אסור להונות בדברים ולגנוב דעת - טור חושן משפט סימן רכ״ח

כשם שיש אונאה במקח כך יש אונאה בדברים משנה בפרק הזהב (נח שם:): ומה שאמר וגדולה אונאת דברים מאונאת ממון וכו' בפ' הנזכר: ומה שאמר והצועק על אונאת דברים נענה מיד שם (דף נט.) אמר רב חסדא כל השערים ננעלין חוץ משערי אונאה:

(ג) ומה שאמר ויותר צריך ליזהר באונאת הגר וכו' וכן מ"ש וגם צריך ליזהר באונאת אשתו לפי שדמעתה מצויה וכו': וכן מה שאמר וכיצד הוא אונאת דברים וכו' עד זכר נא מי הוא נקי אבד הכל שם:

ומה שאמר ויזהר אדם מלכנות שם רע לחבירו וכו' שם א"ר חנינא כל היורדים לגיהנם עולין חוץ מג' שיורדים ואינם עולים ואלו הן הבא על אשת איש והמלבין פני חבירו ברבים והמכנה שם רע לחבירו מכנה היינו מלבין אף ע"ג דדש ביה בשמיה ופרש"י דדש ביה. כבר הורגל בכך שמכנה אותו כן ואין פניו מתלבנות מ"מ זה להכלימו מתכוין:

אסור לרמות בני אדם במקח ובממכר או לגנוב דעתם כגון אם יש מום במקחו צריך להודיע ללוקח מתבאר מתוך מה שמבואר בסימן זה:

ואף אם הוא עכו"ם לא ימכור לו בשר נבילה בחזקת שהיא שחוטה:

ואף לגנוב דעת הבריות בדברים אסור. וכו' עד אלא צריך להודיע שאינו פותחם בשבילו בפרק גיד הנשה (חולין צד.) ומסיים שם בברייתא ואם בשביל כבודו מותר איני והא עולא איקלע לבי רב יהודה פתח לו חביות המכורות אודועי אודעיה ואי בעית אימא שאני עולא דחביב ליה לרב יהודה דבלאו הכי נמי פתוחי מפתח ליה ופרש"י ואם בשביל כבודו. של אורח להודיע לבריות שחביב הוא עליו מותר וזה כתבו רבינו לקמן אבל הא דשאני עולא דחביב ליה לרב יהודה וכו' לא ידעתי למה השמיטו רבינו ואפשר דמשום דמילתא דפשיטא הוא: ומ"ש ודוקא כה"ג דלא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה וכו' כגון שפגע בחבירו בדרך וסבור זה שיצא לקראתו לכבדו וכו' שם מר זוטרא בריה דרב נחמן הוה קא אזיל לבי מחוזא ורבא ורב ספרא הוו קא אתו לסיכרא פגעו אהדדי הוא סבר לאפי' קא אתו אמר להו למה להו לרבנן לטרוח ואתו כולי האי אמר ליה רב ספרא אנן לא הוה ידעינן דהוה קא אתי מר אי הוה ידעינן טפי הוה טרחינן אמר ליה רבא מאי טעמא אמרת ליה הכי דאחלישתיה לדעתיה אמר ליה והא קא מטעינן ליה איהו הוא דקא מטעי נפשיה וכתבו התוספות והרב רבינו אשר והא דקתני לעיל בפותח חבית המכורות לחנוני כשאומר לו בשבילך אני פותחם דודאי גונב דעתו ואין נראה דהא אלא אם כן הודיעו קתני דמשמע אפילו בסתם אסור ועוד דמאי פריך מרב יהודה דפתח ליה לעולא דהא ודאי שלא היה מטעהו רב יהודה לומר לו בשבילך אני פותחם לכך נראה דהתם בסתם אסור משום דאין לאורח לאסוקי אדעתיה דמכורות לחנוני אבל הכא איבעיא ליה לאסוקי אדעתיה שלא לקראתו היו באים אלא לצורך עצמן: ומ"ש לא יאמר לו סוך שמן מפך זה והוא ריקן ולא ילך לבית האבל ובידו כלי ריקן וכו' ולא ימכור מנעל של עור בהמה מתה וכו' ולא ישלח חבית של יין ושמן צף על גביו הכל שם ומפרש התם טעמא דלא ימכור לו מנעל של עור בהמה מתה בחזקת שהיא שחוטה מפני ב' דברים א' מפני שמטעהו ואחד מפני הסכנה. ופי' רש"י בהמה שמתה מאליה אין עורה חזק כשל בריאה שחוטה: הסכנה. שמא מחמת נשיכת נחש מתה והארס נבלע בעור: ושלא ישלח חבית של יין ושמן צף על גבו. מפרש טעמא בברייתא מפני שיסבור שהכל שמן ויזמן עליה אורחים ובטוח שיש לו שמן הרבה לצרכן ונמצא מתבייש:

אין מפרכסין האדם והבהמה והכלים וכו' עד ואין בני השוק יכולים לעכב עליו משנה וגמרא בס"פ הזהב (בבא מציעא ס.):

ומ"ש בשם הרא"ש דישני' אסור לערב בחדשים כ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"ח מה"מ ואפילו הישנים ביוקר מן החדשים:

ומ"ש בעירוב יין ביין ז"ל המשנה (שם) באמת ביין התירו לערב קשה ברך מפני שהוא משביח ובגמרא אמר רב נחמן ובין הגתותשני ודברי רבי' בזה כדברי הרא"ש ורש"י פירש מפני שמשביח וקשה משביח את הרך לפיכך פסק עמו רך מערב עמו קשה ודוקא קתני קשה ברך ולא רך בקשה פסק עמו קשה לא יערב בו את הרך:

ואהא דמי שנתערב מים ביינו גרסינן בגמרא שם רבה אמזיג ליה חמרא שדריה לחנואה א"ל אביי והתנן ולא לתגר אף ע"פ שמודיעו אמר ליה מזיגא דידי מידע ידיע וכ"ת דמייתי חמרא חייא ומערב ביה עד שלא יהא ניכר טעם אם כן אין לדבר סוף ופרש"י א"כ. דכולי האי חיישינן אין לדבר סוף שאף המים לבדם אסור למכור לחנוני שמא יערבם ביין אלא לא חשו חכמים אלא בזמן שאני מוכר לו דבר העשוי לרמות בו כמו שהוא עכשיו:

ומ"ש ובמקום שנהגו שכל מי שקונה דבר טועמו תחלה הותר לערב בו לעולם וכו' היינו דאמרינן בגמרא שם והאידנא דקא מערבי שלא בין הגתות א"ר פפא דידעי וקא מחלי רב אחא בריה דרב איקא אמר הא מני רבי אחא הוא דתני' ר' אחא מתיר בדבר הנטעם ופרש"י בדבר הנטעם. שאדם טועם קודם שלקחו ויכול להבחין שנתערב בו והרמב"ם בפי"ח מהל' מכירה כתב כלשון הזה ואם היה טעמו ניכר מותר לערב בכ"מ שכל דבר הניכר טעמו מרגיש הלוקח עכ"ל והא דרבי אחא מתיר בדבר הנטעם אע"ג דבגמרא אמערב יין קשה ברך איתמר כתבה רבינו גבי עירוב מים משום דה"ה והוא הטעם וכתב רבינו בסימן שאחר זה שכל אלו הדברים במקום שאין מנהג אבל במקום שיש מנהג הולכים אחר המנהג:

הקונה מחבירו חבית של יין או שמן סתם וכו' אפי' אם מוכר בשעה שהוא צלול וכו' אבל אם מכר לו הרבה שמן ביחד וכו' בפרק המפקיד (בבא מציעא מ.) תנן המפקיד פירות אצל חבירו ה"ז יוציא לו חסרונות וכו' יוציא לו ג' לוגין שמן למאה לוג ומחצה שמרים לוג ומחצה בלע אם היה שמן מזוקק אינו מוציא לו שמרים ר' יהודה אומר אף המוכר שמן מזוקק לחבירו ה"ז מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה וכתבו הרי"ף והרא"ש והלכה כת"ק ובגמרא (שם:) אמר אביי כשתמצא לומר לדברי רבי יהודה מותר לערב שמרים ופרש"י המוכר שמן. לחבירו סתם בעת שהוא מזוקק ששקע ושקטו שמריו מותר לערב ולבלבל שמרי' המשוקעי' שיחזרו ויתערבו ויצאו עם השמן תוך המדה ורב פפא אמר איפכא מסתברא לדברי חכמים מותר לערב שמרים וכתב הרא"ש והלכתא כרב פפא דבתראה הוא ומותר החנוני לערב ולבלבל השמן שהוא מוכר כדי שימכור השמרים שבחבית עם השמן וה"נ אמרינן בפ' הזהב גבי יין דאין מערבין שמרי יין זה ביין של חבית אחרת אבל נותן לו את שמריו של אותה חבית ואם יש לחלק בין עכירות דיין לעכירות דשמן מהך דהכא אין ראיה שהמוכר שמן לחבירו בעת שהוא מזוקק שיכול לערב בו שמרים דשאני הכא שלקח השמן בשעת בית הבדים שכל השמן בחזקת שהוא עכור והתנה עמו ליתן לו כל השנה להסתפק ממנו ובאותו זמן יצלל השמן ובהא קאמרי רבנן דמותר לערב כיון שלקחו בשעת עכירות אע"פ שההסתפקות בזמן צלילותו ומיהו מדקאמר תלמודא אי ערבת לי מעיקרא הוה מזביננא ליה וסלקא דעתך דאיירי בתנוני אלמא בשעה שהשמן מזוקק מותר לערב בו שמריו ולמכרו עם השמן עכ"ל והשתא מה שהשוה רבינו יין ושמן להתיר לערב שמרים שבחבית וימדוד הכל ביחד ואפי' אם מוכר בשעה שהוא צלול מבואר בדברי הרא"ש שכתבתי:

(כ) ומ"ש אבל אם מכר לו הרבה שמן ביחד ונתן לו מעט מעט וכו' אינו מנכה לו בשביל השמרים שהיה יכול לערבן וכו' כ"כ משום דאהא דתנן (שם) ר' יהודה אומר אף המוכר שמן מזוקק לחבירו כל ימות השנה וכו' פרש"י כשם שאמרו שמרים במפקיד כן אמרו במוכר שהמוכר שמן לחבירו ונותן לו מתוך חביותיו כשהוא מסתפק תמיד והוא מזוקק הרי הלוקח מקבל עליו לפחות לוג ומחצה מחמת שמרים משמע דלתנא קמא דפליג עליה אינו מנכה לו כלום בשביל השמרים וכבר נתבאר דהלכה כתנא קמא: ומ"ש אבל מנכה לו בשביל הקמחים הצפים עליו בד"א שקנאו ממנו בשעת הבדים וכו' שם תנא אחד הלוקח ואחד המפקיד לפקטים דכי היכי דמפקיד מקבל פקטים לוקח נמי מקבל פקטים והתניא רבי יהודה אומר לא אמרו שמן עכור אלא למוכר בלבד שהרי לוקח מקבל עליו לוג ומחצה שמרים בלא פקטים ל"ק הא דיהיב ליה זוזי בתשרי וקא שקיל מיניה בניסן כי מדה דתשרי הא דיהיב ליה זוזי בניסן וקא שקיל מיני' בניסן כי מדה דניסן. ופרש"י פקטים. פסולת הגרעינים הצפין על פני השמן: לוקח מקבל פקטים. אם מכר לו שמן סתם יקבל ממנו שמן עם פקטים: לא אמרו שמן עכור אלא למוכר. לא אמרו הפסד עכירת השמן אלא למוכר: כי מדה דתשרי. כשער הדמי' של תשרי שהוא בזול וסתם שמנים עכורים וקיבל עליו פקטים: הא דשקיל מיניה בניסן. כשער של ניסן ביוקר דדרך כל השמנים להיות מזוקקים בניסן והלוקח סתם והמוכר סתם אין מוכר אלא מזוקק עכ"ל: ומה שכתב רבינו בשם הרמב"ם הוא בפי"ח מהלכות מכירה ותחלת דבריו שכתב אסור לערב שמרים בין ביין בין בשמן וכו' ביין מתניתין היא בסוף פרק הזהב אין מערבין שמרי יין ביין אבל נותן לו את שמריו ומפרש בגמרא דה"ק אין מערבין של אמש בשל יום ושל יום בשל אמש אבל נותן לו את שמריו תניא נמי הכי ר' יהודה אומר השופה יין לחבירו הרי זה לא יערב של אמש בשל יום ולא של יום בשל אמש אבל מערב של אמש בשל אמש ושל יום בשל יום ופירש רש"י של אמש. מיין ששפה אמש ונשארו השמרים אין מערבין אותו ביין ששפה היום ששמרי יין זה מקלקלין יין אחר אבל נותן הוא לו את שמריו של יין עצמו ויום ואמש לאו דוקא וה"ה ליום ויום משתי חביות אלא אורחא דמילתא נקט דסתם יום ואמש מב' חביות עכ"ל. והרמב"ם נראה שמפרש ג"כ דיום ואמש לאו דוקא ולא קפיד אלא אב' חביות אפילו לערב שמרי זו בשמרי זו: ומ"ש דבשמן נמי אסור לערב היינו כאביי דאמר כשת"ל לדברי חכמים אסור לערב ופסק כמותו משום דהוא מארי דתלמודא טפי מרב פפא ובנוסחי דידן בספרי הרמב"ם כתוב אבל אם עירה היין מכלי אל כלי נותן שמריו לתוכו ומשמע דדוקא ביין הוא דשרי אבל לא בשמן דביין דאיתמר איתמר בשמן דלא איתמר לא איתמר: ומ"ש המוכר לחבירו שמן מזוקק אינו מקבל שמרים מכר לו שמן סתם מקבל עליו לוג ומחצה שמרים לכל מאה לוג כתב המרשים נראה שפוסק כרבי יהודה ומפרש דהא דאמר רבי יהודה המוכר שמן מזוקק מקבל עליו לוג ומחצה שמרים לאו שאומר בפירוש כן אלא במוכר סתם ונותן לו שמן מזוקק וכבר כ' ה"ה שיש מי שפי' כן דברי הרמב"ם ז"ל ואין נ"ל לשוויי הרמב"ם חולק על הרי"ף ופוסק כיחידאי וטפי עדיף לומר שהוא ז"ל סובר דלא פליגי רבנן עליה דרבי יהודה אלא במפרש ואומר שמן מזוקק אני מוכר לך אבל במוכר שמן סתם מודי ליה דמקבל לוג ומחצה שמרים למאה: ומה שכתב ומקבל עליו שמן עכור העולה למעלה על פני השמן זהו לדעתו פירוש פקטים האמור בגמרא: ומה שאמר בד"א כשנתן לו המעות בתשרי שהשמן עכור וכו' זהו לדעתו פי' מה שאמרו בגמרא הא דיהיב ליה זוזי בתשרי וקא שקיל מיניה בניסן כי מדה דתשרי וכו' כי הוא ז"ל מפרש דמדה דתשרי ומדה דניסן לענין גודל המדה וקטנה הדברים אמורים

כשם שיש אונאה במקח וכו' משנה בפ' הזהב ולפי דאונאה במקח כתוב בפירוש וכי תמכרו ממכר לעמיתך וגו' אל תונו איש את אחיו אבל אונאת דברים דרשי' לה מדכתיב קרא יתירא ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך והוה אמינא דלא חמירא כל כך לכך שנינו כשם שאונאה במקח וכו' ובמרדכי הארוך הביא הא דדרש רב הונא בריה דרב אידי מ"ד לא תונו איש את עמיתו עם שאתך בתורה ובמצות אל תוניהו דמדכתיב האי קרא באונאת דברים אלמא דלענין אונאת ממון אע"ג שאין מקיים המצות אסור להנותו דאל תונו איש את אתיו כתיב ולא כתיב את אחיך כך א"ל מורי הכהן ואני אומר א"כ מצינו אונאת ממון חמור מאונאת דברים ואנן הא קאמרינן גדול אונאת דברים מאונאת ממון וכו' ואפשר דלא ממעט הכא כי אם אונאת עובד כוכבים מתרווייהו אבל ישראל לא אפילו אין עושה מעשה עמך ומיהו מדקתני לעיל אם היה בעל תשובה לא יאמר לו וכו' משמע דאם אינו בעל תשובה אין בו משום אונאת דברים ספר החכמה עכ"ל ובפרק מי שמת אהא דתנן (בדף קנ"ו) בני רוכל תקברם אמם דלפי שהיו רשעים שהיו מקיימין קוצי' בכרם לא היו חוששין לקיים צוואת אמם הקשה לשם בשם הר"א מרעגננשפורג היכא מצינו שבשביל שעובר על ד"ת שמותר לגזול ממונו ותירץ דאה"נ היכא דאין בידינו לכופו בע"א לקיים ד"ת דהשתא גופו היו מכין לקיים מצות ממונו לא כ"ש עכ"ל לפי זה הך דרשא דרב חנינא לענין אונאת דברים איתאמרה דמותר להנותו אם אינו מקיים ד"ת ומכ"ש אונאת ממון דמותר ולענין מעשה צ"ע:

וגדולה אונאת דברים וכו' עד מי הוא נקי אבד. הכל שם ברייתא ומימרא דאמוראי:

היו חמרים מבקשים לקנות תבואה וכו'. אפשר לפרש שנתכוין לבייש לבעה"ב ששלחם אצלו לומר שהוא מוכר תבואה והוא לא מכר מעולם וכן נראה מדברי רש"י בהזהב א"נ נתכוין לבייש לחמרים שישאלו תבואה מאותו בעה"ב והלה א"ל וכי מוכר תבואה אני שבאתם אלי לשאול ונמצאו מתביישים כ"כ בכסף משנה:

ויזהר אדם מלכנות שם רע לחבירו. ג"כ שם:

ואף אם הוא עובד כוכבים לא ימכור לו בשר נבלה בחזקת שהוא שחוטה. בפ' ג"ה (דף צ"ד) אמר שמואל אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של עובד כוכבים ולאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דשמואל הוה קא עבר במברא א"ל לשמעיה פייסיה למבוריה פייסיה ואיקפד מ"ט איקפד אמר אביי תרנגולת טרפה הואי ויהבה ניהליה במר דשחוטה ופרש"י האי טרפה לאו דוקא דטרפה בשחוטה לא מיחלפא אלא כלומר טרפה שחוטה נתן לו במר דכשרה שחוטה עכ"ל וזהו שדקדק רבינו וכתב לא ימכור לו בשר נבלה וכו' כלומר שנתנבלה בשחיטה בחזקת שהיא שחוטה כשרה דאף זה הוי גניבת דעת שמחזיק לו טובה חנם וכתב הרא"ש לשם וההיא דשמואל דפייסיה למבוריה לא הוי מתנה דבמתנה לא חיישינן לגניבת דעת אלא כמין מכר הוא ואסור והכי מוכח ממ"ש התוספות בד"ה אמר אביי (דף צ"ד) ואע"ג דעובד כוכבים הוא ומשמע בסי' רכ"ז סעיף ל"ו דאין איסור כלל אפילו מדרבנן התם העובד כוכבים לא ידע דמאנה אותו ואף אם נודע לו אח"כ מחיל מדלא תבעו אבל הכא דגורם דמחזיק לו טובה בחנם אסור מדרבנן:

ואף לגנוב דעת הבריות אסור וכו'. כל זה בפ' גיד הנשה שם ואין זה אלא לישראל אבל לעובד כוכבים לחנופי ליה אין איסור בדברים: ומ"ש שלא יסרהב וכו'. משמע דוקא הפצרה טובא אסור אבל אמירה גרידא פעם ושתים מפני הכבוד אין שם איסור וכך נוהגים: ומ"ש אבל בסתם אסור וכו'. דכך פי' התוס' והרא"ש דלא כפרש"י דבסתם שרי ואין איסור אלא כשמשקר לו שבשבילו פתחו דודאי גונב דעתו: ולא ימכור מנעל של עור בהמה מתה וכו'. ברייתא שם מפני ב' דברים אחד מפני שמטעהו דשל מתה אין עורה חזק כשל בריאה שחוטה וא' מפני הסכנה שמא מחמת נשיכת נחש מתה והארס נבלע בעור ועכשיו שאין נחשים מצויין בינינו ליכא איסור אלא מפני שמטעהו ונראה דאפילו אינו נוטל ממנו אלא דמי מתה אפ"ה איכא טעות כיון דאינו חפץ בשל מתה כלל דכוותיה בכל הני דקחשיב מאין מפרכסין וכו':

אין מפרכסין וכו' משנה וגמ' בס"פ הזהב:

אין מערבין מעט פירות רעים וכו'. ג"ז משנה שם: ופי' רש"י אבל ישנים מותר וכולי. איכא לתמוה טובא דהא בריש פרק הזהב (סוף בבא מציעא דף מ"ה) אמרינן לגבי מטבע אי א"ל מארנקי חדשה יהיבנא לך לא מצו יהיב ליה מארנקי ישנה אע"פ דעדיפי מינייהו מ"ט דאמר ליה ליישנן קא בעינא להו וכדלעיל בסימן ר"ג סעיף ה' א"כ כ"ש בפירות דמצי א"ל ליישנן קא בעינא להו והישנים מתקלקלין אם הם מתיישנים עוד וכ"כ הרמב"ם בפי"ח ממכירה אין מערבין פירות בפירות אפילו חדשים בחדשים ואצ"ל ישנים בחדשים וכו' ונראה שכך היה גורס בסדר המשנה ואצ"ל ישנים בחדשים ולא כספרים שלנו שכתוב בהן ואצ"ל חדשים בישנים ואפילו לגי' ספרים שלנו הלא באלפסי הובאה ברייתא דתני' בה בהדיא אין צריך לומר חדשות משלש וישנות מארבע וקא מזבין מחדשות דאין מערבין אלא אפילו חדשות מד' וישנות מג' וקא מזבין מחדשות אין מערבין מפני שאדם רוצה ליישנן הילכך נראה עיקר כהרמב"ם והרא"ש ודלא כפירש"י:

ויין ביין מותר לערב בין הגתות וכו'. משנה שם וכדמוקי לה ר"נ בין הגתו' שנו ועל פי מ"ש הרא"ש דהרך מותר לערבו בקשה לעולם אפי' שלא בין הגתות דהרך משביח לקשה לעולם ודלא כפירש"י דרך לא יערב בקשה אם פסק עמו קשה לא יערב בו את הרך דליתא:

אין מערבין מים ביין ומי שנתערב וכו'. משנה שם מי שנתערב מים ביינו לא ימכרנו בחנות וכו':

ובין הגתות וכו'. ברייתא ומימרא דרב שם וכל זה כתב גם ברמב"ם בפי"ח ממכירה רק דדין היתר בדבר הנטעם כתבו הרמב"ם אצל דין עירוב יין לקשה ברך וכך הוא בגמרא ואיכא לתמוה אדברי רבינו שלא כתבו אדין עירוב יין קשה ברך וכתבו כאן אצל דין עירוב מים ביין ונראה דרבינו למד להורות כך מהא דאיתא התם רבה אמזיג ליה חמרא שדריה לחנוואה א"ל אביי והתנן ולא לתגר אע"פ שמודיעו א"ל מזיגה דידי מידע ידיע שאני נותן בו מים הרבה וכ"ת דמייתי חמרא חיא ומערב ביה עד שלא יהא ניכר טעם המים א"כ דלכולי האי חיישינן אין לדבר סוף שאף המים לבדם אסור למכור לחנוני שמא יערבם ביין ולא חשו אלא בזמן שאני מוכר לו דבר העשוי לרמות בו כמו שהוא עכשיו והשתא מדקאמ' רבה מזיגה דידי מידע ידיע כלומר דבטעימתו ניכר טעם המים וליכא למיחש לרמאו' כמות שהוא עכשיו אלמא דבמקומו הם נוהגים לטעום דאי לא נהגו לטעום אע"ג דמידע ידיע מזיגה דידיה מאי הוי סוף סוף עשוי לרמות בו אחרים אלמא דבעירוב מים ביין נמי היכא דנהגו לטעמו וטעמו ניכר מותר לערב וס"ל לרבינו דבעירוב יין קשה ברך נמי אם היה טעמו ניכר דמותר לערב שלא בין הגתות היינו דוקא במקום שנהגו שהקונה טועמו תחלה ומש"ה המתין רבינו וכתב דין היתר העירוב בדבר הנטעם לאחר שכתב דין עירוב יין קשה ברך ודין עירוב מים ביין לאורויי דאתרווייהו קאי שמותר לערב בדבר שטעמו ניכר ומרגיש הקונה אותו במקום שהכל נוהגים לטעמו ודוק: ודע דבש"ע סעיף י"ב כתב וז"ל לעולם אין מערבין מים ביין וכו' והאי לעולם ט"ס הוא וצריך להגיה בסוף סעיף הקודם לו וצ"ל ולפיכך מותר לערב אותו לעולם כלומר דכיון שטעמו מרגיש הלוקח לפיכך מותר לו למוכר לערב אותו לעולם אבל אי אפשר לומר דלעולם אין מערבין מים ביין שהרי אחר כך כתב דבין הגתות מותר לערב כשיעור שדרכם לערב ופשוט הוא:

אין מערבין שמרי יין ביין וכו' משנה ואוקימתא דגמרא שם ומשמע בגמרא דאפילו מודיעו שהוא מערב שמרי חברי זו בחבית זו אסור שמא ירמה בו אחרים אבל יכול לערב השמרים עם היין שבתוך אותה חבית אפילו לא הודיעו:

התגר נוטל מה' גרנות וכו' עד ואין בני השוק יכולין לעכב עליו. משנה וגמרא שם:

הקונה מחבירו חבית יין או של שמן וכו'. חזר וכתב דין זה משום שמן לומר דכשם שהדין ביין בדבר זה כך הוא בשמן ועוד לפי שכתב כאן אפילו אם הוא מוכר בשעה שהוא צלול דהכי איתא בפ' המפקיד (בבא מציעא דף מ') גבי שמן וקאמר רבינו דה"ה גבי יין והדין הראשון הוא ס"פ הזהב גבי יין ולהכי פלגינהו רבינו לתרתי בבי אבל לדינא אין לחלק בין יין לשמן וכמ"ש הרא"ש במסקנת דבריו בפרק המפקיד ומביאו ב"י:

אבל אם מכר לו הרבה שמן ביחד ונותן לו מעט מעט וכו'. משנה בפרק המפקיד מי שהפקיד שמן אצל חבירו וערבו עם שלו אם היה שמן מזוקק אינו מוציא לו שמרים ר' יודא פליג ואמר דמוציא לו שמרים וכשם שאמרו שמרים במפקיד כך אמרו במוכר שהמוכר שמן לחבירו ונותן לו מתוך חביותיו כשהוא מסתפק תמיד והוא מזוקק הרי הלוקח מקבל עליו לפחות לו לוג ומחצה מחמת שמרים למאה לוג ובגמרא פליג רב פפא אדאביי ומפרש לדברי חכמים מותר לערב שמרים פי' המוכר שמן לחבירו סתם בעת שהוא מזוקק ששקעו ושקטו שמריו מותר לו לערב ולבלבל השמרים המשוקעים שיחזרו ויתערבו ויצאו עם השמן בתוך המדה והיינו טעמא דלא מקבל דא"ל מדלא ערבת לי אחולי אחלת לי ולדברי ר' יודא אסור לערב שמרים שבחזקת מזוקק לקחו ממני וזה מקלקלו וה"ט דמקבל עליו לוקח לוג ומחצה שמרים בשלא ערבו ונתנו לו מזוקק דא"ל מוכר אי בעינא לערובי לא שרי לי לערובי לך קבולי נמי לא מקבלת עלך חסרון השמרים בתמיה אם כן מה אשתכר הרי השכר כלה בשמרים וכתב הרא"ש והלכה כרב פפא דבתראה הוא ומותר החנוני לערב ובלבל השמן וכו' עד אלמא אפי' בשעה שהשמן הוא מזוקק מותר לערב בו שמריו ולמכרו עם השמן עכ"ל והיינו משום דהלכה כחכמים לגבי ר' יודא ומותר לערב לכתחלה כשהוא מודד לו ואם לא ערבם תו לא מקבל לוג ומחצה למאה לוג דמדלא ערבו לו מחל לו וז"ש רבינו אבל אם מכר לו הרבה שמן ביחד וכו' דאע"פ דהיה יכול לערב לו השמרים כשמכרו לו מ"מ עכשיו שלא ערבם הרי מחל לו מיהו משמע מלשון רבינו שכתב אבל אם מכר לו הרבה שמן ביחד ונתן לו מעט מעט וכו' דהיינו דלקח ממנו להסתפק מעט מעט והשמן איננו בעין התם הוא דאינו מנכה לו בשביל השמרים אבל אם השמן הוא בעין ביד הלוקח לא הויא מחילה כיון שעדיין יכול לערב השמרים בשמן וכ"כ התוס' וז"ל (בד"ה לדברי חכמים) ולרב פפא דאמר דטעמייהו משום מחילה סבר דהשמן אינו בעין דאילו הוה בעין לא שייך ביה מחילה עכ"ל אלא דכתבו עוד אי נמי סבר דאע"פ שהוא בעין שייך ביה מחילה כיון דמדדו מזוקק עכ"ל אבל מדברי רבינו שדקדק לכתוב ונתן לו מעט מעט משמע שבא לומר דכיון דהסתפק ממנו מעט מעט ואינו בעין לפיכך הוי מחילה הא לאו הכי לא הוי מחילה וכשינויא קמא דתוס': ומ"ש אבל מנכה לו בשביל הקמחים וכו'. ברייתא ואוקימתא דגמרא בפ' המפקיד:

והרמב"ם כתב אסור לערב שמרים וכו'. נראה דפוסק כסתם משנה דס"פ הזהב אין מערבין שמרי יין ביין אבל נותן לו את שמריו ותנא ביין וה"ה בשמן וכדמפרש לה רב יהודא דאסור לערב שמרים של חבית זו בחבית זו אפי' של אמש בשל היום ושל היום בשל אמש ולא מיבעיא שמרים ביין ובשמן אפילו כל שהוא דאסור אלא אפילו שמרים בשמרים אסור לערב דלא שרי אלא כדקתני סיפא דמתני' אבל נותן לו את שמריו פירוש דבמערה מכלי אל כלי נותן שמריו לתוכו וה"ה במוכר סתם בשעה שהוא צלול דלא יערב בשעת מדידה וימדוד הכל ביחד דזה נמי ודאי אסור וכדתנן אין מערבין שמרי יין ביין וה"ה בשמן ומתני' דהמפקיד דפליגי בה ר' יודא וחכמי' מפרש לה הרב במפרש ואומר שמן מזוקק אני מוכר לך והתם הוא דהלכה כחכמים דאינו מקבל עליו לוג ומחצה שמרי' למאה לוג כיון שפירש לו שמן מזוקק משמע דאין מקבל עליו שמרי' ופסק כאביי דלדברי חכמים אסור לערב שמרים וכסתם מתני' דס"פ הזהב אבל מכר לו שמן סתם אע"פ שמכר לו בעת שהוא מזוקק מודו רבנן שמקבל עליו לוג ומחצה לכל מאה לוג ואע"פ שכבר נתן לו מעט מעט ונתן לו הכל צלול ואינו בעין אפ"ה מנכה לו בשביל השמרים והשתא בהא פליגי דלהרא"ש אפי' אם מוכר לו בשעה שהוא צלול מותר למוכר לערבו כדי שיתערבו השמרים וימדוד הכל ביחד ולהרמב"ם אסור לערב השמרים אלא ימדוד לו הכל צלול. אידך להרא"ש אם מדד לו מעט מעט צלול ואינו בעין אין מנכה לו לוג ומחצה למאה לוג ולהרמב"ם כיון שמכר לו בסתם שלא פירש שיהא מזוקק מנכה לו לוג ומחצה לכל מאה לוג. אידך להרא"ש הא דמחלק תלמודא בין תשרי לניסן היינו בין שהקדים לו הדמים בתשרי מנכה לו בשביל הקמחים ובין שלא נתן לו הדמים עד ניסן דאין מנכה לו בשביל המקחים אבל להרמב"ם בהקדים לו המעות בתשרי אם מקבלו בניסן במדה הגדולה מנכה לו מן הקמחים אבל אם מקבלו במדת ניסן שהיא קטנה אינו מנכה לו בשביל הקמחים אלא בשביל השמרים בלבד לוג ומחצה לכל מאה לוג ודו"ק:

כתב נ"י פרק הזהב רצ"ו ע"ב למדנו שלא הזהירה תורה על אונאת דברים אלא ירא השם ואמרינן במדרש אם הונה את עצמו מותר אתה להוניהו שזה אינו קרוי עמיתך כו' כתב המרדכי פרק הזהב ע"א על מי שהיה עליו עדים שאינה את חבירו בדברים שראבי"ה צווה להלקות אותו שהרי עבר על לאו גמור עכ"ל ונראה דלאו מלקות ממש קאמר דהא לאו שאין בו ממש אין לוקין עליו אלא מלקות דרבנן דהיינו מכה מרדות קאמר וכ"כ הסמ"ג ריש מצות ל"ת דאין לוקין מוציא ש"ר אע"ג דעון גדול הוא וכן כתבו התוס' ורש"י פרק נערה שנתפתתה (כתובות מח:) מיהו במוציא ש"ר על בתולת בת ישראל שלא מצא לה בתולים פליגי שם אי לוקין אי לא וע"ש:

נראה דמוציא ש"ר על חבירו הוא בכלל לא תונו אמנם הסמ"ג כתב במצות לא תלך רכיל שהוא בכלל רכילות ובכתובות פרק נערה שנתפתתה (כתובות מו:) פליגי בה תנאים ר"א אומר אזהרת מוציא ש"ר הוא בכלל לא תלך רכיל רבי נתן אומר אזהרתו מונשמרת מכל דבר רע:

כתב רבינו ירוחם נל"א ח"ו אם שני בני אדם דרים בעיר אחת והאחד רוצה להלוות במעט ריבית יותר מחבירו לא מצי מעכב עליו כדאמרינן פרק לא יחפור (בבא בתרא כא:) לענין חנוני ועיין במרדכי פרק לא יחפור:

שזה ניתן להשבון כו' ועוד אמרו בגמרא טעם אחר שזה נאמר בו ויראת מאלהיך וזה לא נאמר בו ע"ש ורבינו לא כתבו משום דכאן לא בא אלא לומר כשם שיש אונאה במקח כך יש אונאה בדברים ושל"ת דוקא בממון משום שחסר ממונו הוא אלא [קמ"ל] דקפיד המתאנה ואדרבה גדול הקפד הנתאנה בדברים מבממון שבממון אינו קפיד כ"כ כיון דיכול להשיבו כשיתבענו וגם קפיד יותר אבושת גופו וק"ל: נענה מיד שם דף נ"ט דכתיב והנה ה' נצב על חומת אנך ובידו אנך ל' אונאה ומדכתיב בידו משמע שהיא תמיד אצלו לענוש מיד:

וגם צריך ליוהר באונאת אשתו כו' פי' צריך ליוהר מה"ט באונאתה יותר מבשאר אונאות ואיותר דכתב לפני זה באונאת הגר קאי: ועונש אונאתה קרובה כו' וסימנך ואל דמעתי אל תחרש שאינו לשון תפילה אלא הזכרת מדת הקב"ה שדרכו שאיננו מחריש ואיננו מתעלם מדמעה וק"ל:

חברי איוב לאיוב ומה שהן אמרו לאיוב כן זה היה מפני שהוא היה מצדיק את עצמו וחשב שמידותיו של הקב"ה הם עול ח"ו:

אפילו שהוא רגיל פי' כשאינו רגיל פשיטא דאסור משום דמלבין פני חבירו דכיון דאינו רגיל מתלבן ומתחוור אלא אפילו רגיל בשם ההוא אסור אם הוא מכוין לביישו כך מבואר בגמרא:

כגון אם יש מום במקחו כו' נראה דאפילו אינו מטעהו בשוויו דנותן לו בזול טפי כפי ערך המום אפ"ה אסור והשתא הוה דומה לגניבת דעת דאסור אפילו בלא חסרון ממון ועוד דאל"כ ק' פשיטא דהו"ל בכלל אונאת מקח וממכר דלעיל א"ל שתאמר שאין החסרון עולה לשתות וא"כ (הו"ל) [הוא] נאמר אף שאין בו חסרון כלל וק"ל מיהו י"ל דכאן בא לומר דעובר על לאו דוכי תמכרו ממכר וגו' לא תונו דהזהירה התורה דלא ירמהו ויגנוב דעתו נוסף על לאו דגזילה ודומה לזה כ"ר בר"ס רל"א ז"ל אסור לדמות לחבירו בענין המדה כו' והעושה כן עובר בלאו דלא תעשו עול מלבד מה שגוזל את חבירו עכ"ל:

בחזקת שהיא שחיטה כו' שהנבלה אינו טוב ואינו ברי לגוף כשחוטה:

ואף לגנוב דעת הבריות כו' עד ס"ח פ' גיד הנשה (חולין דף צ"ד) ע"ש: כגון שלא יסרהב בחבירו פי' רש"י לא יפציר ועד"ר: ולא יפתח לו חביות הפתוחים לחנוני ל' הגמרא שם חביות המכורות ופרש"י כל חביבותיהן מגופות היו וכשבא אדם חשוב אצלו פותח אותו להשקותו יין חזק ואם מכר חבית שלימה לחנוני והיא עדיין אצלו לא יפתחנה לאורח הבא לו מפני שגונב לבו להחזיק לו טובה חנם בסברו שזה הפסד גדול נפסד ע"י שהרי תשאר חבית זו חסירה ותתקלקל יינו וזה ימסרנה מיד לחנוני שמכרה לו ושם בגמרא מסיק דאם היה חביב עליו דבלא"ה היה פותח לו מותר והב"י תמה למה השמיטו רבינו: כגון שפגע בחבירו בדרך כו' שם ע"ב מביא מעשה דמר זוטרא בריה דר"נ הוה קאזיל באורחא וזה נלמד ממנו ועיין שם בתוס': סוך מפך זה והוא ריקן פירש"י שיודע בו שאינו סך וזה ודאי אסור משום גניבת דעת שמטעה לזה שהוא סבור כיון שא"ל הן ודאי היה בו אבל אם יש באמת אף שאין דעתו שיסוך ויודע בחבירו שלא יסוך אפ"ה אינו אסור משום גניבת דעת משום דמסתמא לכבודו נתכוין וכל דרך כבוד מותר וכמ"ש בדרישה בסמוך: וסבור האבל שהוא מלא יין כצ"ל ור"ל כדכתיב תנו שכר לאובד ויין למרי נפש וי"מ שהוא סבור שהוא מלא מאכל וסובר האבל שבא להברותו ול"נ דהא סעודת הבראה אינה אלא בסעודה ראשונה וכאן מסתם אבל מיירי: ואם הוא עושה כדי לכבדו מותר זה קאי גם אסוך מפך זה וכן הוא בהדיא בגמרא כלומר אם ידוע וניכר שלא נתכוין אלא לכבודו והודיע לכל חשיבותו של האורח אז אפילו אם הכלי ריקן לית לן בה וק"ל: מנעול של עור בהמה מתה כו' משני טעמים האחד שאינו חזק כשל שחוטה ועוד משום הסכנה דשמא מחמת נשיכת נחש מתה והארס נבלע בעור גמרא ורש"י: ושמן צף על גבו טעמו משום דאיכא למיחש שמא הוא יסבור שהוא הכל שמן ויהיה לו כל הצורך ועי"ז יזמן עלה אורחים ונמצא מתבייש ושם בגמרא מייתי מעשה שכך היה וחנק ב"ה את עצמו עי"ז מחמת הבושה:

אין מפרכסין את האדם כו' משנה וגמרא פ' הזהב כו' דף ס': ואין השבח שמשביחם כו' ע"ש בפירוש רש"י: ולא שורין הבשר כו' ובמקום שהמנהג הוא שהקצבים קודם מכירתן שורין הבשר וכדאמרינן בפרק כל הבשר דתלינהו בטבחי אין לחוש דכיון דהמנהג הוא לעשות כן הכל יודעין ואין בזה לחשוב שהוא לבן מחמת שמנותו וק"ל:

אין מערבין מעט פירות רעים ל' משנה שם דף נ"ט וכ"ר ע"פ פי' הרא"ש. ומ"ש אפילו חדשים פי' אפילו בשווין לגמרי ושניהם יפים אלא שהן מב' שדות נמי אין מערבין מה"ט דא"א שלא יהיה אלו מעט רעים מאלו ועד"ר: ואצ"ל חדשים בישנים כך ל' המשנה ופליגי בה רש"י והרא"ש דרש"י ס"ל דדוקא קתני והרא"ש ס"ל דהוא מאמר כולל וכאילו אמר ואצ"ל דאין מערבין ישנות וחדשות זה בזה ועד"ר שם הוכחתו פי" זה להרא"ש ומשה"נ לא כ"ר תיבת נמי דהול"ל דהרא"ש כתב דישנות בחדשות נמי אסור ע"ש ודוק:

ויין ביין מותר כו' משנה וגמרא שם דף ס"א ע"א וז"ל המשנה באמת ביין התירו לערב קשה ברך ומפרש הגמרא דהיינו בין הגיתות ופרש"י שאז תוססין זה עם זה ונעשין טעם א' אבל לאחר הגיתות שכבר קלט כל א' ריחו וטעמו אין משביחו אלא פוגמו ע"כ וכתב הרא"ש ז"ל דאע"פ שהרך הוא טוב יותר לשתות וגם דמיו יקרים יותר מהקשה אפ"ה מותר לערב בין הגיתות לפי שכשנותנין מעט קשה ברך הוא משביח ומתקיים יותר וכ"ש רך בקשה שהוא משביחו עכ"ל אבל רש"י כתב בהדיא דדוקא קשה ברך אבל לא איפכא (וכמ"ש בדרישה) וכן משמע מל' הרמב"ם ורי"ף ורבינו כתב בשיטת הרא"ש והוסיף וכתב דרך בקשה מותר לערב לעולם נראה שלמד זה מדכתב הרא"ש סתם וכ"ש רך בקשה שהוא משביחו לשתות ומזה הטעם ס"ל דמותר לעולם אף שלא בשעת גיתות דכשבא אדם לקנות ממנו יין קשה ניחא להקונה מסתמא שיערב בה מעט רך שיהא נוח לשתות וגם דמיו יקרים וגם י"ל דרבינו דייק כן לפי' הרא"ש מהמשנה דמדסתם וקתני דהתירו ביין לערב כו' דהו"ל לפרש דהיינו דוקא בין הגיתות אלא ודאי פי' המשנה דקתני התירו לערב קשה ברך הוא כאילו אמר מותר לערב קשה ורך זה בזה דומה למה שפי' הרא"ש הרישא דקתני בפי' חדשות בישנות וכמ"ש בדרישה ומש"ה כתב סתם משום דהיתר רך בקשה הוא מותר לעולם ואף שבקשה ברך אינו לעולם סמך אהטעם שכ' מפני שמשביחו אבל אי לא איירי המשנה גם בעירב רך בקשה ודאי לא הוה ליה לסתום אלא לפרש ודוק:

אין מערבין מים ביין ומי שנתערב כו' משנה שם ופי' רש"י לא ימכרנו בחנות הוא עצמו ולא ימכרנו פרוטה פרוטה אא"כ יודיענו לכל א' אחד הבאים לקנות ממנו שמים מעורבין בו ולא ימכרנו לתגר הכל ביחד אע"פ שמודיעו מפני שהוא לוקחו למכרו בחנות וירמה אותן שלא יודיע להן עכ"ל ואף דהמשנה קתני ולא לתגר אע"פ שמודיעו שאינו אלא לרמות שינה רבינו וכתב שמא ירמה כו' דס"ל דה"ק דהאי תגר אינו קונה להחזיק לעצמו אלא למכרו לאחרים ואז יש לחוש שירמה וכאילו אמר שאינו אלא למכור ומזה יש ללמוד דדוקא לתגר אסור למכרו אבל לב"ה מותר למכרו לו ביחד כשמודיעו ודוק:

הותר לערב כו' ל' הגמרא רב אחא מתיר בדבר הנטעם ואע"פ דרב אחא אעירוב יין ביין קאי משמע לרבינו דה"ה בעירב מים ביין: ומש"ר לעולם פי' אפילו שלא בין הגיתות ומיהו דוקא כשיעור שנרגש בחוש הטעם וק"ל ואמרינן שם בגמרא דלא חיישינן שמא הקונה אותו יוסיף עליו מעט יין ויבטל טעם המים וירמה בו אחרים דאינו אסור אלא דבר שיכול לרמות כמו שהוא דאל"כ אין לדבר סוף:

אין מערבין שמרי יין ביין כו' לשון המשנה סוף פ' הזהב וכתבתי לשונו בדרישה והארכתי בביאור דעת רבינו מ"ש כאן ובסמוך מסי' י"ח והלאה ובביאור דעת הרמב"ם והביאו רבינו שם ס"ך וכאן בפרישה אקצר ואכתוב פי' פרטי דבריהן. מ"ש אין מערבין שמרי יין ביין ר"ל שמרים של חבית זה אסור לערבן ביין של חבית אחר וכ"כ הרא"ש בהדיא. ומש"ר שאפילו אם קנה ממנו שתי כו' פי' אע"ג דשמרי כל החביות מותר לערב ביין שלו לא אמרינן כיון שקנה שניהם כחבית אחת דמי וק"ל: מקלקלות חבית אחרת פי' יין של חבית אחר: יכול לערב השמרים כו' פי' אפי' אינו מודיע וכ"ש אם מערה יין מחבית זו לחבית אחרת שנותן שמריו לתוכו ודוק לקמן:

התגר נוטל מחמשה גרנות כו' משנה שם ד"ס:

מותר לברור שזהו דבר הנראה ג"ז משנה וגמרא שם והלכה כחכמים:

ומותר לחנוני כו' משנה שם:

ואין בני השוק יכולין לעכב כו' אחילק קליות ואמכירה בזול קאי ולאפוקי מאבא שאול שאסר שם מפני שמקפח בזה פרנסת בני חנוני חבירו ע"ש:

בשל חבית אחרת פי' חבית אחרת של יין לא של שמרים ודו"ק. אבל אם מכר לו הרבה שמן כו' וה"ה יין וק"ל: ונותן לו מעט מעט כו' פי' שקנה ממנו מאה מדות ונתן לו מדה אחר מדה בכל פעם שצריך לקח מדה א'. אינו מנכה לו בשביל השמרים דיכול לומר לזה מדלא ערבת לי תחלה בכל פעם שמדדת לי אחולי אחלית לי. ומה שסיים רבינו וכתב ז"ל אינו מנכה לו בשביל השמרים שהיה יכול לערב בו כ"כ [אכל מדה] וכאילו אמר אינו מנכה כיון שהיה יכול לערבו כו' גם כתבו להבדל ולדיוק ללמדינו דדוקא השמרים שהיה יכול לערבו אינו מנכה אבל הקמחים דאין דרך לערב בו (אינו) מנכה כדמסיק וק"ל: ומ"ש בשביל הקמחים בגמרא איכא פקטים ופירש"י פסולת הגרעינין:

בד"א שקנאו ממנו בשעת הבדים שדרכו להיות עכור פי' עכור מקמחים אבל לא משמרים ושעת הבדים היינו תשרי שסתם שמנים עכורים והם בזול וזה הלוקח לקח ממנו השמן בזול כשער של תשרי ונוטל השמן ממנו בניסן שאז השמנים צלולים להכי מנכה לו קמחים אבל אם לקחו ממנו בשער של ניסן שכל השמנים ביוקר כיון שהם צלולים אינו מנכה לו כלום כך מפורש בגמרא ע"פ פרש"י והוא דעת רבינז ודוק: והרמב"ם כתב אסור לערב כו' עד סוף הסימן בפי"ח דמכירה וביאור דבריו נ"ל דהכי הוא אסור לערב שמרים בין ביין כו' כלומר המוכר שמן או יין לחבירו אפילו סתם שלא התנה עמו למכרו לו מזוקק אסור לו לערב ולבלבל השמרים המשוקעים שיחזרו ויתערבו ויבואו עם השמן בתוך המדה ומכ"ש שאסור לערב שמרי חבית זו בחבית יין אחרת ועד"ר שהוכחתי פי' זה ולא כב"י ודוק: ואפילו שמרים בשמרים כו' במיימוני כ' שמרים של אמש בשל יום ור"ל שמרים של חבית זו בשמרים של חבית אחרת מטעם שמתקלקל ועד"ר שם כתבתי ותראה דמש"ה השמיטו רבינו משום דאין לאסור לערב בשמרים כשמדד אותם לבד כ"א ערבב לו שמרים דבחבית זו בזו וסתמא כפי' (דמר) [דהרמב"ם]: אבל עירה כו' פי' מ"ש לא יערב היינו דוקא כשמוכר היין מדות מדות אבל אם מערה כל החבית לחביתו של לוקח שמודד לו כל היין שבחבית בזה נותן לו גם שמריו שהיה בתוכה: המוכר לחבירו שמן מזוקק פי' שהתנה עמו שיתן לו שמן מזוקק אינו מקבל שמרים דכיון דהתנה עמו שיתן לו מזוקק בכללו נמי שלא יקבל שמרים משא"כ במכר לו שמן סתם דאף דאסור לערב השמרים ע"פ אוקימתא דרב פפא לר' יודא מ"מ בכלל המכירה הן ג"כ השמרים וצריך לקבל לוג ומחצה לק' לוגין ולפי דא"ל אי בעית לאערובי לא שרי לי לאערובי לך אי קיבולי לא מקבלת עלך חסרון השמרים זבין וזבין תגרא איקרי כלומר מה ארויח הרי השכר כלה בשמרים ועד"ר: ומקבל עליו שמן עכור זהו פי' פקטים הנזכרת בגמרא הנ"ל: בד"א כשנתן לו המעות בתשרי כן פי' הרמב"ם חילוק הנזכר בגמרא בין ניסן ותשרי לענין גודל וקוטן המדה בתשרי כיון שהשמנים עדיין עכורים ומלאים פקטים לכן המדה גדולה לעת ההיא ובניסן שהשמנים צלולים נותנים במדה קטנה ולהכי זה שנתן מעותיו בתשרי והיה ראוי לקבל מדה גדולה משמן עכור והוא לקח בניסן מדה גדולה משמן צלול לכן דין הוא שינכה לו הפקטים אבל אם לא לקח בניסן אלא מדה קטנה צלולה אינו מקבל שום פקטים לפי' שכך דין הוא שכל מדה קטנה תהיה צלולה לגמרי וק"ל: ולקח השמן בניסן במדת תשרי כצ"ל וכן הוא במיימוני ולית שם לשני תיבות אלו דהיינו מקבל עליו מיהו אין צריך למחוק הספרים די"ל דה"ק אז מקבל עליו לוג ומחצה כיון שלוקח ממנו בניסן במדת תשרי שהיא גדולה וק"ל: