דין אכילת בהמה בשעת מלאכה ואיסור - טור חושן משפט סימן של״ח

כדרך שפועל אוכל ממה שהוא עושה בגידולי קרקע בין במחובר בין בתלוש כך בהמתו אוכלת בין במחובר בין בתלוש פשוט בריש פרק הפועלים (בבא מציעא פח:) ומ"ש ואוכלת ממשאוי שעליה בשעת הליכתה משנה (צא:) וברייתא שם (צב.) ומ"ש ובלבד שלא יטול בידיו ויאכילנה שם בברייתא:

ומ"ש ומותר הבהמה מן האדם שהחוסמה עובר בלאו וכו' פשוט הוא: אחד שור ואחד כל הבהמות משנה בס"פ הפרה (נד.):ומ"ש ולא שנא דייש ולא שנא כל מלאכות של גידולי קרקע אלא שדבר הכתוב בהווה:

ואחד החוסם ודש בה או שהיתה חסומה כבר ודש בה לוקה בפרק הפועלים (בבא מציעא צ.) בעיא דאיפשיטא. ומ"ש ואפי' חסמה בקול וכו' לוקה שם איתמר חסמה בקול רבי יוחנן אמר חייב דעקימת פיו הויא מעשה ור"ל אמר פטור דקלא לא הוי מעשה וידוע דהלכה כר"י וכ"פ הרמב"ם בפי"ג מהלכות שכירות:

חסמה אחד ובא אחר ודש בה אין לוקה אלא הדש ולא החוסם:

חסמה ודש בה אף על פי שלוקה משלם ד' קבין לפרה ושלשה לחמור ברייתא בפרק הפועלים (בבא מציעא צא.) ואקשינן והא אין אדם לוקה ומשלם ושני רב פפא משעת משיכה איחייב במזונותיה ומילקא לא לקי עד שעת חסימה:

ישראל הדש בפרתו של עכו"ם אפי' אם הדישה של עכו"ם עובר משום לא תחסום ברייתא שם (צ.) ישראל הדש בפרתו של עכו"ם עובר:

עכו"ם הדש בבהמת ישראל מעצמו וכו' אין בו איסור וכו' שם בברייתא עכו"ם הדש בפרתו של ישראל אינו עובר משום בל תחסום: ומ"ש אפילו הדישה של ישראל אם הוא שלא בפניו: ואם אמר לו הישראל תסום פרתי ודוש בה מיבעיא אי איכא איסורא אי לא שם איבעיא להו מהו שיאמר אדם לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה ת"ש דשלחו לאבוה דשמואל הלין תורי דגנבין ארמאי ומגנחין יתהון כלומר מסרסים אותם מהו שלח להו הערמה אתעביד בהו אערימו עליהו ויזדבנון אמר רב פפא בני מערבא ס"ל כרבי חידקא דאמר בני נח מצווין על הסירוס וקא עברי משום לפני עור לא תתן מכשול סבר רבא למימר ימכרו לשחיטה א"ל אביי דיין שקנסת עליהם מכירה בעולם וכתב הרא"ש וז"ל כתב הראב"ד דהך בעיא לא איפשיטא ואזלינן לקולא ונראה דאיפשיטא שפיר בעיא דחסימה ושינויא דרב פפא דמוקי בני מערבא כר' חידקא ליתא דהא אביי ורבא ומר זוטרא והנהו תרי חסידי אית להו דאבוה דשמואל ולית הילכתא כרבי חידקא דהא כמה תנאי פליגי עליה בפרק ד' מיתות וכדברי הרא"ש כתב הרמב"ם בסוף הלכות שכירות וז"ל אמר לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה וכו' אסור ואינו לוקה וכתב ה"ה וכן דעת הרמב"ן דכולהו מצות איכא שבות באמירה לעכו"ם ויש חולקין ויש נוסחאות חלוקות גם בספרי רבינו שבקצתן כתוב אומר לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה משום דכיון דבעיין לא איפשיטא אזלינן בה לקולא לפי שאיסור האמירה אפי' בשבת אינו אלא מדבריהם והו"ל ספיקא בדרבנן ולקולא ומ"מ הנסחא האמיתית בספרי רבינו אמר לעכו"ם וכן הוא מוכרח ממה שכתב פרק י"ז מהלכות איסורי ביאה שאסור לומר לעכו"ם לסרס בהמה של ישראל ומוכח בסוגיית הגמרא דלדידן דקיימא לן דבן נח אינו מצווה על הסירוס אחד סירוס ואחד שאר מצות שיש בהן לאו האמירה לעכו"ם שוה בהם עכ"ל וכתב נמוקי יוסף שכך הוא הסכמת האחרונים ז"ל ומה שאמר ופרש"י שהבעיא היא באומר לו חסום פרתי ודוש בה אפי' תבואה שלך ואפילו בזה איכא איסורא כך מבואר שם בפירושיו אבל התוס' כתבו על הבעיא הנזכר חסום פרתי ודוש בה פירות ודוש בתבואתי דמרויח באמירה לעכו"ם דבתבואת עכו"ם פשיטא דשרי כיון שאין ישראל נשכר בחסימה כמו שפשיטא שמותר לומר לעכו"ם לאכול נבלה והרא"ש כתב כדברי רש"י וז"ל חסום פרתי ודוש בה תבואתך אע"פ שמותר לומר לעכו"ם אכול נבלה זו שאני התם שאם היה הישראל עושה בידים מה שהעכו"ם עושה במאמרו דהיינו שנותן הנבלה לתוך פיו היה מותר אבל בחסימה אסור לעשות מה שהעכו"ם עושה במאמרו:

ובישב לה קוץ מעצמה וכו' בפרק הפועלים (שם) בעי רמי בר חמא הושיב לה קוץ בפיה מהו הושיב לה חסימה מעלייתא היא אלא ישב לה קוץ בפיה מהו הרביץ לה ארי מבחוץ מהו הרביץ לה חסימה מעלייתא היא אלא רבץ לה ארי מבחוץ מהו העמיד בנה מבחוץ מהו היתה צמאה למים מהו פירש לה קטבליא ע"ג דישה מהו ולא איפשטא וידוע דאזלינן בה לחומרא דספיקא דאורייתא הוא ופשיטא דלא לקי מספיקא וכיון דמלקות אין לנו בזמן הזה לא הו"ל לרבינו לכתוב אינו לוקה אלא שנמשך אחר דברי הרמב"ם ז"ל בסוף ה' שכירות ויש לתמוה על רבינו שהשמיט העמיד בנה מבחוץ ושמא יש לומר דלא חשש דממילא הוא נלמד משאר דברים שהזכירם ועל הרמב"ם ז"ל יש לתמוה שכתב הרביץ לה ארי מבחוץ בכלל הנך דאינו לוקה עליהם וכיון דאמרינן עלה בגמ' דחסימה מעלייתא היא לא הוה לכתוב זאת בכללם ונראה לי שט"ס הוא וצריך להגיה רבץ לה ארי מבחוץ:

ומה שאמר אבל השוכר רשאי להאכילה פקיעי עמיר כדי שלא תאכל הרבה מן הדישה ורשאי בעל הבית להרעיבה כדי שתאכל הרבה מן הדישה ברייתא שם:

היה לה לפרה חולי מעיים וקשה לה שתאכל הרבה מן הדישה מותר לחסמה וכו' שם בעו מרב ששת היתה אוכלת ומתרזת מהו משום דמעלי לה הוא והא לא מעלי לה או דילמא משום דחזיא ומצטערה והא חזיא ומצטערה אמר רב ששת תניתוה וכו' שמע מינה משום דמעלי לה הוא שמע מינה ופירש רש"י ומתרזת. חולי מעיים שהחטים קשים לה:

שעורים שהושרו במים ומייבשים אותם בתנור וכו' אין בהם משום בל תחסום וכו' אבל מפני מראית העין וכו' מביא מעט מאותו המין ותולה בצוארה שתאכל ממנה שם תנו רבנן פרות המרכסות בתבואה אינו עובר משום בל תחסום אבל מפני מראית העין מביא בול מאותו המין ותולה בטרסקלין שבפיה ופרש"י המרכסות בתבואה. ששורין שעורים במים ומייבשים אותם בתנור ודשין אותן בפרות להסיר קליפתן. הרמב"ם ז"ל כתב בסוף הלכות שכירות פרות המהלכות על התבואה לפי שירט להן הדרך אינו עובר עליהן משום בל תחסום וכ' ה"ה שזה פי' על פרות המרכסות בתבואה וכתב שכן עיקר הפירוש מל' [ישעיה מ'] הרכסים לבקעה והרמב"ן ז"ל מסייעו מדברי הירושלמי:

כדרך שפועל אוכל וכו' ואוכלת ממשאוי שעליה בשעת הליכתה וכו' משנה לשם ובחמור כשהיא פורקת ומוקמינן לה דהכי קתני עד שתהא פורקת אוכלת בהליכתה ממשאוי שעל גבה כל זמן שהיא טעונה ואתא לאורויי דיוקא דלאחר פריקה צריך למנוע ממנה האכילה. ומדברי התוספות משמע דאתא לאשמועינן דלא תימא טעמא דחסימה משום דחזיא ומצטער הוא דוקא כשהיא רואה הגפן בפניה אבל כשהגפן עליה או בעגלה שאיננה רואה ואינה מצטערת אינה אוכלת קמ"ל דטעמא לאו משום דחזיא ומצטערת אלא משום דמעלי לה הוא וכדאסיק רב ששת לבעיא דאוכלת ומתרזת דבסמוך סי"א אפילו הגפן עליה או בעגלה אוכלת:

חסמה ודש בה אע"פ שלוקה משלם וכו' ברייתא שם וטעמא קאמר רב פפא משעת משיכה איחייב במזונותיה ומילקא לא לקי עד שעת חסימה ולדעת רבי' משיכה לאו דוקא דהא מיד שנסתלקו הבעלים משמירתה חייב הוא בשמירתה ובמזונותיה כדלעיל בריש סימן רצ"א סעיף ו' ובריש סימן ש"ג לדעת ר"י וריש סי' ש"ז וסימן ש"מ ס"ח ולא נקט הכא משיכה אלא לומר שאינו בשעת חסימה ואינו לוקה ומשלם על מעשה אחד:

ועכו"ם הדש בבהמות ישראל וכו' שם (דף צ') ופרש"י חסום פרתי ודוש בה דישה שלך והתוספות חלקו וכתבו פירוש ודוש בתבואתי דמרויח באמירה לעכו"ם דבתבואת עכו"ם פשיטא דשרי כיון שאין ישראל נשכר בחסימה אלא אדרבה מפסיד כמו דפשיטא שמותר לומר לעכו"ם אכול נבלה ומהאי טעמא נמי מותר לומר לעכו"ם בשבת הילך בשר ובשל לצורכך כשאין מוטל עליו לזונו דאין מרויח באותה אמירה כלום ומיהו אמר ר"י דלא דמי לאומר לעכו"ם אכול נבלה דלא שייך התם אמירה לעכו"ם שהישראל עצמו יכול ליתן נבלה בפיו אבל הכא דאותו דבר שאומר לעכו"ם לעשות הוא אינו יכול לעשות כמו לבשל או לחסום עכ"ל. וכ"כ הרא"ש בדברי ר"י. ומשום הכי כתב רבינו פרש"י במסקנת דבריו לאורויי דהילכתא הכי:

ובישב לה קוץ וכו' בכולן מבעיא אם לוקה אם לאו ולא אפשיטא ואינו לוקה אבל איסורא איכא כתב ב"י וכיון דמלקות אין לנו בזמן הזה לא הו"ל לרבינו לכתוב אינו לוקה אלא שנמשך אחר דברי הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות שכירות עכ"ל. ולי נראה דרבינו נתכוין לומר דכיון דאינו לוקה אבל איסורא איכא אם כן חייב לשלם ארבע קבין לפרה ושלשה לחמור אבל אי הוה לוקה לא היה לוקה ומשלם דמשום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום ב' רשעיות וע"ל בסי' של"ז סעיף ב': עוד כתב ב"י וז"ל ויש לתמוה על רבינו שהשמיט העמיד בנה מבחוץ ושמא י"ל דלא חשש דממילא הוא נלמד משאר דברים שהזכיר עכ"ל. ולא נהירא דלמה לו לרבינו ללמדו ממילא כיון דתלמודא גופיה לא למדו אבל נראה נכון כיון דאיכא דגרסי עמד בנה מבחוץ מהו אבל העמיד לא קמיבעיא ליה דפשיטא דחסימה מעלייתא היא ואיכא דגרסי העמיד בנה מבחוץ מהו אבל עמד בנה מבחוץ לא קמיבעיא ליה דפשיטא דלאו חסימה היא וכדכתבו התוספות להדיא לכך מפני חלוף הגרסאות נסתפק רבינו בהלכה זו והשמיטה. עוד כתב בית יוסף דעל הרמב"ם יש לתמוה שכתב הרביץ לה ארי מבחוץ ובגמרא אמרינן דחסימה מעלייתא היא ונ"ל שטעות סופר הוא וצ"ל רבץ לה ארי מבחוץ עכ"ל. אבל לשון הרמב"ם לא משמע הכי שהרי כתב וז"ל ישב לה קוץ בפיה ודש בה והרי אינה אוכלת הרביץ לה ארי מבחוץ או שהרביץ בנה מבחוץ הרי שצמחה וכו'. ואם היה ט"ס היה לו לכתוב רבץ לה ארי מבחוץ עם ישב לה קוץ בפיה בבבא אחת ולומר ישב לה קוץ בפיה רבץ לה ארי מבחוץ ודש בה והרי אינה אוכלת הרביץ בנה מבחוץ וכו'. אבל נראה דכך היתה גירסת הרמב"ם דלא פריך תלמודא אלא אהושיב לה קוץ בפיה חסימה מעלייתא היא אבל אהרביץ לה ארי מבחוץ ואהעמיד לה בנה מבחוץ לא פריך מידי דכיון דאינו עושה מעשה בגוף הפרה ניחא דקמיבעיא ליה בהו ולכך חיבר הרב שתי בעיות אלו במדרגה אחת וכתבם בבבא אחת כנ"ל. ואין כאן ט"ס:

כנ"י בפ' הפועלים וכתב הרשב"א דוקא ליום א' ולדישה מרובה וכן לפי חשבון זה בכל יום קאמר שאין הפרה אוכלת כ"כ בשעה אחת עכ"ל:

כדרך שפועל אוכל כו' כך בהמתו פי' אפי' בהמתו של בע"ה עצמו: ומ"ש בין במחובר כו' זה מבואר בב"מ דף פ"ד ודף פ"ט דאע"ג דכתיב גבי בהמה לא תחסום שור בדישו דהיינו תלוש מ"מ ילפי' שם בגמרא אדם משור ושור מאדם בהיקשא וכתבתי בר"ס של"ז ע"ש ופי' במחובר בבהמה עד"ר: ומ"ש ואוכלת ממשאוי שעליה שם דף צ"ב וכתבו התו' [ע' ל' התוס' בב"ח]: ובלבד שלא יטול כו' זה קאי אכשעשאה בין במחובר בין בתלוש והטעם דלא תחסום כתיב דלא תעשה מעשה למנעה מאכילה ולא שתתן לה בידים:

אחד שור וא' שאר כל בהמה ילפינן בפ' שור שנגח את הפרה שור דלא תחסום משור דשבת:

ואחד החוסם ודש בה כו' בעי' דאיפשיטא שם דף צ' דלא תחסום דקאמרה תורה ר"ל בשעת דישה לא תהא חסומה ואמרינן זהו דומה למ"ש יין ושכר אל תשת בבואכם אל הקודש והתם אסור אף קודם ביאה לשתות וליכנס שתוי ע"ש: ואפילו חסמה בקול שם וכר"י דאמר עקימת פיו הוה מעשה:

חסמה ודש בה כו' עד ד' קבין לפרה כו' לשון ברייתא נקט וז"ל שם דף צ"א ת"ר החוסם את הפרה ודש בה לוקה ומשלם ד' קבין לפרה וג' קבין לחמור עכ"ל ור"ל אם שכר בהמה מאחד וחסמו ודש בה וכן הוא במיימוני בהדיא ואע"ג דקיי"ל אין לוקה ומשלם תירץ ר"פ דשאני הכא דמשעת משיכה מיחייב לה במזונותיה ומילקי לא לקי עד שעת חסימה ולהכי אין א' פוטר את השני (ועמ"ש בסי' ש"מ ס"ח דהאי דקאמר ר"פ בשעת משיכה ל"ד קאמר אלא ר"ל משעה שנסתלקו הבעלי' משמירתן) והני ד' קבין נותן לבעל הפרה בשביל אכילתה יתר על שכירותה וכן יתן בעד כל יום ויום משך הימים שחסמה כשדש בה כל היום וכ"כ מור"ם ז"ל בש"ע ע"ש:

אין בו איסור כו' פי' ואע"פ שהישראל יודע בו אין צריך למחות בו כל שהוא שלא בפניו והראיה דגם כשא"ל הישראל להעכו"ם חסום פרתי מיבעיא אי איכא איסור ומשום אמירה לעכו"ם שבות וכמ"ש רבינו בסמוך ש"מ בדלא אמירה אף דידע פשיטא דאין בו איסור: מיבעיא אי כו' ז"ל האיבעיא מי אמרינן אמירה לעכו"ם שבות גבי שבת דאיסור סקילה אבל באיסור לאו לא א"ד ל"ש וס"ל לראב"ד דלא נפשטה והוה ספיקא דרבנן ולקולא והרא"ש ס"ל דאיפשטא מההוא דאבוה דשמואל דמייתי שם למעלה ע"ש: ופירש"י כו' דאפי' בזה כו' לאפוקי מפי' התוס' [עיין בב"ח] והרא"ש כתב כדברי רש"י [עיין בב"ח]:

ובישב לה קוץ בפיה הא דכתב ובישב ולא ישב משום דהני איבעיא מיבעיא שם אחר האיבעיא דא"ל לעכו"ם חסום פרתי כו' הנ"ל ואחר שכ"ר שבאותה איבעיא הוא פלוגתא אם אסור או לא ותליא בהא אם איפשיטא או לא מסיק וכתב ובישב כו' כלומר אבל באינך איבעיא דאיבעיא שם לית בהו פלוגתא וכ"ע ס"ל דאסור ואינו לוקה וגם בגמרא מפורש דוקא בישב לה קוץ מעצמה בפרה או ארי הולך בעצמו נגדה ומפחד ובהאי איבעיא אי צריך להסירה ממנה או לא אבל אי היה עושה כן בידים פשיטא דהוא חייב דמה לי חסימה בזממא מה לי חסימה בארי או בקוץ אבל בפורס עור ע"ג דיש אפילו עושה כן בידים כיון שאינה רואה התבואה מיבעיא אי הוה בכלל חסימה או לא ורש"י ותו' כתבו שם אהא דישב לה קוץ דאע"ג דכבר נתבאר דאפי' חסמה מבחוץ ודש בה לוקה שאני התם דחסמה בידים (בין הוא בין אחר) כדי שלא תאכל אבל הכא דנעשה מאליו דילמא הוה כחלתה עכ"ל: בכולן מיבעיא כו' כב"י ז"ל כיון דמלקות כו' [עיין ל' ב"י בב"ח] ועד"ר ונראה דבכל הני אם שכר בהמה מאחר ועשה א' מאלו וגרם לה שלא אכלה דצריך לשלם לבעל הפרה ד' קבין ליום וכנ"ל דהא מיד דמשכה מתחייב במזונותיה והרי לא אכלה:

שעורים שהושרו כו' לפי שכבר נתחייב במעשר כמ"ש לעיל סי' של"ז ס"ה ועבד"ר: אבל משום מראית העין פי' הרואה בתחלה שחוסם אותה יאמר שעובר משום בל תחסום לכך יביא מעט מאותו מין ונותן אותו לתוך השק או הטרסקל שסביב פיה דאז ליכא למיחש למראית העין דהרואה תחלה החסימה יראה ג"כ שנותן מאותה תבואה לאכול ומי שיבוא אחר החסימה ויראה אותה חסומה בטרסקל סביב פיה ידמה בלבו הרי השק מעיד ע"ז שנותנו לאכול ומשום טובתה כדי שלא תצטרך לשוח וגם תבטל עי"ז ממלאכה תלה בצווארה השק לאכול מתוכו דרך הילוכה ואותו שיראה שאין בה כלום יאמר ודאי כבר אכלה כדי שבעה ולאחר זמן יחזור ויתן לה מתוכה לאכול אבל לחסמה בזממא ממש זה ודאי אסור מפני מראית העין ולכן דייק רבינו וכתב ותולה בצווארה: ומש"ר מביא מעט מאותו מין הוא כדברי ת"ק דלשם ולא כרשב"י דפליג שם בברייתא עליו ואמר ז"ל מביא כרשינין [ותולה לה שהכרשינין] יפות לה מן הכל עכ"ל ואף שבזה ודאי לא פליגי אם כרשינין מעלי לה מן הכל וגם מסקינן שם בגמרא דמשום דמעלי לה צוותה התורה שלא לחסמה ומש"ה אם היה לה חולי מעיים וקשה לה רוב האכילה מותר לחסמה וכמש"ר ג"כ לפני זה י"ל אף דכרשינין יפות לה מכל מיני תבואה מ"מ ס"ל לחכמים דיהיה בו משום מראית העין אם לא יאכילוה מאותו המין וכ"כ בתו' שם בד"ה א"ל תניתוה כו' ע"ש: