דין אבידת עוברי עבירה - טור חושן משפט סימן רס״ו

אבידת כותים היתה מותרת לא מבעיא כל זמן שלא הגיע לידו וכו' אלא אפי' אם באה לידו מותרת בפרק הגוזל ומאכיל (בבא קמא קיג:) אמר רב חמא בר גוריא א"ר מנין לאבידת כותים שהיא מותרת שנאמר לכל אבידת אחיך לאחיך אתה מחזיר וכו' ואימא ה"מ היכא דלא אתי לידי' דלא מיחייב לאהדורי בתרה אבל היכא דאתי לידיה ליהדריה אמר קרא ומצאתה דאתאי לידיה משמע: ומ"ש ולא עוד אלא שהיה איסור בדבר אם מחזירין לו בפרק הנשרפין (סנהדרין עו:) אמר רב יהודה אמר רב המחזיר אבידה לעכו"ם עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה. ופירש רש"י מחזיר אבידה לעכו"ם. השוה וחבר עכו"ם לישראל ומראה בעצמו שהשבת אבידה אינה חשובה לו מצות בוראו שאף לעכו"ם הוא עושה כן שלא נצטווה עליהם: רוה. כותיים ששבעים ואינם צמאים ליוצרם: צמאה. זו כנסת ישראל שצמאה ותאבה ליראת יוצרה ולקיים מצותיו: ומה שכתב ואם יש חילול השם אם לא יחזירנה לו חייב להחזירה לו בפרק הגוזל ומאכיל (בבא קמא קיג:) תניא רבי פנחס בן יאיר אומר במקום שיש קידוש השם אפילו אבידתו אסור: ומ"ש בשם הרמב"ם ואם מחזירה לו כדי לקדש את השם וכו' ז"ל בפרק י"א מהלכות אבידה אבידת העכו"ם מותרת שנאמר אבידת אחיך והמחזירה ה"ז עובר עבירה מפני שהוא מחזיק ידי עוברי עבירה ואם החזירה כדי נקדש את השם שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה הרי זה משובח ובמקום שיש חילול השם אבידתו אסורה וחייב להחזיר עכ"ל: ומ"ש ואם החזירה לקדש את השם וכו' ה"ז משובח הוא מדאיתא בירושלמי:ומ"ש ובמקום שיש חילול השם אבידתו אסורה היינו דרבי פנחס בן יאיר דבסמוך אלא שר' פנחס נקט קידוש השם במקום חילול השם:ומ"ש וחייב להחזירה נראה דהיינו לומר דאע"ג דלא אתאי לידיה חייב להשיבה כיון שיש בדבר חילול השם אם לא ישיבנה כגון שמצאה במקום רוב ישראל שיחשוב העכו"ם שישראל גנבו:

ומ"ש ובכל מקום מנכיסים כליהם מפני הגנבים וכו'ירושלמי בפ' הנזקין:

(ד) ומ"ש אבל אבידה של כל ישראל חייב להחזיר לו ואפילו הוא אוכל נבלות לתיאבון בפ"ב דעכו"ם (כו:) לכל אבידת אחיך לרבות מומר ומוקי לה באוכל נבילות לתיאבון. אבל להכעיס והמינים והכותיים משמע התם דלא היו מחזירים להם אבידה והרמב"ם בפרק י"א מהלכות גזילה כתב כלשון הזה אפילו היה בעל האבידה רשע ואוכל נבלה לתיאבון וכיוצא בו מצוה להשיב לו אבידתו אבל להכעיס הרי הוא מין והמינים והאפיקורסים והכותים לא היו מחזירין להם אבידה עכ"ל: (ב"ה) ומ"ש שאוכל נבילה הוא מין פסק כר"י דאמר הכי בפ"ב דעכו"ם: ומ"ש והכותים מבואר בפ"ק דחולין (ה.) שדינם כעכו"ם ופי' מה הם מינים ומה הם אפיקורסים כתב בפ"ג מהלכות תשובה. ומ"ש רבינו לא שנא אבידת מטלטלין לא שנא אבידת קרקע וכו' בפ"ב דמציעא (לא.) אמר רבא לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע ודין זה אין כאן מקומו אלא בסי' רנ"ט ולא כתבו רבינו כאן אלא משום דדין זה ודין מומר לתיאבון תרווייהו נפקי מלכל אבידת אחיך:ומ"ש ומינין ואפיקורסים וכותים לא היו מחזירין להם אבידתם הם דברי הרמב"ם ז"ל שכתבתי בסמוך וכבר כתבתי עליהם:

מי שמודר הנאה מחבירו מחזיר אבידתו לא שנא אם נכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה לא שנא אם נכסי בעל אבידה אסורים על המחזיר או אפילו אם נכסי שניהם אסורים זה על זה בפרק אין בין המודר (נדרים לג:) וכבר נתבאר בטור יורה דעה סימן רכ"א:ומ"ש ובמקום שנוטלין עליה שכר אם נכסי בעל אבידה אסורים על המחזיר או איפכא יפול השכר להקדש אין דבריו מכוונים כאן אלא כמו שכתוב בטור וסימן הנזכר עיקר וז"ל שם ובמקום שנוטלים שכר על החזרת אבידה אם נכסי בעל האבידה אסורים למחזיר אסור לו לקבלו אלא מחזיר לו בחנם ואם נכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה צריך לקבלו ואינו רשאי להחזיר לו בחנם ואם נכסי שניהם אסורים זה על זה אינו יכול לקבל השכר שאם כן הוא נהנה ולא להניחו שאם כן הוא מהנה אלא יפול השכר להקדש ושם כתבתי טעמן של דברים:

חתול רע ההורג לקטנים א"צ להשיבו לבעליו וכו' בסוף פרק מרובה (בבא קמא פ:) אתא שונרא קטעיה לידא דינוקא נפק רב ודרש חתול מותר להרגו ואסור לקיימו ואין בו משום גזל ואין בו משום השב אבידה לבעלים וכיון דאמרת מותר להרגו מאי ניהו תו אסור לקיימו מ"ד מותר להרגו איסורא ליכא קמ"ל אמרינן וכיון דאמרת אין בו משום גזל מאי ניהו תו אין בו משום השב אבידה לבעלים אמר רבינא לעורו ולא כתב רבי דאסור לקיימו מפני שאין כאן מקומו:

אמר לו אביו אל תחזיר את האבידה לא ישמע לו משנה בסוף פרק אלו מציאות (בבא מציעא לב.):

אבידת כותים היתה מותרת כצ"ל: ואם יש חילול השם וכו'. פירוש כגון שנודע שישראל מצאה ואיכא חילול השם אם לא יחזיר שיאמרו כותים ראו שאין אמונה בישראל שהם משקרים וגוזלים ומשמע דהיכא דלא נודע שישראל מצאה דליכא חילול השם אם לא יחזיר לא היה חייב להחזיר: ומ"ש בשם הרמב"ם דאם מחזיר ה"ז משובח. למד כך מעובדא דשמעון בן שטח דאיתא בירושלמי וסבירא ליה להרמב"ם דההיא דפרק הנשרפים דאסור להחזיר אבדה וכו' היינו דוקא היכא דאינו עושה כך אלא כדי להחזיר לכל אחד את שלו דמראה בעצמו שאינה חשובה לו השבת אבדה למצות בוראו שאף להם עושה כן שלא נצטוה עליהם אבל אם עושה כך לשם מצוה כדי לקדש את השם שיפארו את ישראל הרי זה משובח:

מי שמודר הנאה וכו'. עד או איפכא יפול השכר להקדש. בכאן קיצר רבינו וכתב כלשון סתם משנה בפ' אין בין המודר המודר הנאה מחבירו שוקל לו את שקלו ופורע לו חובו ומחזיר לו את אבידתו מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש ע"כ במשנה אלא דבגמ' אסיקנא דדוקא בששניהם אסורים זה ע"ז התם הוא דבעינן שתפול הנאה להקדש אבל כשהאחד בלבד הוא שאסור על חבירו איכא תקנתא אחריתא וכדכתב רבינו כבר בביאור בי"ד סימן רכ"א ועל כן קיצר כאן ונקט מילתא דפסיקא דבמה שיפול שכר להקדש ניחא בכל גווני:

חתול רע וכו'. איכא למידק דכיון שאמר רבינו דאין בו משום גזל למה צריך למימר דאין צריך להשיבו לבעליו וכה"ג פריך תלמודא בס"פ מרובה ופריק רבינא לעורו ופי' התוספות לומר שאם מצאו מת אין חייב בהשבת העור ורבינו כיון דכתב דזוכה בעורו אם כן לא צריך לפרש דא"צ להשיבו לבעליו וי"ל דזוכה בעורו שכתב רבינו אינו אלא לאורויי דאף כשהורגו זוכה בעורו. ומ"ש תחלה דא"צ להשיבו לבעליו היינו לומר דכשמצאו מת א"צ להשיבו לבעליו משום עורו אלא דאח"כ אמר עוד שכשהוא חי אין בו משום גזל ואם כן פשיטא דמותר להרגו ולא היה צריך לפרש אלא דמ"מ קאמר דמותר להרגו לאורויי דכל המוצאו הורגו וגם כשהורגו זוכה בעורו דלא תימא כיון שהורגו בידיו חייב להשיב העור קמ"ל דלא ובזה בא רבינו ליישב מה שהקשו התוס' וז"ל וקצת תימה כיון דאשמועינן דאין בו משום גזל למאי איצטריך הך דמותר להרגו עכ"ל דלפי דברי רבינו ניחא דאתא לאורויי דהורגו וזוכה נמי בעורו ודו"ק:

אבידת כותים היתה מותרת בפ' הגוזל ומאכיל אמר רב חמא בר גוריא אמר רב מנין לאבידת כותים שהיא מותרת דכתיב לכל אבידת אחיך ודייקינן דוקא אחיך: אפי' אם באה לידו דכתיב לכל אבידת אחיך ומצאתה ותניא ומייתי לה ברפ"ק דב"מ ומצאתה דאתי לידיה משמע ואפ"ה דוקא של אחיך תחזיר: ולא עוד אלא שהיה איסור כו' בפ' הנשרפין (סנהדרין דף ע"ו) מימרא דרב יודא ועבד"ר: ואם יש חילול השם ברייתא בפרק הגוזל ומאכיל ד' קי"ג ע"ב ופי' כגון שאבדו במקום שרוב ישראלים הם שיחשוב הכותי שישראלים גנבוה ממנו ב"י: וכתב הרמב"ם ז"ל ואם מחזירה כו'. בפי"א דהלכות אבידה כ"כ ועבד"ר:

ובכל מקום מכניסין כליהם מפני הגנבים עם כלי ישראל מפני דרכי השלום ירושלמי ס"פ הניזקין ומדכתב רבינו לשון מכניסין (וכ"ה בירושלמי והרמב"ם וכמ"ש לשונם בדרישה) ולא כתב לשון משיבין ועוד מדכתב רבינו מפני הגנבים ואי באבידה ממש מיירי מאי איריא מפני הגנבים מפני שאר בני אדם ג"כ צריך להכניסו שלא ידע של מי הוא ויחזיק בו שיש אינשי דלא מעלי דמורה היתר לנפשיה לאמור שהבעלים ודאי כבר נתייאשו ממנו וגם למה לו לכתוב כאן מפני גנבים טפי מבכל הלכות אבידה ומציאה אלא ודאי ס"ל דלא הקפידה תורה לאסור בכותים אלא דוקא היכא שמצא דבר שנפל מהכותי בלי ידיעתו ואינו יודע באיזה מקום אבדה וליד מי באה שמצאה משא"כ כשהניח הכותי כליו וה"ה שאר מטלטליו בכיון במקום אחד כגון בחצירו וכיוצא בו ולא ס"ד שיבואו גנבים לגנבו משם והישראל נתוודע לו שיבואו גנבים ויגנבו משם (כי) דלאו שם אבידה עליה אמרו רז"ל דהוא מותר כיון דיש בו מפני דרכי שלום וק"ל וע' בסמ"ע מ"ש עוד מזה ועבד"ר שם כתבתי ליישב למה כתב רבינו עם כלי ישראל ולפי אותו דרך נראה דמותר אפילו באבידה ממש אבל מ"ש כאן נראה עיקר דלא התירו אלא הכנסה לבד וגם בעינן שיהיה בו דרכי שלום וע"ד שכתבתי שם בדרישה ודוק. ומ"ש ובכל מקום כמ"ש כוונתו אפילו היכא דליכא משום ח"ה וק"ל:

של כל ישראל חייב כו' בפ"ב דע"ז נלמד מדכתיב כל אבידת אחיך כו' כאילו כתיב אבידת כל אחיך וק"ל: ל"ש אבידת קרקע כו' בפ"ב דמציעא מימרא דרבא וגם זה מדכתיב כל אבידת אחיך נפקא ומש"ה נקטו רבינו כאן (אע"פ שמקום דין זה בסימן רנ"ט) לאשמועינן שהני תרתי דינים מחד קרא נפקא מיתורא דכל דקאי אאבידת ואאחיך ב"י: ומ"ש חייב לגדור בפניהם כדי להציל נראה פשוט דבעל הקרקע צריך לשלם לו דמי הגדר ושכר פעולתו וכמ"ש לעיל (בסי' רס"ד) דצריך ליתן שכר הראוי לבעל הקנקנים ולהמעבירו בנהר כיון דעשה לו מלאכה דמדרך בני אדם לשכור עליו פועלים וליתן לו שכרן וקמ"ל כאן דחייב זה לעשותו ולקבל שכרו וק"ל:

כותים וכו' כצ"ל וכ"כ הרמב"ם שם וכן מבואר בפרק דחולין וכ"ה בסימן ב' בי"ד ושם כתבתי בשם תוס' ומרדכי דהאי בפרהסיא קאי על שניהם אכותים וכו' ע"ש:

מי שמודר הנאה מחבירו מחזיר לו כו' בפ' אין בין המודר והטעם דמצות לאו ליהנות נתנו: ל"ש אם נכסי בעל אבידה כו' אע"פ דנהנה המחזיר פרוטה דרב יוסף כמש"ר בסימן רס"ז (סעיף ט"ו): אם נכסי בעל אבידה אסורים על המחזיר יפול כו' כ"ה הגי' ברוב הספרים וב"י כתב ז"ל אין דבריו מכוונים כאן אלא כמ"ש בטור י"ד (סי' רכ"א) וז"ל שם ובמקום שנוטלים שכר על השבת אבידה אם נכסי בעל אבידה אסורים על המחזיר אסור לו לקבלו אלא מחזיר לו בחנם ואם נכסי המחזיר אסורים על בעל אבידה צריך לקבלו ואינו רשאי להחזיר לו בחנם ואם נכסי שניהם אסורים זע"ז אינו יכול לקבל השכר שא"כ הוא נהנה ואסור להניחו שא"כ הוא מהנה אלא יפול השכר להקדש עכ"ל משמע מדברי ב"י שיש להגיה גם כאן כן ול"נ שא"צ אלא העיקר כמ"ש לפנינו ומשום דרבינו איירי השתא במצות השבת אבידה שחייב להשיב הוצרך למינקט הך בבא אם נכסי בעל אבידה אסורים על המחזיר והוא במקום שנוטלים שכר לאשמועינן שאעפ"כ מחוייב להשיבו ואין המוצא יכול לומר בחנם איני מחוייב לטרוח ולהשיב כיון שהוא במקום שנוטלים שכר וליטול שכר אינו רשאי וא"כ אינני משיב קמ"ל דמחוייב להחזירו ואם אינו רוצה בחנם יטול השכר ויתננה להקדש ומינה נלמד במכ"ש דאם נכסי שניהן אסורים זע"ז דאז אסור לו להחזיר לו בחנם דעכ"פ צריך להשיב ויפול השכר להקדש ואם נכסי המחזיר [אסורין] על בעל אבידה פשוט דא"צ להשיב לו בחנם עד שיתן לו שכרו ומחזיק השכר לנפשו והא דכתב בי"ד בבת איסור נכסי בעל האבידה על המחזיר דמחזיר לו בחנם היינו אם רוצה וכמ"ש אם ובי"ס כתוב כאן או איפכא וזהו ט"ס ובספרים המדוייקים אינו ודוק:

חתול רע ההורג לקטנים כו' כ"ה בפרק מרובה (בבא קמא דף פ' רע"ב) משמיה דרב ושם כתב דאסור לקיימו וכתב ב"י ולא כתב רבינו כאן דאסור לקיימו משום דאין כאן מקומו עכ"ל ול"נ דרמזו רבינו במ"ש אלא כל המוצאו הורגו כו' דאל"כ הול"ל מותר להרגו וזוכה בעורו וק"ל וע"ל ס"ס ת"ט דינו דכלב רע:

א"ל אביו אל תחזיר כו' משנה פ' א"מ ועבד"ר: