קטן וחרש ושוטה ושכור מתי מוכר - טור חושן משפט סימן רל״ה

קטן דבר תורה אין מקחו מקח וכו'. משנה וגמרא פרק הנזקין דמבן שש ואילך תקנו חכמים שיהא מקחו מקח וכו' לא בפחות מבן שש ומבן שש ושבע ותמניא ותשע ועשר כל חד וחד לפום חורפיה ומפרש הרמ"ה דהיינו לומר דעד עשר צריך שיבדקוהו אם הוא חריף ומכאן ואילך סתמיה בחזקת חריף אבל חריף מיהא צריך אפילו אחד עשר ואם אינו חריף אין ממכרו ממכר ולהרא"ש הבדיקה היא שאם הוא חריף מקחו מקח בפחות מעשר מבן ו' ואילך כל חד וחד לפום חורפי' אבל מעשר ואילך אין צריך שיהא חריף רק שלא יהא שוטה: ומ"ש רבינו על שם הרמב"ם דעד י"ב שנה אין הקנאותיו כלום. כתב ב"י ספר מוטעה נזדמן לרבינו דהנוסחא האמיתית ברמב"ם הוא בזה הלשון קטן עד שש שנים אין הקנייתו לאחרים כלום ומשש שנים עד שיגדיל וכו' וכדאיתא בגמרא: בד"א שאין לו אפוטרופא וכו'. מימרא בפרק מציאת האשה והטעם דכיון שאין לו אפוטרופס אית ביה משום כדי חייו וביש לו אפוטרופוס כיון שהם יכולין למכור לצורך היתומים במשא ומתן דהא ליכא טעמא דכדי חייו והקשה הראב"ד היאך תקנו חכמים דפחות משתות הוי מחילה הא אמר בפ' אלו מציאות יתמי לאו בני מחילה נינהו והרב המגיד דחה קושיא זו דכיון דהיתה התקנה משום כדי חייו תקנו גם כן שיהא דין טעותן כדין גדול:

ומתנתו נמי הוי מתנה וכו'. בפרק הניזקין בעי אביי מתנתו מאי במטלטלין משום כדי חייו הוי זבינא אין מתנה לא או דילמא מתנתו נמי מתנה דליעבדו ליה נייח נפשיה ואסיקנא מתנתו מתנה אחת מתנת שכ"מ ואחת מתנת בריא אחת מתנה מרובה ואחת מתנה מועטת ואיכא למידק לרב האי שלא ימכור אלא כדי חייו וכי גרע מכירה ממתנה דאפילו מתנה מרובה הוי מתנה ונראה דרב האי דייק איפכא מדהוצרך התלמוד למיפשט דאפילו מתנה מרובה נמי מכלל דבמקח וממכר דוקא בכדי חייו ולהכי איצטריכו למימר דבמתנה אפילו מרובה הוי מתנה וטעמא דמילתא משום דמתנה לא שכיחא דיהיב אינש מתנה חנם אלא אם כן דעבד ליה חבריה נייח נפשיה הילכך אפילו מתנה מרובה נמי אבל מקח וממכר כיון דינוקא מיקרבא דעתיה לגבי זוזי חיישינן טפי דילמא מאבד את כל אשר לו על ידי מקח וממכר הילכך לא ימכור אלא כדי חייו ותדע שהרי התוס' והרא"ש הוצרכו לדייק מדלא קאמר נמי אחת מתנת מטלטלין ואחת מתנת קרקעות מכלל דדוקא במטלטלין הוי מתנתו מתנה ולא במקרקעי אלמא דאיכא סברא בפעוטות דבמתנה אפילו במקרקעי הוי מתנה אע"פ דבמקח וממכר אין ממכרו ממכר ומקחו מקח אלא במטלטלין ולא במקרקעי אלא ודאי דבמתנה יש להקל טפי ומטעמא דאמרינן ותו דבפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ו) איתא בהדיא דאלים כח מתנה מכח מכר במקרקעי דאע"ג דאין ממכרו ממכר בפחות מבן עשרים משום דינוקא מיקרבא דעתיה לגבי זוזי וכו' אבל מתנה אי לאו דהו"ל הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה וכו' וכמו שכתב רבינו בסמוך סעיף י"ג והך סברא ס"ל נמי לרב האי גבי פעוטות מבן שש וכו' דבזבינא לא הוי זביניה זבינא אלא בכדי חייו אבל מתנתו מתנה אפילו במתנה מרובה:

ומ"ש ודוקא במטלטלי אבל במקרקעי לא אפילו נתנו לו במתנה וכו'. כ"כ הרא"ש בתשובה סוף כלל פ"ה דלא תימא הא דתנן הפעוטות מקחן מקח במטלטלין אבל לא במקרקעי היינו דוקא במה שירש מאביו דכיון דלא טרח בה איכא למיחש טפי שמא יפסיד נכסי אביו אבל בנתנו לו מתנה דמסתמא גם הוא עביד לנותן נייחא דנפשיה אי נמי שקנאו לו אפוטרופוס בדמים הו"א דיכול ליתן הפעוט אותה קרקע במתנה דלא חיישינן הכא שמא יפסיד נכסיו באותן שבאו לו ע"י טורח קמ"ל דאין חילוק והאריך הרא"ש באותה תשובה וכן בסוף כלל א' כתובה אותה תשובה וחסר ממנה הרבה. ואיכא למידק במאי דקאמר או שקנאו לו אפוטרופוס דאי ביש לו אפוטרופא א"כ אפילו במטלטלין אין במכירתו ומתנתו כלום וי"ל דה"ק דקודם זה היה לו אפוטרופא וקנה לו קרקע זו ועכשיו בשעה שנותן מתנה אין לו אפוטרופא דנסתלק ממנו:

וכתב הרא"ש בתשובה וכו'. סוף כלל פ"ה כתב דאע"ג דשטר הוי כמקרקעי לענין קנייה מ"מ לענין זה דמתנת פעוטות הוי כמטלטלי דדוקא במקרקעי תקנו שלא יהא ממכרו ומתנתו כלום כדי שלא ישחית נחלתו אבל שטר כיון דאפילו בדבר שגופו ממון יכול ליתן כ"ש שטר שאין גופו ממון ועיין במ"ש בסמוך סעיף י"ב. ור"ח כתב וכו'. נראה דה"ק דלסברא הראשונה אין חילוק בפעוטות בין מכירה למתנה וכי היכי דבמכירה מטלטלין דוקא אף במתנה מטלטלין דוקא א"כ לפי זה משמע נמי כי היכי דמכירה לא הויא מכירה אלא אם כן בשאין לו אפוטרופא ה"נ במתנה אבל ר"ח כתב דבדבר זה אלים כח מתנה טפי ממכירה דאפילו יש לו אפוטרופרא מתנתו מתנה במטלטלין וה"ט דבמכירה כיון שיש לו אפוטרופא שהוא מוכר ולוקח נסתלק כח היתומים אבל מתנה דאין האפוטרופסי' רשאין ליתן משל יתומים כלום אם כן אין חילוק דכי היכי דהיתומים יכולין ליתן מתנה במטלטלין בשאין להם אפוטרופוס ה"ה ביש להם אפוטרופוס:

וכתב הרמב"ם אין מקח הקטן קיים וכו'. איכא למידק טובא בדבריו חדא שכתב וכן אם קנו מיד הקטן או השכיר וכו' ולא קיהיב טעמא אלא על הקנין לפי שהקנין כשטר וכו' ועל השכירות לא קיהיב טעמ' אידך קש' במ"ש וכן קטן שקנה מטלטלין מאחרים וקנה מידם או שכר את מקום המטלטלין וכו' וקא יהיב טעמא על שאין השכירות מועיל לקטן לפי שאין חצרו קונה לו ועל הקנין לא קא יהיב טעמא אידך קשה דבקטנה קונה אם קנתה מידן או בשכירות מקום ולא קיהיב טעמא מפני מה מועיל קנין בקטנה יותר מבקטן. ומ"ש ויראה לי שקטן שקנה וכו' קשה קצת דאין לו קשר עם הקודם ותו קשה דכיון דתנן דהפעוטות מקחן מקח במטלטלין אבל לא במקרקעי ואפ"ה ס"ל להרב דקנה מטעם שזכין לאדם שלא בפניו א"כ למה כתב קודם זה דקטן שקנה מטלטלין וקנה מידם או שכר את מקום המטלטלין דלא קנה ואמאי לא אמרינן נמי דהקטן חשוב כאילו אינו בפנינו וזכין לו שלא בפניו ונראה דברישא כשקנו מיד הקטן או השכיר מקום המטלטלין וחזר בו הקטן לא היה צריך לפרש דיכול לחזור בו מהשכירות דהא פשיטא הוא דשכירות מכירה ליומא היא ואין ממכרו ממכר במקרקעי וכ"כ ה' המגיד והוא מבואר כדברי הראב"ד בסמוך סעיף י"א אלא דעל הקנין היה צריך לפרש דהטעם הוא דהקנין בשטר וכו' אבל אצל קטן שקנה מטלטלין מאחרים וקנה מידם או שכר מקום המטלטלין וכו' קיהיב טעמא על השכירות ועל הקנין ביחד דאינו מועיל לו והיינו משום דחצרו משום שליחות אתרבאי וקטן כיון שאין עושה שליח אין חצרו קונה לו ולא יהיה הקנין או שכירות המקום גדול מחצרו כך מפורש ברמב"ם שם ורבינו קיצר דבריו במובן מעצמו אבל הטעם שאמר הרמב"ם ברישא כשקנו מיד הקטן דאם חזר בו לא קנה הלוקח שהקנין כשטר לא שייך כאן היכא דהקטן קנה מיד האחרים והעדים חותמין על שטר אדם גדול שהקנה כך וכך לפלוני בין שהקונה גדול או קטן הו"ל לקנות אלא דצ"ל דכיון דחצרו לא קנה לו כ"ש קנין או שכירות מקום ומה שקשה למה לא יועיל לקטן כששכר מקום המטלטלין מטעם שזכין לאדם שלא בפניו י"ל דאף את"ל דמטעם זכייה זכה הקטן במקום ששכר מ"מ אין לו זכייה במטלטלין שבמקום אם לא מטעם שחצרו קונה לו במטלטלין והא לא אפשר כיון דחצרו נתרבה מדין שליחות והא ל"ק נימא שהמוכר זוכה לו המטלטלין ע"י שכירות וזוכה לו שלא בפניו במקום ששכר וגם במטלטלין שבתוכו הא ודאי ליתא דבמקום ודאי איכא למימר דע"י הדמים שנתן כששכר המקום והחזיק בו כמ"ש בסמוך זיכה לי המוכר המקום שלא בפניו אבל במטלטלין שבתוך המקום לא קעביד חזקה ולא מידו ובמה יזכהו המוכר במטלטלין אם לא מטעם חצרו והשתא ניחא הא דקאמר בקטנה דכיון דנתרבה מידה ויש לה חצר וקנתה המטלטלין בשכירות המקום דהוי חצרה הילכך גם בקנין שקנתה מידן קנתה המטלטלין דהא עיקר הטעם בקטן אינו אלא לפי שאין הקנין ושכירות מקום גדול מחצרו וא"כ בקטנה דחצרה קונה גם שכירות המקום והקנין קונה שהרי העדים חותמים בשטר על אדם גדול שהקנה כך לפלוני בין שהזוכה קטן או גדול קנה בקנין זה (ועיין דין חצר קטן וקטנה לקמן ס"ס רס"ח):

ומ"ש ויראה לי וכו'. כך פירושו אל יהא קשה עליך מ"ש דאין מועיל שכירות מקום המטלטלין לקטן משום דחצרו לא נתרבה אלא מדין שליחות ולפיכך אין חצרו קונה לו המטלטלין ולמה לי כל זה תיפוק ליה דאף מקום גופיה לא קנה כלל דכיון דשכירות מכירה ליומא היא ואין מקחו מקח במקרקעי א"כ לא קנה המקום ואין לו חצר כלל ע"ז אמר ויראה לי שקטן שקנה קרקע וכו' פי' אע"ג דהפעוטות אין מקחן מקח אלא במטלטלין אבל לא במקרקעי אין זה אלא מטעם קנייה שלא קנה הקרקע והקטן יכול לחזור בו אבל מטעם זכייה שלא בפניו זכה בקרקע כשנתן דמים והחזיק בה ואין המוכר יכול לחזור בו ולפיכך הייתי צריך לומר דאעפ"כ לא קנה המטלטלין שבתוכו ולפי שאין חצרו קונה לו וכו' ודעת הראב"ד דבקנין אין חילוק בין קנה הקטן מיד אחרים או אחרים קנו מידו אין אחד מהם יכול לחזור בו דתקנת חכמים היא דהפעוטות מקחן מקח במטלטלין ואין חילוק בין משך והמשיך או קנה מידם והם קנו מידו שהמקנה מקנה לו כל קניינו ואינו יכול לחזור אבל אם הוא השכיר מקום הפירות לא קנה האחר ממנו דשכירות כמכר הוא ליומיה ואין ממכרו ממכר במקרקעי ויכול הקטן לחזור בו אבל אם אחרים שכרו לו מקום הפירות זכה בשכירות מקומו מטעם זכייה שזכין לו שלא בפניו ואין המוכר יכול לחזור בו אם אין הקטן חוזר בו וכיון שזכה בשכירות מקומו זכה גם במטלטלין שבתוכו מטעם בחצרו קונה לו וכשאמרו אין לו חצר לענין מציאה בלבד אמרו זהו פי' דברי הראב"ד ולפי שהרמב"ם והראב"ד שניהם מסכימים דכשאחרים הקנו לו קרקע והחזיק בה הקטן דאין המוכר יכול לחזור מטעם דזכין לו שלא בפניו על כן כתב רבינו (סעיף יב) ויראה מדברי אדוני אבי הרא"ש דבמקרקעי אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר עד שיגדיל כלומר דאפילו הקנו לו אחרים קרקע ונתן דמים והחזיק בה כשם שאין קניינו כלום ויכול לחזור בו כך המוכר יכול לחזור בו ולא אמר דזכה בו הקטן מיד מטעם דזכין לאדם שלא בפניו: ומ"ש רבינו ומשהגדיל דהיינו משהביא ב' שערות וכו' הוא התחלת דבר שכותב הדין היוצא על פי הסוגיא במוכר משהגדיל וכו' דעד כאן כתב דין קטן שמכר ועכשיו כותב דין גדול שמכר אבל ב"י הבין דהאי ויראה מדברי א"א הרא"ש וכו' הוא מקושר עם מ"ש דאם קנה קרקע יכול למכרו מיד לאחר שהגדיל וכו' ולא נהירא אלא כדפי' והאי ומשהגדיל הוא התחלת דיבור ודוק. ויש להקשות למה שהביא רבינו ע"ש הרמב"ם וכן אם קנו מיד הקטן וכו' שהקנין כשטר ואין העדים חותמים אלא על שטר אדם גדול א"כ האיך הביא רבינו בסעיף ד' תשובת הרא"ש דהקטן יכול ליתן ש"ח של אביו לאחר בכתיבה ומסירה הלא צריך שהעדים חותמים שבפניהם מסר לו שטר זה וכתב לו קני לך איהו וכל שעבודיה דאית ביה וכדלעיל בסי' ס"ו ואין העדים חותמין אלא בגדול י"ל דהך דאין העדים חותמין אלא בגדול אינו אלא במכירת קרקע או בקנו מיניה שמתחייב בכך וכך ואית ביה שעבוד קרקעות אבל בנותן שטר לחבירו בכתיבה ומסירה דשטרות הו"ל מטלטלין יכולין העדים לחתום אפילו היה קטן וכבר האריכו בזה הרב השואל והרא"ש המשיב לו דבנדון זה יכולין העדים לחתום אפילו היה קטן ע"ש סוף כלל פ"ה מיהו בתשובת הריטב"א שהביא ב"י במחודשים סעיף ו' כתב ומיהו בש"ח אין מתנתם כלום דהא בעינן אגב או כתיבה ומסירה וקטן לאו בר הכי הוא וכו'. ומשהגדיל דהיינו משהביא ב' שערות אחר שהיו לו י"ג שנים. פירוש דאילו הביא ב' שערות קודם שהי"ל י"ג שנים עדיין קטן הוא וחשיב שומא כמבואר בא"ע סי' קנ"ה וסי' קס"ט דלא הוי גדול בב' שערות אלא כשהביאן לאחר י"ג: ומ"ש אם הוא חריף וכו'. פי' ל"מ דמקחו מקח אלא אפילו ממכרו ממכר אף במקרקעי וכדאיתא בס"פ מי שמת דכך השיב רבא לגידל בר מנשיא ואפילו שירש מאביו ואי לא חריף אז לא הוי ממכרו ממכר וכו' עד שיהא בן כ' וכו' ולא כמ"ד עד שיהא בן י"ח כדאסיקנא התם:

ומיהו אם קנה קרקע מקחו מקח כך הכריע הרא"ש לשם: ומ"ש ואם הוא בן כ' ולא הביא שערות וכו'. מבואר שם בסוגיא וכן פסק הרי"ף והרא"ש והרמב"ם בפרק כ"ט ממכירה וכתב הרמב"ם בפ' ב' מאישות דרוב שנותיו הוי בן ל"ה שנה ויום א': ומ"ש אם קנה קרקע וכו'. כ"כ הרא"ש לשם בסתם וכתב עוד וכן פי' רב אלפס ואע"פ שאח"כ כתב ור"ת פי' דאורחא מילתא נקט אביו וה"ה נמי אם קנה קרקע אין יכול למכרו וכו' נראה לרבינו עיקר כדעת רב אלפס שכך מוכח מתשוב' הרא"ש סוף כלל פ"ה: ומ"ש רבינו דבנותן לו מתנה דינו כקנה קרקע. טעמו דאי לאו דטרח קמיה ועביד ליה דנייח נפשיה לאיהיב ליה א"כ לאו ממילא אתי ליה כמו ירושה וקפיד בהו: ומ"ש ואפילו קרקע שירש יכול ליתנו וכו'. שם אמר אמימר ומתנתו מתנה ומפרש שם טעמא דאלים כח מתנה ממכירה: ומ"ש ורב אלפס כתב וכו' וא"א לא הסכים לדבריו אלא לסברא הראשונה. כלומר אע"ג שהסכים לדבריו לחלק בין קרקע שירש מאביו דאין יכול למכרו ובין קנה קרקע דיכול למכרו דלא כר"ת דאפי' קנה קרקע אין יכול למכרו מ"מ לא הסכים לדבריו בזה אלא ס"ל להרא"ש דכשהוא חריף ויודע בטיב משא ומתן יכול למכור אף בנכסי אביו מיד לאחר שהגדיל דהיינו שהביא ב' שערות אחר י"ג שנה כמ"ש בסברא ראשונה וכמבואר בס"פ מי שמת בדברי הרא"ש:

וכתב הרמ"ה איכא מרבוותא דאמרי וכו'. ע' בב"י שכל הראשונים והאחרונים לא ס"ל כהני רבוותא אלא כל דין ירושה אחת היא ואין במכירה כלום עד שיהא בן עשרים והכי נקטינן בכל מה שפסק הרמ"ה:

כתב הרמב"ם פחות מבן כ' וכו'. ספכ"ט מה' מכירה כתב כך ומשמע דאף להרמב"ם אם מיחה קודם בן כ' או מיחה מיד כשנעשה בן כ' חוזר ומוציא הקרקע וכל הפירות שאכל אבל בתשובה להרמב"ן סימן ב' ומביאו ב"י במחודשים סעיף ד' כתב דהפירות שאכל מקודם שמיחה אין מוציאין מידו ואפילו חזר בו לאחר שלקטן ועדיין לא אכל וצ"ע:

מי שמכר בנכסיו וכו'. מבואר ס"פ מי שמת מעשה בבני ברק וכו':

קטן שלוה מאחרים כתב הרמ"ה שחייב לשלם כשיגדיל. נראה דס"ל להרמ"ה כרב האי דלא ימכור במטלטלין אלא כדי חייו וה"ה בהלואה כדי חייו נמי הלואתו הלואה אבל הר"ר יונה ס"ל כהרמב"ן דלא פלוג בתקנתם בין מוכר למוכר והיכא דתקון תקון אבל הלואה לא אשכחן דתקון הילכך לא פלוג רבנן ואין חייב לשלם כלל שאם נפרעים ממנו הלואתו א"כ אתה עושה דין הלואה כדין מכר ואפילו ביותר מכדי חייו ויבזבז כל ממונו בקטנותו אבל דעת הרא"ש להכריע דאע"ג דלא פלוג רבנן בתקנתם בין מוכר למוכר וכהרמב"ן מ"מ גבי הלואה יש לחלק שאם ידוע שלוה לצורך מזונותיו וכו' וכל זה בקטן שהגיע לעונת הפעוטות ומהרו"ך נדחק לפרש דמיירי בקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות ולא נהירא: כתב רשב"ם פרק חזקת (בבא בתרא לג.) וכי גדלי יתמי דהוי בני מיעבד דינא דהיינו מי"ג ואילך שמחוייבים במצות אשתעי דינא בהדייהו על ש"ח שיש לך על אביהם ותשבע ותטול כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים קטנים וכו' והא דאמר פ' מי שמת ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' ה"מ שמוכר לצורך הוצאה אבל לפרוע חוב אביהם ב"ד מוכרין מבן י"ג ואילך ואפילו במלוה ע"פ הוא כי גדלי יתמי לישתעי דינא בהדייהו וישבע ויטול וה"מ שיש עדים שהלוהו וישבע שלא פרעו ויטול עכ"ל והובא בהגהות מרדכי דב"ב והביאו ב"י כאן ללמד דלא אמרו ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' אלא במוכר לצורך הוצאותיו אבל לפרוע חוב אביהם מוכרין מבן י"ג ואילך אבל במ"ש רשב"ם דאף במת תוך זמנו נשבע ונוטל כיון דקטנים היו כשמת אביהם וזאת היא דעת ר"י בפ"ק דב"ב (סוף דף ה') בד"ה ואפילו מיתמי וכ"כ בהגהות אשיר"י לשם אנן לא קיי"ל הכי אלא כמ"ש האשיר"י (דף קפ"ו תחלת ע"ד) דאפילו שביק יתומים קטנים גבי בלא שבועה במת תוך הזמן דלא חיישינן לצררו אפילו ביתומים קטנים במת תוך הזמן וכך היא דעת רוב הגאונים וכדלעיל בסי' ק"ח סעיף א' והכי נקטינן:

החרש דינו כקטן וכו'. משנה פ' הניזקין חרש רומז ונרמז ובן בתירא אומר קופץ ונקפץ במטלטלין פי' בן בתירא מיקל דאפילו בקפיצת פיו דאינו סימן ניכר כרמיזה מקחו מקח במטלטלין ומשמע דהלכה כת"ק דאף במטלטלין אין מעשיו קיימין אלא ברמיזה באצבעותיו וכן פסק הרמב"ם ר"פ כ"ט ממכירה וכ"כ הרא"ש אלא דמשמע ליה להרא"ש שרב אלפס פוסק כבן בתירא מדהביא בהלכותיו הני תרי לישני דר"נ לפרש הך דבן בתירא אי דוקא במטלטלין קאמר אבל בגטין מודה דברמיזה אי נמי אף במטלטלין קאמר בקפיצה וה"ה בגטין בקפיצה אבל לת"ק לא איצטריך הך דר"נ ותימה לי הא ודאי איצטריך דרב נחמן נמי לפרושי לדת"ק דת"ק לא קאמר ברמיזה אלא במטלטלין אבל במקרקעי אפילו ברמיזה לא ואי לאו דר"נ הו"א דת"ק קאמר חרש רומז ונרמז בין במטלטלין בין במקרקעי ובין בתירא פליג בתרתי דאפילו קפיצת פיו הוי סימן ברמיזה ועוד דדוקא במטלטלין אבל לא בקרקעי אפי' ברמיזה השתא דקאמר ר"נ לפרושי בלישנא קמא מחלוקת במטלטלין אבל בגטין ד"ה ברמיזה שמעי' דת"ק נמי לא אמר במטלטלין ומטלטלין דבסיפא את"ק נמי קאי וללישנא בתרא דר"נ כמחלוקת במטלטלין כך מחלוקת בגטין נמי שמעי' דת"ק לא קאמר אלא במטלטלין והב"י נדחק ליישב בע"א ע"ש ומה שכתבתי הוא ברור ופשוט וכן פרש"י ובקרקעות לא ברמיזה ולא בקפיצה דהכא הוה משום כדי חייו תקון רבנן כדלקמן גבי קטן וזו היא דעת רבינו שכתב הרא"ש דינו כקטן שמעשיו קיימין במטלטלין פי' כמו קטן שלא תקנו אלא משום כדי חייו ומש"ה דוקא במטלטלין ולא במקרקעי ה"נ גבי חרש וכ"כ הרמב"ם חרש וכו' מוכר ולוקח המטלטלין ברמיזה אבל לא בקרקע וכו' וכך היא דעת רב אלפס ולא כמו דהוה משמע ליה להרא"ש מדברי רב אלפס ולפי זה היכא דלרב האי בקטן לא תקנו אלא כדי חייו ה"ה בחרש דוקא כדי חייו טפי לא: ואחד חרש גמור וכו' וא' נשתתק וכו'. צ"ע במאי פליגי הרמב"ם ורבינו דלהרמב"ם גרע חרש שאינו שומע ומדבר ודינו כחרש גמור ואין מעשיו קיימין כשבודקין אותן אלא במטלטלין אבל בשומע ואינו מדבר מעשיו קיימין אפי' במקרקעי כשבודקין אותו ולרבינו שומע ואינו מדבר דינו כחרש גמור ומעכשיו קיימין במטלטלין כשבודקי' אותו ובמדבר ואינו שומע דינו כפקח ומשמע דמעשיו קיימין אפי' במקרקעי וא"צ בדיקה ותו דהקושיא שהקשה ה' המגיד על דברי הרמב"ם מברייתא דתני בה שומע ואינו מדבר זהו אלם מדבר ואינו שומע זהו חרש וזה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהם והניחו בצ"ע קושיא זו קשיא גם אדברי רבינו ומ"ש ב"י לתרץ קושיית הרב המגיד נראה דוחק ע"ש ולע"ד נראה לפרש בלי דוחק והוא הדין נשתתק משנה ר"פ מי שאחזו נשתתק א"ל נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו ג"פ וכו' וסובר רבינו דפירוש נשתתק היינו שאינו מדבר ושומע ותניא כשם שבודקין אותו לגטין (ופרש"י אנשתתק והרכין בראשו קאי) כך בודקין אותו למשאות ולמתנות ולעדיות ולירושות ואסיקנא לעדיות לעדות אשה משום עגונה ולירושות בנו ומשאות ומתנות דידיה (פי' רש"י למשאות ולמתנות למכור בנכסיו) אלמא דבנשתתק נמי צריך בדיקה למכור בנכסיו וברייתא זו הביאה האלפסי והרא"ש לשם לפסק הלכה וכתבו עלה וכי קאמרינן דבודקין לגטין דוקא למי שנשתתק אבל לחרש לא (וכי' הר"ן אבל לחרש לא כשא"מ וא"ש) דת"ר חרש לא הלכו בו אחר רמיזותיו ואחר קפיצותיו ואחר כתב ידו אלא במטלטלין אבל לא בגטין והאי חרש דלא בדקינן נענין גטין דוקא כשנשא כשהוא פקח ואח"כ נתחרש אבל חרש מעיקרו בדקינן ליה וכו' עכ"ל ומשמע ודאי דהאי חרש דברייתא מיירי באינו שומע ואינו מדבר דומיא דחרש מעיקרו וכמ"ש הר"ן שמעינן דבלמכור נכסיו אפילו חרש שאינו שומע ואינו מדבר בין כשהיה פקח ונתחרש בין חרש מעיקרו הולכין בו אחר רמיזותיו במטלטלין לבתר דבדקינן ליה וכן בנשתתק שאינו מדבר ושומע אבל במדבר ואינו שומע לא פסק הרי"ף והרא"ש כלום ולא הביא הך ברייתא דתנינא בה מדבר ואינו שומע זהו חרש שומע ואינו מדבר זהו אלם וזה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהם משמע דאפילו בדיקה לא בעינן אלא מעשיהן קיימין בלא בדיקה ואנן תנן בנשתתק דהיינו אלם אלא דנשתתק היה מדבר מעיקרו ואחר כך נשתתק ע"י חולי ואלם לא היה מדבר מעיקרו ותנן בנשתתק דבודקין אותו ג"פ ותניא נמי כשם שבודקין אותו לגטין וכו' ואנשתתק קאי כדפי' ומשמע אבל בהא דתניא דמדבר ואינו שומע הרי הוא כפקח לכל דבריו לא אשכחן מאן דפליג עלה ובודאי שכך הלכה ולכן לא כתבו הרי"ף והרא"ש דצריך בדיקה אלא בחרש גמור ובנשתתק ולא הזכירו דבר מדין מדבר ואינו שומע משמע דדינו כפקח גמור והיינו דכתב רבינו ויראה שהמדבר ואינו שומע דינו כפקח והיינו מטעמא דאמרינן: ומ"ש ואין דעת הרב רבינו משה בר מיימוני ז"ל כן שכתב חרש שאינו שומע ואינו מדבר או מדבר ואינו שומע וכו' עד הרי החמיר יותר במדבר ואינו שומע ואינו נראה כן כלומר דלהרמב"ם במדבר ואינו שומע אין מעשיו קיימים אלא במטלטלין ובנשתתק ואלם שאינו מדבר ושומע מעשיו קיימין אף במקרקעי ואמר רבינו שאינו נראה כן אלא איפכא מסתברא דחמיר טפי נשתתק ממדבר ואינו שומע וכדי ליישב דעת הרמב"ם ברווחא נראה לפע"ד דהרמב"ם מפרש ממש להיפך מדעת הטור וסובר דהך ברייתא דתני בה חרש לא הלכו בו אחר רמיזותיו ואחר קפיצותיו ואחר כתב ידו אלא במטלטלין אבל לא בגיטין ומביאו האלפסי לפסק הלכה בכל חרש קאמר בין בחרש גמור שאינו לא שומע ולא מדבר בין במדבר ואינו שומע דזהו ג"כ נקרא חרש בסתם באידך ברייתא דקתני בה מדבר ואינו שומע זהו חרש והשתא בכל מי שקרוי חרש קתני בהך ברייתא דלא הלכו ברמיזותיו אלא במטלטלין אבל לא במקרקעי אבל בנשתתק דהוא שומע ואינו מדבר קיל טפי דהולכין אחר רמיזותיו אפילו במקרקעי ולהכי לא תני בהך ברייתא אלא חרש לאורויי דדוקא חרש במטלטלים אין במקרקעי לא אבל נשתתק אפילו במקרקעי ומיהו ודאי בעי בדיקה כדתנן ר"פ מי שאחזו מי שנשתתק וכו' בודקין אותו ג"פ ותניא נמי כשם שבודקין אותו שנשתתק לגיטין כך בודקין אותו למשאות ולמתנות כשבא למכור נכסיו והיינו לומר שמוכר על ידי בדיקה אפילו במקרקעי כדפרישית והיינו דתניא באידך ברייתא מדבר ואינו שומע זהו חרש שומע ואינו מדבר זהו אלם וזה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהם כלומר דהרי הן כפקחין דאף במקרקעי מעשיו קיימין ואף על גב דלית הלכתא הכי בחרש שמדבר ואינו שומע דאין הולכי' אחר רמיזותיו אלא במטלטלין כדתני באידך ברייתא מכל מקום בנשתתק קי"ל דה"ה כפקח ומעשיו קיימין אפילו במקרקעי דבהא לא אשכחן מאן דפליג עליה זו הוא דעת הרמב"ם ובזה נחה ושקטה תלונות ותמיהת הרב המגיד ורבינו והב"י על דברי הרמב"ם גם נתבארו דברי רבינו על פי שיטתו בדברי האלפסי והרא"ש ודו"ק:

וכ"כ הר"ן ס"פ מציאת האשה וכתב שם דאע"ג דמקחו מקח וממכרו קיים מ"מ האפוטרופוס אסור ליתנן ללוקח דהא צריך לקיים דברי המת אלא שאם קדם הלוקח להוציא מיד האפטרופסים זכה בהן וע"ש:

וכ"כ הריב"ש בתשובה בשם הרשב"א וכ"כ המרדכי פרק הניזקין דף תרי"א ע"ג בשם ראבי"ה וכתב שם דה"ה בכל מקום שהתירו משום כדי חייו כגון פת של עכו"ם או הלוואת עכו"ם בריבית מותר אפי' ביותר מכדי חייו:

וכתב המרדכי בגיטין פרק התקבל ע"ד דאפי' יש לו אפטרופס מתנתו מתנה ודוקא שאין לו אב אבל אם יש לו אב שמפרנסו לא תקנו בו משום כדי חייו וע"ש:

ובמרדכי סוף מציאת האשה משמע דבכה"ג הוי מתנתו מתנה אפילו במקרקעי וע"ש ובמרדכי פרק הניזקין דף תרי"א ע"ד:

וכתב המרדכי פרק מציאת האשה דמחילה הוי במתנה וכ"כ בנ"י פרק מי שמת דף רל"ב ע"ב דמחילה של קטן דינו כמתנה וכ"ע בנ"י מתנה שיש בה אחריות אם יש בה חשש ערמה דינו כמכר ואם לאו היא קיימת והכל לפי ראות הדיינים עכ"ל:

וה"ה פכ"ט והר"ן פרק התקבל ד' תקפ"ז ע"ב כתבו כדברי הרמב"ם דאין קטן יכול דהקנות בקנין אגב חליפין וע"ש:

וכ"ה בתשובת (ריב"א) [רשב"א] סימן תתצ"ח:

ועיין במרדכי פרק הנזקין ובנ"י פרק מי שמת כתב המרדכי סוף מי שמת ע"ג הא דאמרינן פרק מי שמת דלא יוכל להעיד על קרקע עד שיהא בן כ' היינו לשומא אבל להעיד מותר וע"ש:

כתוב במרדכי פרק מי שמת דף רנ"ו ע"ב וע"ג על היתום שנפטר ונתן מקרקעי ומטלטלין במתנת ש"מ ולא היה בן י"ג שנה ופסק דמתנותיו במטלטלין קיימים אבל לא במקרקעי ולא שייך בצוואת קטן מצוה לקיים דברי המת וע"ש ועיין בתשובת הרא"ש כלל א' סימן ה' וע"ש:

עיין בתשובת הר"ן סימן מ"ט בדינים אלו:

ומשמע דשוטה אין לו זכייה כלל ע"י עצמו וכ"כ המרדכי פרק התקבל ע"ד:

קטן ד"ת כו' וכ"כ הרמב"ם פכ"ט ממכירה ועיקר השמועה בהנזקין דף נ"ט שם תנן הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ובגמרא ועד כמה אחוי רב יודא לבריה כבר ו' כבר ז' רב כהנא אמר כבר ז' כבר ח' במתניתא תני כבר תשע כבר עשר ול"פ כל חד לפי חורפיה וטעמא מאי א"ר אבא אר"י משום כדי חייו ואמרינן עלה בפרק מציאת האשה (כתובות דף ע') אמר רפרם ל"ש אלא שאין שם אפוטרופוס אבל יש שם אפוטרופוס אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר ע"כ וטעותן עד כמה א"ר זירא עד שתות בגדול בעי אביי מתנתו מאי כו' עד מתנתו מתנה א' [מתנת] שכ"מ וא' מתנת בריא א' מתנה מרובה וא' מתנה מועטת עכ"ל הגמרא ומדאמרינן דמקחן מקח משום כדי חייו ש"מ דמד"ת אין מקחן מקח וכ"כ המ"מ ובזה דברי רבינו מבוארים: ומ"ש שמבן שש שנים ואילך ויודע בטיב משא ומתן היינו מבר שית כו' ולפום חורפיה דגמרא: ומ"ש בשם הרמ"ה דעד י' צריך בדיקה טעמו מפני שבר י' הוא שיעור המאוחר דגמרא דנקרא פעוטות אלא שמחולקים דלהרמ"ה מי' ואילך מסתמא חריף אבל אי ידעינן ביה דאינו חריף ואינו יודע בטיב מו"מ אין מקחו מקח ולהרא"ש אין צריך רק שלא להיות שוטה דומיא דבן י"ג בקרקעות שקנה או שניתן לו במתנה דס"ל להרא"ש הכי וכמ"ש בסי"ג אבל עד י' שנה גם הרא"ש מודה דצריך להיות חריף והיינו יודע בטיב מו"מ ונראה דטעמו מדלא נזכר בגמרא הנ"ל החריפות כ"א עד י"ש וק"ל: ומ"ש ויודע בטיב מ"מ פי' בריר לן שיודע בטיב. ול' טיב פי' בערוך בערך טב ז"ל דבת הארץ תרגום ירושלמי טיבא בישא ומטיבתן של קרובים אתה למד טיבתן של רחוקים עכ"ל. משמע שהוא לשון עניין: אבל לא בקרקעי דמכירת קרקע צריכה הבנה גדולה: עד שתות הוי מחילה ואע"ג דאמרו רז"ל יתמי לאו בני מחילה נינהו מ"מ חכמים שתקנו משום כדי חייהן שיהא ממכרן ממכר תקנו נמי שיהא דינו כגדול במחילה עד שתות וגדולה מזו תקנו שיהא מתנתן מתנה אפילו במתנה מרובה כ"כ המ"מ. ומש"ר והרמב"ם כתב קטן עד י"ב שנה כו' ע"ש פכ"ט מה"מ ונוסחא שלפנינו שם אינו כן כמ"ש בדרישה ונוסחא זו נראה דלעניין ד"ת איירי. וכמ"ש לענין נדרים שנדריה נדר דבר תורה מי"ב ואילך ואחר שמעל בהקדשו שהקדיש לוקה עליה וכמ"ש הרמב"ם בהדיא בפרק י"א דנדרים באריכות ע"ש ומביאו רבינו בי"ד סימן רל"ג ע"ש ה"נ לענין מקחו וממכרו כשיודע בטיב מו"מ ועד"ר: אבל יש לו אפוטרופוס כו' כל מיני אפטרופוס קאמר אפילו בעל בית שסמכו היתומים מעצמן אליו דכיון שיש להם מי שימכור ויקנה בשבילן ליכא בהן תקנה משום דכדי חייהן והיינו דוקא עד שיגדיל ועיין בד"מ: משום כדי חייו פי' דאי לאו זביניה זבינא לא מזבני ליה: ולפי דעתינו אנו רואים כו' כלומר אף שאסור למכור אלא כשיעור כדי חייו מ"מ דעתינו נוטה ונראה דאם יש שם הרבה ממון שנותנין לו ממנו קצת בסחורה כדי שיתלמד שזה ג"כ טובתו ובכלל כדי חייו: ומ"ש ולפי מראית עיני הדיינים ר"ל כך דעתי נוטה שהדיינים שבכל זמן וזמן כשיבוא לפניהן ענין כזה יתנו עיניהן לדבר כמה יתנו בידו ואם יש תועלת בנתינת ממון לידו ולפי ראות עיניהן כן יעשו ומסיק רבינו וכתב דהרמב"ן כתב דלא פלוג רבנן וק"ל ולא כי"מ דמ"ש ולפי דעתינו הוא כמו לפי ראות ב"ד דז"א דאל"כ למה חזר וכתב אח"כ ולפי מראית עיני הדיינים ועיין באשר"י פרק הנזקין שכ"כ בשם רב האי וכתב דברי הרמב"ן עליו וגם הר"ן שם: אנו רואין שאם יש כו' שנתן לו כו' כצ"ל וכן היא בהרא"ש הנ"ל: והרמב"ן כתב כיון כו' כצ"ל וכ"כ שם באשר"י וכתב שהביא הרמב"ן ראיות לדבריו וכ"כ ב"י שצ"ל הרמב"ן:

ומתנתו מתנה כו' בעיא דאיפשיטא בפ' הניזקין: בין במתנה מרובה אע"ג דבמכר לא התירו אלא כדי חייו כל חד וחד לטעמיה במכר שתקנו שיהיה מכירה משום דא"כ לא מזבני ליה ולא זבני מיניה לכן דוקא כדי חייו אבל יתר לא ובמתנה שתקנו משום דאי לא עביד ליה נייח נפשיה לא הוה יהיב ליה אפי' מתנה מועטת ומשה"נ אמרו אם נותן לו מתנה מרובה ודאי נייחא גדול עביד ליה ולהכי מתנתו מתנה דאם לא תהא מתנתו מתנה לא יעבדו לו אינשי אותו דבר גדול והנה הכל בכלל התקנה וק"ל: ומ"ש בין מתנת שכ"מ פי' שהקטן נתן לאחרים כשהיה שכ"מ ואע"פ דלא שייך ביה טעמו כי היכי דליעבדו ליה מיליה לא פלוג רבנן כ"כ ר"ן:

ודוקא מטלטלי כו' שם כ' הרא"ש כן: אפילו נתנה לו במתנה או שקנאו כו' כ"כ הרא"ש כלל ס"ה וסוף כלל א': אפ"ה לא הוה מתנתו מתנה כו' פי' אפילו מתנה דעדיפא ממכר שהרי תחלת התקנה היתה דאפילו מרובה הוה מתנה קמ"ל דאפ"ה מקרקעי לא: או שקנאו לו אפוטרופוס עבד"ר ס"י וא"ת אי יש לו אפוטרופוס א"כ גם מטלטלי לא יכול ליתן כמ"ש לעיל במכר דכי יש לו אפוטרופוס אינו יכול למכור ודוחק לומר דמיירי דנסתלק האפוטרופוס בשעת המתנה וי"ל דכ"כ ע"פ מש"ר בסמוך בשם ר"ח דבמתנה אין חילוק בין יש לו אפוטרופוס לאין לו: שלא ירשה מאביו דאילו במה שירש מאביו שלא טרח בה פשיטא דלא הוה בה מתנתו מתנה (וכמש"ר בסמוך לענין מכירה) אלא אפילו קנאה בדמיו או שטרח ועבד נייחא נפשיה לחבריה וחבריה יהיב ליה השדה במתנה אפ"ה לא הוה מתנה:

וכתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה בכלל הנזכר סימן ט' כ"כ: שיכול ליתנה לאחר במסירה וכתיבה דהקנאת שטרות כ"ר ר"ס ס"ו וקמ"ל רבינו דאע"פ שהשטר הוא שעבוד קרקעות ויש לו דין קרקע לענין שבועה ואונאה ושאר עניינים אפ"ה יכול ליתנו: ור"ח כתב דמתנתו מתנה כו' כ"כ הרא"ש ס"פ מציאת האשה בשם ר"ח ונראה דקאי אמ"ש לפני זה ז"ל ומתנתו נמי הוה מתנה ור"ל במ"ש תיבת נמי דאע"ג דפרק הנזקין איבעיא להו אי מתנה דומיא דמכר מ"מ הא איפשיטא לבסוף דמתנתו מתנה ומשמע מינה דס"ל דעכ"פ לא עדיף מתנה (וכן דעת הרמב"ם וכ"כ ריב"ש בסימן ק"ט שיש חולקים בזה על דברי ר"ח) ומש"ה מסיק רבינו וכתב ור"ח כתב כו' בל' פלוגתא וק"ל: דלענין מתנה אין חילוק כו' ומיהו היינו דוקא במטלטלין אבל מקרקעי לא וכמ"ש לעיל: שהאפוטרופוס אין רשאי כו' פי' והואיל דתקנו שמתנתו מתנה בכל ענין מתנתו מתנה אשר"י:

וכתב הרמב"ם כו' שם בפכ"ט מה"מ: אין מקח הקטן וממכרו קיים כצ"ל: אינו מקבל מי שפרע פי' הקטן ודין מי שפרע נתבאר בר"ס ר"ד: ואחרים שחזרו בהן פי' שחזרו ביתומים קטנים מלמכור להן: עומדין כו' ולא אמרי' דהשוו מדותיהן דלא יהא על האחרים דין מי שפרע בחזרתו כיון דאין דין מי שפרע לקטן בחזרתו וכמ"ש בב"ד שטעו או שהטעו בשתות וכמש"ר בסימן ק"ט סי"א:

ומ"ש וכן אם קנו מיד הקטן אף דאיירי כאן שלוקחין מהקטן ובכליו של קונה קונין דהיינו שהלוקחים נותנים סודר שלהם והמוכר אוחז בידו הסודר ובחילוף הסודר שקיבל מקנה לו המקח וא"כ הו"ל למימר שהקטן קונה מידם ה"נ ה"ק שקני המטלטלים ע"י ידו דקטן דהיינו שהקטן משך בידו מהן הסודר והקנה להן המטלטלין וכן מ"ש אח"כ ז"ל וכן קטן שקנה מטלטלים מאחרים וקנה מידם שהוא כפל לשון נמי ה"פ שקנה המטלטלין ע"י שידם משכו ממנו הסודר או הקטן שכר מהן מקום המטלטלין כו' וק"ל: או השכיר מקום כו' כדי שיהיה אותו מקום כחצירו דלוקח ויקנה לו המטלטלין שקנה מן הקטן: שאין מוציאין מיד הקטן כלום כו' דוקא כשהמשיך שכל משיכה בעינן שימשכנה מרשות המוכר למקום שיש לו חלק בו וכמ"ש בסימן קצ"ז דאין צריכין תו להוציא מיד הקטן הוא דמהני אבל לוקח זה שלא משכו ועדיין הוא ביד הקטן אין מוציאין מידו מכח הקנין שעשה ולמה שלא קנה בשכירות מתורת חצר ע"ז לא כתב הרמב"ם טעם וכתב המ"מ שלא הוצרך לכתוב טעם דפשיטא הוא דשכירות מכירה היא ואין ממכרו ממכר במקרקעי ואע"פ שיש לחלק דדוקא במכר להיות יוצא מתחת ידו דקנין עולמית הוא דאינו יכול משא"כ זה דלא תצא מתחת ידו אלא להקנות על ידו מטלטלי מ"מ לא פלוג רבנן:

שהקנין כשטר כו' היינו משום דסתם קנין לכתיבה עומד וכל מקום שאינו ראוי לכתיבה הקנין אינו קנין ולא תימא כשם שבעלמא מהני ק"ס כמו משיכה במטלטלין גם כאן יהיה כאילו משך קמ"ל דלא:

או שכר את מקום המטלטלין כו' כדי שיהיה אותו מקום כחצירו ויקנה לו המטלטלין שקנה ע"ז מסיק שלא קנה שהרי אפילו היה זה חצירו מעולם אינו קונה לו דחצר משליחות איתרבאי וכשם שאין שליחות לקטן כך אינו קונה לו חצירו אבל לא בעי למימר דלא קנה בשכירות קרקע משום דאין קנין לקטן בקרקע נמצא דלא זכה בקרקע ששכר שהרמב"ם לטעמיה שכתב והביאו רבינו בסמוך דזכין לקטן שלא בפניו וזכה בקרקע שקנה וכ"כ המ"מ ליישב בזה הרמב"ם מהשגת הראב"ד ע"ש: ולא מדין ידו כו' דאילו היה מדין ידו הוה קנה דכיון דהוא בידו אין מוציאין מידו וכמו שתקנו שמשיכתו בידו הוה משיכה והוא ג"כ מה"ט וגם מציאה שבא לידו יש בו גזילה מפני דרכי שלום וכ"ש בקנין שיש דעת אחרת מקנה אותה וסיים שם הרמב"ם וכתב ז"ל ולא יהיה הקנין או שכירות מקום גדול מחצירו עכ"ל וכתב עליו המ"מ דאין ראיה מכאן להיכא שקנו מאחרים מפני מה לא זכה עכ"ל ור"ל דוקא במציאה לא זכה חצירו מפני שאין דעת אחרת מקנהו לו אבל זה שקנה מאחרים ויש דעת אחרת מקנה ודאי זכין לו חצירו וה"ה לשכירות דהו"ל כחצירו גם הראב"ד השיג עליו מה"ט:

אבל קטנה שנתרבתה מידה פי' חצר של קטנה נתרבתה מידה ולא מדין שליחות וזה יתבאר בגמרא שם ובדברי רבינו לקמן בסימן רס"ח: ומ"ש קונה מטלטלין מאחרים ט"ס הוא וצ"ל קנתה מטלטלין דהא אקטנה קאי וא"א לפרש דמ"ש קונה ר"ל חצירה של קטנה וחצר ל' זכר הוא דהא סיים וכתב ע"ז אם קנתה מידם וחצירה לאו מתורת קנין קונה ובמיימוני דפוס גדול וקטן כתב תקנה המטלטלין וא"ש נמי שתקנה יתפרש להבא אקטנה כמו קנתה לעבר ואף שזה שקנתה המטלטלין אם קנו מידה אינו ממה שקאמר חצרה מתורת יד איתרבאי מ"מ ס"ל כיון דמצינו בקטנה קנין של גדול במה דחצירה קונה לה משום הכי נמי תקנו חז"ל שקנתה בקניינה כמו שקונה בה הגדול וק"ל:

ויראה לי שהקטן שקנה קרקע כו' ז"ל המ"מ פכ"ט דמכירה זה מבואר בגמרא שמי שמקנה קרקע לקטן שקנה כו' עד וכבר כתבתי שיש סוברין דאפילו מדאורייתא יש להן זכייה כשדעת אחרת מקנה אותן ומה שחידש המחבר הוא שאפילו במקח שהרי אין מקחו מקח ונראה שהקטן יכול לחזור בו ואין המוכר יכול לחזור בו עכ"ל ור"ל שאפילו במקח שאם בא הקטן לחזור במקחו יכול לחזור לא אמרינן כמו שאין המקח נגמר גבי הקטן הלוקח דהרי מצי לחזור בו כך לא יהא נגמר גבי גדול המוכר ויחזור בו כשירצה קמ"ל דלא משא"כ במתנה דהמתנה שנותנין לקטן נגמר גם גבי קטן דמסתמא ניחא ליה לקבלה ולא יחזור וק"ל: ומ"ש ונתן דמים והחזיק נ"ל דל"ד דבעי תרווייהו אלא במקום שקונים הכסף בנתינת דמים לחוד סגי וע"ל סימן ק"ץ וה"ק קטן שקנה קרקע בין שהקנין היה בכסף או בחזקה כו' ומק"ס לא איירי כאן: שהמקנה מקנה לו כל קניינו ואינו חוזר בו רבינו קיצר בדברי השגת הראב"ד ובדרישה כתבתי לשונו ושביארם המ"מ דר"ל דקנין אלים ועדיף מכסף שהרי כסף אף שהעבד קונה בו את נפשו לצאת בו לחירות מ"מ בעי גט שיחרור וע"י קנין יצא לחירות וא"צ גט שחרור ש"מ שהמקנה ע"י קנין מקנה כל קניינו ומפקיע אפילו איסור עבדות שבו ומש"ה קטן שקנה מהגדול ע"י ק"ס הגדול אין הגדול יכול לחזור בו משום דהקנה לו כל קניינו מיד ולא שייר בידו כלום ומה"ט גופא אמרינן דקטן שמכר לאחרים ע"י ק"ס בשעת הקנין הקנה לו כל קניינו וגמרו כאילו משכו בידו דמי ולא מצי הקטן חוזר בו ועד"ר שם כתבתי מ"ש המ"מ ע"ז:

ויראה מדברי א"א כו' עד"ר שם כתבתי מקור דברי הפלוגתא ומ"ש שם: אין מקחו מקח פי' אפילו קנה קרקע ונתן דמיו והחזיק ונראה דדוקא לענין אם הקטן בא לחזור קאמר דאין מקחו מקח אבל אם הגדול בא לחזור אינו חולק הרא"ש על הרמב"ם דכתב רבינו לפני זה בשמו דבכלל זכין לאדם שלא בפניו הוא וא"ת א"כ מאי בא רבינו ללמדנו במאי דכתב בשם הרא"ש דבמקרקעי אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר עד שיגדיל והו"ל לקצר ולכתוב שיראה מדבריו (דאשה) [דאם הוא] גדול והוא חריף מוכר אפילו בנכסי אביו ודלא כהרי"ף י"ל משום דעד הנה עיקר דברי רבינו היה מדין מכירה וקניית מטלטלין ומעתה התחיל לכתוב דין מכירה וקניית קרקע משום הכי התחיל מעיקרא לומר דיראה מדבריו דס"ל דמ"ש בגמרא דקטן במקרקעי אין מכירתו מכירה ואין קנייתו קנייה היינו דוקא עד שיגדיל דבזה חילק בין קרקעות למטלטלין אבל משהגדיל והוא פיקח מוכר כו' וק"ל ועד"ר מ"ש לפני זה בס"ו: אחר שהיו לו י"ג שנים פי' לזכר ולנקבה י"ב שנים סגי גם בזה כדאיתא שם בגמרא פ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ה ע"ב):

עד שיהיה בן כ' שנים כו' דחיישינן שמא ימכור בזול כיון שאינו יודע בטיב משא ומתן מסתמא דעתו נוטה אחרי מעות אבל אם קנה קרקע כיון שקנאו ונתן כמה מעות בעד השדה לא מיקרב דעתיה לגבי זוזי שהרי בזוזי קנאו ואוהבו יותר לכן במתנה אע"ג דלא שייך ביה ה"ט מ"מ כיון דאי לאו דטרח קמיה לא הוה יהיב ליה וכיון דלאו ממילא אתא כמו בירושה קפיד: ואפילו אם הביא תוך שנת ך' עדיין אין יכול למכור זהו מ"ש בגמרא שם תוך זמנו כלפני זמנו ולא אמרינן בזה דמקצת שנה כשנה ונתבאר מזה דמ"ש ואפילו (הכי) [הביא] הרבותא לאו (אההיא) [אהביא] קאי אלא אמה שהוא בשנת ך' וק"ל: ומיהו אם קנה קרקע מקחו מקח רבינו נמשך בזה אחרי דברי הרא"ש שכתב שם אהא דאיתמר דאין יכול למכור עד שיהא בן ך' שנה ז"ל נראה דהיינו דוקא לענין דאין מכירתו מכירה אבל מקחו מקח משעה שהגדיל דהא לא שייך בו ה"ט דדעתו קרובה לזוזי ומה"ט נמי נראה דדוקא בנכסי אביו אינו יכול למכור אבל אם קנה קרקע יכול למכרו כו' (וכמ"ש טעמו בסמוך) ועד"ז הן דברי רבינו דהחחיל וכתב המימרא דאינו יכול למכור כו' ועליו כתב אבל אם קנה מקחו מקח ואח"כ סיים וכתב דאפילו יכול למכור אותו קרקע שקנה וק"ל וכתבתי זה משום דמקצת אריכות דברים בזה בדברי רבינו שלא לצורך מש"ה כתבתי דהוא משום דנמשך אחר הרא"ש: כשלא היו לו סימני סריס סימני סריס מבוארים בא"ע סי' קע"ב ע"ש: אבל אם קנה קרקע כו' אהא דאינו יכל למכור מה שירש מאביו כשאינו חריף עד שיהא ך' שנה קאי: אפילו אינו יודע בטיב כו' שאילו לא הגיעו הנאה גדולה לא היה נותן ומתנה דבר שאינו שכיח הוא ואמרו חכמים יתקיימו דבריו כדי שיהיו דבריו נשמעים גמרא כתבתיה בדרישה: אינו יכול למכור לאחר שיגדיל כצ"ל ונמחק תיבת עד וכן מצאתי בח"מ של קלף וכ"נ מוכח דקודם שיגדיל ליכא מ"ד שיכול למכור: ובנכסי אביו כו' גם הרמב"ם ס"ל כוותיה וכמש"ר בסמוך סט"ו בשמו: במתנת שכ"מ שהיא כירושה פי' במתנת שכ"מ בכולה לא בעי קנין ולא קנאו בחייו ואם עמד חוזר אבל אם לא הוה בכולה בעי קנין ולא מקרי מתנת שכ"מ אלא מתנת בריא כמ"ש לקמן סימן ר"ן ס"ו:

אע"ג דמכר קודם שנתברר נ"ל דצ"ל דבמכר בבי"ת וה"ק אע"ג דבמכר קודם כו' מ"מ אם נתברר כו': כל שאילו כו' ממכרו ממכר פי' כגון בחריף ובנכסי אביו מבן י"ג שנים ובנכסי שקנה אפילו אינו חריף כדלעיל ועיין בריב"ש סימן תס"ח שהאריך בזה:

שמכר בנכסי אביו משום דס"ל כהרי"ף דעד ך' אין מכירתו מכירה בקרקע שירש אפילו הוא חריף משא"כ בשאינו נכסי אביו והוא חריף דבי"ג שנים סגי וכמש"ר בשמו בסי"ג וה"ה דהיה יכול לומר שמכר בנכסים שקנה והוא אינו חריף אלא לרבותא כ"כ דאף על גב דהוא חריף יכול להוציא: שמין לו ומחזיר השאר מדסתם וכתב שמין לו נראה דס"ל דשמין לו כדין יורד ברשות וידו על העליונה ליטול מהפירות שיעור הוצאתו וגם שכר טרחתו כדרך פועל או שתלא וכמש"ר בסימן קע"ז ויתבאר לקמן בסי' שע"ב:

ואני אומר שאפילו קטן ולא מיחה כו' כתב המ"מ אפשר שלמד כן ממ"ש מתקדשת למיאונין כיון שגדלה שעה א' ולא מיחתה שוב אינה יכולה למאן ואע"ג דההיא ממונא ושם איסורא מ"מ גם זה מדין שתיקה הוא ואף כאן השתיקה היא כהודאה ומועילה וכן גבי פרנסה אמרו שאם לא מיחתה הפסידה עכ"ל והא דלא הביא ראיה מממון לממון דהרמב"ם כ' והביאו רבינו לעיל סימן קמ"ט סכ"ג דאם אפלה לפני הקטן ג"ש אחר שהגדיל הוי חזקה כיון דלא מיחה ויש לחלק דשאני התם דטוען כשהגדיל דלא מכרתיהו לך לעולם בזה ריעא טענתיה דא"כ לא הו"ל להניחו לאכול חינם משא"כ כאן שמודה שמכר אלא שרוצה לחזור בו ולהחזיר לו מעותיו וממ"ש הרמב"ם כיון שלקח המעות ומשתמש הלוקח ולא מיחה משמע דתרתי בעינן וק"ל:

מי שמכר כו' ובאו קרוביו כו' שם דף קנ"ה ושם בגמרא אמרו עוד טעמים אחרים דאסור לבדקו משום דמנוולא וגם מטעם דסימנים עשויים להשתנות לאחר מיתה ורבינו חד מינייהו נקט ב"י:

קטן שלוה מאחרים כו' עד וא"א הרא"ש ז"ל חילק כו' כ"כ בפ' שני דייני גזירות ע"ש וע"ל סימן צ"ו סי"ב שם כ"ר דין קטן שנשתבע על דבר שיש בו הנאה ממנו כגון על עסק מו"מ כו' ואותו הדין כתב הרא"ש בפ' הדיינין ושם כ"ר הדין סתם בלא דעת חולקין וכאן כ' דעת הרמ"ה ור' יונה שחולקין ולכאורה נראה דכאן איירי אפילו בקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות אפ"ה ס"ל להרא"ש דצריך לשלם וה"ק כמו שתקנו שכשיגיעו לעונת הפעוטות דמקחן מקח משום כדי חייהן ה"ה לצורך מזונותיהן אפילו בעודן קטנים יותר צריך לשלם דבצורך מזונותיהן ס"ל דאין צריכין לעונת הפעוטות ובזה דוקא פליג הר"י אבל זה דוחק דא"כ הו"ל לרבינו לכתוב שם בסימן צ"ו ג"כ דין לוה לצורך מזונות קודם זמן פעוטות אלא נראה שגם כאן הלך רבינו בדרכו דשלא במקום מקור הדין מקצר וכותב הדין אליבא דהלכתא ועיין בש"ע סט"ו דנראה דס"ל כשינויא קמא:

החרש דינו כקטן כו' עד שאלה לא"א הרא"ש ז"ל מקור הדברים הוא מפ' הנזקין כתבתי בדרישה ע"ש: אבל לא בקפיצת פיו פי' עקימת שפתיים דאינו סימן טוב כ"כ וניכר כמו רמיזה: וכתב א"א ז"ל שם בס"פ הניזקין כ"כ ועד"ר: וא' חרש גמור שאינו לא שומע כו' וא' נשתתק כו' דינן שוה כו' ונקט הני תרתי משום דחרש גמור כו' הוא משנה בהנזקין ונשתתק הוא ברייתא הביאה בפ' מי שאחזו (גיטין דף ע"א) וכמ"ש בדרישה וחרש גמור דבעי בדיקה נלמד מסברא דנשתתק וכ"כ המ"מ ומדכ"ר דינן שוה נשמע שגם בזה דינן שוה דכשם דבחרש גמור מטלטלי אין מקרקעי לא ה"ה בשומע ואינו מדבר מטלטלין אין מקרקעי לא: ומ"ש כמ"ש בספר א"ע בסימן קכ"א כ"כ ע"ש ונראה דרבינו ס"ל דדוקא נשתתק דנעשה בו שינוי בגופו דמתחלה היה יכול לדבר ואח"כ נשתתק וכל שינוי הוא רע ודאי שטותו או חולי הביאו לידי זה ומש"ה דינו שוה לחרש גמור אבל אם היה משעת לידה שומע ואינו מדבר והיינו אלם דינו שוה למדבר ואינו שומע ועל שניהם אמרו בברייתא וזה וזה הרי הן כפקחים לכל דבריהן ועד"ר ואפילו בקרקע א"צ בדיקה: ומש"ר ויראה שהמדבר ואינו שומע דינו כפקח ולא קאמר ג"כ שאלם שהוא שומע ואינו מדבר משעת לידה שג"כ דינו כן נראה דלרבותא נקטו דאפילו זה דנקרא בשם חרש דהא חרש הוא מצד שאינו שומע וכן בברייתא שם קראו חרש אפ"ה הוי כפקח ומכ"ש שומע וא"מ והוא כן משעת לידה דדינו כפקח והא דכ"ר על הרמב"ם ז"ל הרי החמיר יותר במדבר ואינו שומע דמשמע שרבינו סבר איפכא שהחמיר יותר באינו מדבר ושומע מבמדבר וא"ש וזה ודאי אינו כמ"ש אלא ר"ל הרי החמיר יותר כו' ר"ל הרי הוא החמיר הרבה במדבר וא"ש דאפילו בבדיקה לא מהני בקרקע כן נ"ל ודלא כב"י דכתב דנקט רבינו לדבר ואינו שומע דניכר מתוך דבורו אם הוא בן דעת דא"כ תקשה לרבינו ג"כ הברייתא דקתני הרי הן כפקחין לכל דבריהן (מיהו בזה י"ל דע"כ צ"ל דיש לרבינו ישוב להברייתא שהרי רבינו לא סתר מיניה לדברי הרמב"ם וכמ"ש בדרישה (ע"ש) ועוד למה כתב תחלה ואמר נשתתק כו' הול"ל נמי אלם שדינו כחרש. ועוד דלפי' ב"י ק' ממ"נ במאי קמיירי תשובת הרא"ש דמייתי רבינו בסמוך ס"כ אי ביכול לדבר אפילו לא היה שומע כלל ס"ל לרבינו דהרי הוא כפקח ואי באינו יכול לדבר ק' אף שהיה שומע שמיעה גמורה הלא ס"ל לרבינו לפי' הב"י דדינו כחרש דזהו נשתתק. וע"ק דהרא"ש כתב שם ז"ל דע כי בכל מקום שהזכירו חרש אצל שוטה וקטן היינו שא"מ ולא שומע כלל וכך היה ממעי אמו וא"כ למה כ"ר בנשתתק דשומע היא דינו כחרש גמור אבל לפי מ"ש א"ש הכל ולפ"ז צ"ל דמ"ש הרא"ש כך היה ממעי אמו לא כ"כ אלא לחומרא ור"ל הא דבעינן שיהא א"ש וא"מ היינו דוקא כשהוא כן ממעי אמו לאפוקי אם נשתתק אח"כ אז אפילו שומע דינו כחרש וק"ל:

שאלה לא"א כו' בכלל פ"ה דין י"ב כ"כ ולעיל בסמוך כתבתי פירושו והוכחתי דמיירי אפילו באלם שאינו יכול לדבר מ"מ כיון ששומע כשמדברים עמו בקול רם הרי הוא כפיקח:

שוטה אין מעשיו קיימים שם דף קנ"ה ובפ"ב דכתובות ע"ש:

וכתב הרמב"ם כו' עד השיכור כו' שם בפכ"ט כ"כ:

ומ"ש שמא בסוף עת שפייתו ובתחלת שטותו כו' במיימוני שם כתב שמא בסוף עת שטותו או בתחלת שטותו ודברי רבינו מדוקדקין בעיני יותר משום דבסוף עת שפייתו יסברו העדים שהוא שפוי כמעיקרא ומקחו מקח והוא סוף שפויו שאז מתחיל שטותו ובכלל שוטה שאין מקחו מקח הוא מש"ה צריכין העדים לדקדק בדבר אבל על מקחו דשוטה גמור א"צ דקדוק דהכל רואין שהוא שוטה:

השיכור כו' קיימין ואם הגיע כו' כצ"ל וכן הוא במיימוני פכ"ט ובש"ע וכ"מ בספר ישן. מיהו א"צ למחוק נוסחא ספרי הטור שבידינו שכתב בהן ז"ל קיימין והוא שלא הגיע לשכרות של לוט והוא כו' אלא שצריכין להגיה דל"ת וכצ"ל דהרי הוא כשוטה כו' ור"ל דהרי אם הוא כן הוא כשוטה וק"ל:

כתב הרמב"ם כו' שם בפכ"ט: זוכה בהן כו' פי' שלא מדעת הלוקח ולכן הברירה בידו ולא ביד המוכר שהרי המוכר נתנו ליד האחר לזכות להלוקח:

וכן העבד כו' בלא רשות האדון לכך הברירה ביד האדון וק"ל: לא רצה כו' במתנה נמי שייך שאינו רוצה כגון שיש בהן עבדים ואינו רוצה לזווגן כמ"ש בסימן רמ"ג ל' הגמרא או משום שונא מתנות יחיה בסימן רמ"ט וקע"א: ואין צריך לקנות כו' האי א"צ לקנות אקיום ואביטול קאי דגם בביטולו הו"א דדינו כראובן שקונה משמעון ורצה ראובן לחזור בו ולהקנות לשמעון דלא קנה שמעון בדיבור בעלמא שהרי כבר יצא מרשותו עד שיחזור ויקנה בא' מדרכי הקנאות מראובן כמש"ר בסימן רמ"ג ס"י ובסימן רמ"ה ס"י ע"ש שהוא פלוגתת רבנן ורשב"ג והלכה כרבנן:

דין מכירת כו' עד בספר א"ע כו' בסימן צ':

ב"ד שמכרו כו' הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ' ל' מה"מ והם מותרין למכור קרקעותיו כדי לשלם חובות אבי היתומים אבל אין מתנתו מתנה כיון שאינה שלו. כאשר יתבאר לקמן סימן ר"ץ:

המוכר או קונה כו' ירושלמי פ' אחרון די"ט ופסקוהו הרי"ף והרא"ש שם והרמב"ם סוף ה"מ וכן הדין לענין אם קידש או חלץ ויבם וכמ"ש בא"ח סימן של"ח וע"ל סימן ר"ח: