לרעותן בשדות מצויות הן בשוק ואשר אין להן רועה הוא משום שעומדות לשחוט וזהו פי' שלישי לא פי' רש"י ותוס' ולא כפי' הרמב"ם שכתבתי בדרישה ויש בו קצת נ"מ לדינא דדוקא באין להם רועה שייך האי דינא ודוק: