המוכר את הספינה וקרון וצמד בקר - טור חושן משפט סימן ר״כ

המוכר את הספינה מכר לו את התורן וכו' עד המנהיגין אותה בהם משנה ר"פ המוכר את הספינה (בבא בתרא עג.): ומ"ש ואת הכבש שעולין בה וכו' שם תנו רבנן המוכר את הספינה מכר את האסכלא ואת בור המים שבתוכה רבי נתן אומר המוכר את הספינה מכר את הביצית סומכוס אומר המוכר את הספינה מכר את הדוגית וכתבו הרי"ף והרא"ש ולית הלכתא כוותייהו. ופי' ר"ש אסכלא. כבש של ספינה שעולין בו: בור המים שבתוכה. נותנין בו מים מתוקים לפי שמי הים מלוחין: ביצית ודוגית. היינו ספינה קטנה שקושרין לספינה גדולה וכשרוצים לעלות ליבשה נכנסים מאותה גדולה לקטנה שהגדולה אינה יכולה ליקרב אל שפת הים: ומ"ש ולא את הדוגית והיא ספינה קטנה שצדין בה המלחים דגים כ"כ הרמב"ם ז"ל בפכ"ז ויש לתמוה עליו דהא אמרינן בגמרא אמר רבא ביצית היינו דוגית ר' נתן דבבלאה הוא קרי לה ביצית סומכוס דבן ארץ ישראל הוא קרי לה דוגית משמע דביצית ודוגית דבר אחד הוא ואפשר דס"ל ז"ל דה"פ ביצית ודוגית היינו ספינה קטנה אלא דבבבל שהיו הימים והנהרות אצל שפתם נמוכים היו צריכים לספינה קטנה לעלות בה ליבשה מהספינה הגדולה ובא"י שימים שבה עמוקים אצל שפתם וע"י כן יכולה הספינה הגדולה להתקרב ליבשה לא היו צריכין לספינה קטנה לעלות בה ליבשה ולא היו משתמשים ממנה אלא לצוד בה דגים וע"ש זה היו קורין אותה דוגית והשתא ה"ק הרמב"ם לא מכר ספינה קטנה בין שהיא עשויה לילך בה ליבשה בין שהיא עשויה לצוד בה דגים. וכתב ה"ה המשוטין המנהיגין אותה פירוש החבלים שבהם מושכים הספינה ומכניסים אותה לנמל ויש לפרש העצים שמושכים בהם הספינות זה לשון ן' מיגא"ש ז"ל ור"ש פי' רימוש בלע"ז: והאסכלא פירש ן' מיגאש בית הכסא שבספינה ור"ש פירש כבש וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפכ"ו: ומ"ש ולא את העבדים המשמשין אותה ולא את המרצופין שנותנין בהם סחורה ולא את הסחורה ואם אמר היא וכל מה שבתוכה הרי הכל מכור שם במשנה:

המוכר הקרון לא מכר הפרדות ואם מכר הפרדות לא מכר את הקרון שם במשנה (דף עז): ומ"ש ואם קשורים זה בזה מכר הקרון מכר גם הפרדות שם תני רב תחליפא בר אבימי קמיה דרבי אבהו מכר את הקרון מכר את הפרדות והא אנן לא מכר תנן אמר ליה אסמיא אמר ליה תתרגם מתניתך באדוקים בו ופירש ר"ש באדוקים בו. שקשורים ביחד בשעת המכירה הילכך הכל מכר ומתניתין בשאין אדוקים בו:

ומה שאמר מכר את הפרדות לא מכר את הקרון ומשום דלא אמרו בבריית' דאדוקים בו מהני אלא במכר את הקרון מכר את הפרדות לפי שהפרדות נגררות אחר שם הקרון אבל אין הקרון נגרר אחר שם הפרדות אפילו באדוקים בו:

ומה שאמר במה דברים אמורים במוכר אבל המשכיר הקרון משכיר גם הפרדות אפילו אינם קשורים בו כ"כ נמק"י ונתן טעם לפי שאין דרך לשכור עגלה מאחד ופרדות מאחר:

המוכר את הצמד לא מכר הבקר מכר הבקר לא מכר הצמד שם במשנה: ומה שאמר ל"מ אם הכל קורין לצמד צמד וכו' אלא אפילו יש מקצת שקורים לצמד צמד ולבקר בקר ויש מקצת שקורים לבקר צמד אפילו הכי לא מכר הבקר שם בגמרא: ומה שאמר ואפילו משך הלוקח הצמד והבקר ולא נתן מעות מוציאין ממנו הבקר והמעות: ומה שאמר ואין הדמים ראיה לומר אין הצמד שוה כל כך בלא הבקר אלא אם טעה בכדי שהדעת טועה יש בו אונאה או ביטול מקח וכו' שם במתני' דהמוכר את הצמד לא מכר את הבקר מסיים ר' יהודה (אומר) הדמים מודיעים וחכמים אומרים אין הדמים ראיה וקאמר עלה בגמרא ואי אין הדמים ראיה ליהוי בטול מקח מאי אין הדמים ראיה נמי דהוי ביטול מקח ואי בעית אימא כי אמור רבנן אונאה וביטול מקח בכדי שהדעת טועה אבל בכדי שאין הדעת טועה לא אימור מתנה יהיב ליה ופירש ר"ש מאי אין הדמים ראיה. היינו ביטול מקח שאין הדמים ראיה לקנות את הבקר להתקיים המכר אלא לא מכר את הבקר ויבטל המקח משום אונאת יותר משתות בכדי שהדעת טועה וסבור בלבו שכך שוה כגון שוה ה' בז' או ו' בח' והילכך בטל מקח דמקח טעות הוא אבל בכדי שאין הדעת טועה כמתניתין דצמד ששוה פרוטה אין קונין אותו במנה או ק"ק ומסתברא כתירוץ אחרון וקמא שינוייא דחיקא הוא עכ"ל וכתב הר"ן לענין הלכה קי"ל כלישנא בתרא וכן דעת ר"ש והרמב"ן ז"ל וכן נראה דעת רי"ף ז"ל שכתבן להני לישני סתם אבל ממה שכתב ר"ח לקמן בפרק המוכר פירות משמע דסבירא ליה כלישנא קמא דמאי אין הדמים ראיה ביטול מקח עכ"ל והרמב"ם בפרק כ"ז הסכים לדעת הפוסקים כלישנא בתרא שכתב ואין הדמים ראיה שאם טעה בכדי שהדעת טועה יש לו אונאה או ביטול מקח כדין כל מוכר ולוקח ואם טעה בכדי שאין הדעת טועה לא בטל המקח שזה מתנה נתן לו וכתב ה"ה שכן דעת הרשב"א ז"ל ומה שאמר רבינו בשם רבינו האי שהדמים ראיה לבטל המקח וכולי טעמו מפני שפוסק כלישנא קמא. ומה שאמר וא"א הרא"ש ז"ל כתב כדברי הרשב"ם אף על פי שלא כתב הרא"ש בזה בפירוש מכל מקום מתוך שכתב הני תרי לישני סתם משמע שפוסק כלישנא בתרא וכמו שכתב הר"ן לדעת הרי"ף ז"ל וכיון דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן כתב הר"ן ורבנן סברי אין הדמים ראיה פירוש ואפילו משך הלוקח צמד ובקר ועדיין המעות בידו מוציאין ממנו הבקר והמעות דכל היכא דקתני לא מכר לאו משום ספק הוא אלא דינא פסיקא קתני וכן כתב הרמב"ן ז"ל:

וכתב הרשב"ם אפילו אם היו קשורים ביחד אינם מכורים כן כתב שם וזה לשונו ואפילו כשאדוקים בו נמי לא קנה דהא לא מפלגינן בין אדוקים לשאינם אדוקים כדמפלגינן גבי קרון ופרדות ולקמיה בשמעתין נמי אמרינן דמתניתין מילי מילי קתני: ומה שאמר בשם הר"י הלוי דדוקא בשאינם קשורים וכו' כ"כ בשמו ה"ה בפרק כ"ז וכתב שכן דעת הרמב"ן ז"ל דתנא דברייתא תנא בקרון והוא הדין לצמד דחד טעמא אית להו: ואם הכל קורין לבקר צמד ל"מ אם אין קורין לצמד לבדו צמד עד שיפרשו צמד לבדו והוא מכר לו צמד סתם פשיטא שהכל מכור אפילו בלא הודעת הדמים אלא אפילו אם הכל קורין לצמד לבדו גם כן צמד סתם כיון שהכל קורים גם כן לבקר צמד אמרינן הדמים מודיעים שם אהא דתנן מכר את הצמד לא מכר את הבקר וכו' רבי יהודה אומר הדמים מודיעים וחכמים אומרים אין הדמים ראיה אמרינן בגמרא ה"ד אילימא דקרו לצמדא צמדא ולבקר בקר פשיטא צמדא זבין ליה בקר לא זבין ליה ואלא דקרו נמי לבקר צמדא כוליה זבין ליה לא צריכא באתרא דקרו לצמדא צמדא ולבקר בקר ואיכא נמי דקרו לבקר צמדא רבי יהודה סבר הדמים מודיעים ורבנן סברי אין הדמים ראיה ופר"ש ה"ד דמיפלגי רבי יהודה ורבנן אילימא דקרו באותה העיר לצמדא צמדא העול קורין באותה העיר צמד ולא השוורים ולבקר קורין בקר ולא צמד צמדא זבין ליה בקר לא זבין ליה ואמאי קאמר ר' יהודה דדמים מודיעים שמכר את הבקר והלא אינו בכלל בקר כלל דנימא לשון שלו כך הוא שקרא גם הבקר צמד אלא דקרו נמי לבקר צמד כולה זבין ליה ואמאי אמרי רבנן אין הדמים ראיה הא ודאי כיון דכ"ע קורין גם לבקר צמד וגם הדמים מודיעים עליה דמוכר רמיא לגלויי דלא בקר קא מזבין אלא העול לבדו ומדלא פירש אמרינן שמכר הכל עכ"ל. הרי לך מבואר מה שכתב רבינו אם הכל קורין לצמד לבדו ג"כ צמד סתם כיון שהכל קורין ג"כ לבקר צמד אמרינן הדמים מודיעים: ומ"ש אם אין קורין לצמד לבדו עד שיפרשו צמד לבדו וכו' פשוט הוא וכיוצא בזה אמרינן בר"פ המוכר את הבית גבי מוכר בית לחבירו בביר' גדולה וכמו שנתבאר בסימן רט"ו: ואפי' אם אין הכל קורין לצמד בקר אלא הרוב קורין לצמד בקר כתב הרמ"ה שהדמים מודיעים כיון דאיכא רוב והודעת דמים והא דאמרינן שאין הדמים מודיעים היינו היכא שהרוב קורין לצמד צמד ולבקר בקר והמיעוט קורין לבקר צמד או פלגא ופלגא כלומר בתחלה כתב רבינו כדעת רשב"ם שאין הדמים מודיעים אא"כ הכל קורין לבקר צמד כמבואר בדבריו שכתבתי בסמוך והשתא קאמר שהרמ"ה סובר שאפילו אין הכל קורין לבקר צמד כיון שרובם קורין לו כן הדמים מודיעים דכי אמרינן ואלו דקרו נמי לבקר צמדא כוליה זבין ליה דהיינו עם הודעת הדמים כדפי' רשב"ם בדקרו רובא לבקר צמדא הוא. וכי אמרינן לא צריכא באתרא דקרו לצמדא צמדא ולבקר בקר ואיכא נמי דקרו לבקר צמדא ר"י סבר הדמים מודיעים ורבנן סברי אין הדמים ראיה לדעת הרמ"ה היינו היכא שהרוב קורים לצמד צמד ולבקר בקר והמיעוט קורין לבקר צמד או פלגא ופלגא אבל אם הרוב קורים לבקר צמד הדמים מודיעים והיינו להרמ"ה אבל לרשב"ם אפילו אם הרוב קורין לבקר צמד אין הדמים מודיעים כמו שנתבאר שלדעתו אין הדמים מודיעים עד שיהו הכל קורים לבקר צמד ודע שמה שכתב ואפילו אם אין הכל קורים לצמד בקר אלא הרוב קורים לצמד בקר כוונתו לומר שקורים הרוב לבקר צמד: והא דאמרינן מכר את הבקר לא מכר את הצמד דוקא בסתמא דאיכא למימר לשחיטה זבניה אבל אם פירש לרדיא מכר את הבקר מכר את הצמד:

(ח) כתב הרמב"ם המוכר את העול מכר את הפרה וכו' מכר את העגלה מכר את הבקר וכו' בפכ"ז: ומ"ש בשם הראב"ד שם א"א אע"פ שהוא כן בתוספתא אין סומכין עליה שאין הטעם שלה ברור והרב לא הביא אותה עכ"ל וכ' ה"ה ולפי מה שפר"ש לא ידעתי מה הוא שהוא פירש קרון עגלה ופי' צמד הוא העול עכ"ל כלומר דאהא דתנן מכר את הקרון לא מכר את הפרדות וכו' מכר את הצמד לא מכר את הבקר וכו' פירשב"ם קרון עגלה צמד הוא העול וכלי העגלה הקטנה והעגלה עצמה המחברים את השוורים יחד ולפי זה כיון דכתב הרמב"ם בסמוך מכר את הקרון לא מכר את הפרדות מכר את הצמד לא מכר את הבקר היאך כתב המוכר את העול מכר את הפרה מכר את העגלה מכר את הבקר ול"נ ליישב דאיפשר דאף ע"ג דפרדות אינם בכלל קרון בקר הם בכלל עגלה ואע"ג דאין בקר בכלל צמד פרה לבדה הוא בכלל עול בלשון בני אדם:

המוכר החמור מכר האוכף והמרדעת וכו' בפרק הספינה (בבא בתרא ד' עח.) תנן המוכר את החמור לא מכר את כליו נחום המדי אומר מכר את כליו ובגמרא אמר עולא מחלוקת בשק ודסקיא וכומני דת"ק סבר סתם חמור לרכוב קאי ונחום המדי סבר סתם חמור למשאוי קאי אבל אוכף ומרדעת קלקי וחבק ד"ה מכורים מאי כומני מרכבתא דנשי איבעיא להו בעודן עליו מחלוקת אבל בשאינם עליו מודה להו נחום המדי או דילמא בשאינן עליו מחלוקת אבל בעודן עליו מודו רבנן לנחום ובספרי הרי"ף והרא"ש מסיים בה או דילמא בין בזו ובין בזו מחלוקת וכתבו הם ז"ל ולא איפשיטא הילכך בין בזו ובין בזו אינם מכורים דכל המע"ה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ז דמוכר חמור לא מכר שק ומרכבת נשים ואפילו היו עליו בשעת המכר וכ' עוד דמרדעת ואוכף מכורים אע"פ שאינם עליו כ' ה"ה זהו כדעת רבו ן' מיגאש ז"ל שפירש דמדקא סתם עולא ש"מ דלעולם מכורים דאי דוקא בעודן עליו היה לו לבאר: ומ"ש ואפילו א"ל חמורך זה שם במשנה מפליג ר' יהודה בין אומר מכור לי חמורך זה לאומר חמורך הוא וכל מה שעליו והלכה כת"ק דלא מפליג בהכי: ומ"ש ואפילו אמר חמור וכליו אא"כ אמר חמור וכל מה שעליו אלא א"כ שאמר הוא ברייתא שם חמור וכליו אני מוכר לך ה"ז מכר את האוכף ואת המרדעת ואת הקילקי ואת החבק אבל לא מכר שק ודסקיא וכומני ובזמן שאמר ליה הא וכל מה שעליו הרי כולן מכורים: והרמ"ה כתב דאוכף ומרדעת אם עודן עליו מכורים ואם אינם עליו אינם מכורים ושק ודסקיא אפילו הן עליו אינם מכורים אלא א"כ אמר הוא וכל מה שעליו וכו' ה"ה כתב בפכ"ז ויש חולקין בדין האוכף והמרדעת בשאין עודן עליו ואמרו דעולא סתם דבריו לפי שלא נתבאר אם מודים חכמים בשק בעודן עליו או חולקין הילכך לכשת"ל שהן מודים בשק וחביריו בעודן עליו באוכף ומרדעת קנה אף בשאין עודן עליו וכיון דבעיין לא איפשיטא אוכף ומרדעת לא קנה אלא בעודן עליו ושק אפילו עודן עליו לא קנה ולזה הסכים הרשב"א ז"ל עכ"ל. וזה מבואר כדברי הרמ"ה שכתב רבינו: ומ"ש או כל מה שראוי להיות עליו הכי משמע בגמרא דמוקי הא דתניא ובזמן שא"ל הוא וכל מה שעליו הרי כולן מכורים דה"ק אם אמר ליה הוא וכל מה שראוי להיות עליו הרי כולם מכורים: ומ"ש בד"א בסתם וכו' אבל אם פירש לו לרכיבה שק ודסקיא אינם מכורים אפילו הם עליו כדי נסבה דבהא אפילו בסתם אינם מכורין לדברי כל הפוסקים ואפילו הם עליו וכ"ש בפירש לרכיבה: ומ"ש ואם פירש למשוי שק ודסקיא מכורים אם הם עליו נראה דהא לדברי כל הפוסקים נמי איתא דע"כ לא אמר ת"ק דאינם מכורים אלא משום דסתמיה לרכיבה קאי אבל היכא דפירש למשוי מודה שהם מכורים כשהם עליו מיהת: ומה שכתב ואם אינם עליו קולא לנתבע וכולי הטעם דכיון דאיבעיא לן אי בעודן עליו מחלוקת או דילמא בשאינן עליו מחלוקת ולא איפשיטא הוי קולא לנתבע ואע"ג דבעודן עליו פשיט' לן דכיון דפירש למשוי שהם מכורים כמו שכתבתי בסמוך כשאינם עליו מידי ספיקא לא נפקא: ומ"ש ואוכף ומרדעת אם אינם עליו אינם מכורין דכיון דפירש למשוי הני כלים שהם לרכיבה פשיטא דאינם מכורים כשאינם עליו וכשהם עליו מידי ספקא לא נפקא והוי קולא לנתבע: ומ"ש ואם פירש בין לרכיבה בין למשוי כולהו חד דינא אית להו וכו' נראה דהכי קאמר שק ודסקיא ואוכף ומרדעת כולהו חד דינא אית להו שאם הם עליו מכורים כמו שנתבאר בפי' למשוי לענין כלי המשוי דאם הם עליו מכורים ואם אינם עליו מידי ספיקא לא נפיק והוי קולא לנתבע: ומ"ש וא"א הרא"ש כתב כדברי רב אלפס כבר כתבתי כן בסמוך: ומ"מ יש לתמוה על רבינו שנראה מדבריו שרב אלפס והרא"ש חלוקי' על הרמ"ה וזה אינו מוכח שהרי במה שכתבו הרי"ף והרא"ש בענין בעיין בשק ודסקיא דלא איפשיטא הילכך בין עודן עליו בין אינן עליו אינם מכורים גם הרמ"ה פסק כן ולענין מ"ש הרמ"ה דאוכף ומרדעת אם עודן עליו מכורים ואם אינם עליו אינם מכורים בהא לא איירי הרי"ף והרא"ש ואיפשר דכוותיה ס"ל ואע"פ שהוא ז"ל כתב לדעתם דאפילו אם אינם עליו מכורים אין דבריו מוכרחים ואי הוו בעי למיכתב פלוגתא על דברי הרמ"ה הר"י ן' מיגא"ש והרמב"ם ז"ל הוה ליה למכתב דאינהו פליגי עליה בהא כמו שכתבתי: המוכר פרה או חמור סתם לא מכר ולדיהן ופרה אפילו אמר ליה פרה מניקה אני מוכר לך לא מכר הולד אבל אם א"ל חמורה מניקה אני מוכר לך מכר ולדה בפרק הספינה (בבא בתרא עח:) תנן המוכר את החמור מכר את הסיח מכר את הפרה לא מכר את בנה ובגמרא היכי דמי אי דאמר ליה היא ובנה אפילו פרה נמי אי דלא אמר ליה היא ובנה אפילו חמור נמי לא א"ר פפא דא"ל חמור מניקה ופרה מניקה אני מוכר לך בשלמא פרה איכא למימר לחלבה בעי לה אלא חמור מאי קאמר ליה ש"מ היא ובנה קאמר ליה: ואם א"ל חמורה או פרה מעוברת אני מוכר לך מכר הולד ושפחה דינה כפרה וכו' תוספתא כתבוה הרי"ף והרא"ש בפ' הספינה שפחה מעוברת אני מוכר לך פרה מעוברת אני מוכר לך מכר את הולד שפחה מניקה אני מוכר לך פרה מניקה אני מוכר לך לא מכר את הולד ופסקה הרמב"ם בפ' כ"ז וכתב הר"ן דטעמא דשפחה מניקה משום דדרך בני אדם לקנות שפחה מניקה להניק לו את הולד ויש בספרי רבינו טעות מבואר שבמקום מ"ש ושפחה דינה כחמורה צריך להגיה דינה כפרה וכן מצאתי בספרי מוגה ועיין בזו בנ"י פרק המוכר את הספינה ומ"ש וא"א הרא"ש ז"ל כתב דאפילו פרה וחמורה ושפחה זו סתם ולא אמר מעוברות אם הן מעוברות מכר העובר ז"ל הרא"ש על התוספתא הנזכר הא דקתני שפחה מעוברת אני מוכר לך מכר את הולד דמשמע הא לא קאמר שפחה מעוברת אלא שפחה סתם לא מכר לו את הולד ולא מסתברא כלל עכ"ל:

המוכר שפחה לחבירו מכר לו כל כלים שעליה אפילו הן מאה אבל לא מכר את השירין ואת הנזמים וכו' עד הרי כולן מכורים תוספתא כתבוה הרי"ף והרא"ש בפרק הספינה והרמב"ם בפרק כ"ז:

כתב הרמב"ם האומר לחבירו ראש עבד זה או ראש חמור זה אני מוכר לך ה"ז מכור חציו וכן הדין בכל אבר שהנשמה תלויה בו אבל אם אמר יד עבד זה או יד חמור זה מכור לך וכו' בפכ"ז ובריש ערכין תניא ראש עבד זה הקדש היא והקדש שותפין בו ראש עבד מכור לך משמנין ביניהם ראש חמור זה הקדש הוא והקדש שותפין בו ראש חמור מכור לך משמנין ביניהם ראש פרה מכור לך לא מכר אלא ראשה של פרה ולא עוד אלא אפילו אמר ראש פרה הקדש אין להקדש אלא ראשה ואמר רב פפא דהא מיזדבן רישא דתורא בבי טבחא וכתבו התוס' בשם רש"י משמנין. לשון שומא כלומר שישומו אותו אבר שמכר לאיזה מלאכה הוא ראוי ולפי שווים יטול עכ"ל וברייתא זו נראה שחולקת על הרמב"ם ואיפשר שהוא ז"ל היה גורס בברייתא כמו שכתב א"נ שהיה גורס כמ"ש בספרים דידן ואפ"ה חילק בין מוכר אבר שהנשמה תלויה בו למוכר אבר שאין הנשמה תלוייה בו מדפלגינן הכי לענין ערכין כדאיתא בפרק האומר משקלי עלי ואע"ג דלענין ערכין אומר ערך אבר שהנשמה תלויה בו עלי נותן ערך כולו התם דלגבוה שאני אבל הכא דלהדיוט מסתייה שיהא חציו מכור:

המוכר הראש בבהמה גסה לא מכר הרגלים וכו' עד מכר הקנה מכר הכבד משנה בפ' הספינה (בבא בתרא ד' פג:) ופירש ר"ש הקנה הוא הריאה ונקראת על שם קנה שלה: ומה שאמר וכל זה לא איירי אלא במקום שאין מנהג ידוע וכו' תוספתא כתבוה שם רשב"ם והרא"ש ז"ל וכבר נזכר זה בדברי הרמב"ן סוף פרק כ"ז:

כתב רשב"ם כל אלו הדברים שאין נמכרי' במטלטלים הוא הדין נמי שאין ניתנין וכו' בר"פ הספינה (בבא בתרא עג:) כתב כן והוצרך לכתוב כן משום דבסוף פרק המוכר את הבית תנן דכל הנך דברים שאינם מכורים בהדי בית וחצר ומרחץ ובית הבד ושדה בנותן או מקדיש או מחזיק בנכסי הגר כל אותם הדברים נתונים מוקדשים ומוחזקים עמהם כמו שנתבאר בסוף סימן רט"ו וקאמר רשב"ם דה"מ במקרקע אבל במטלטלי אין חילוק בין מוכר לנותן ומקדיש ומחזיק בנכסי הגר והכריע כן מדלא קתני להו בפרק המוכר את הבית:

מכר בור מכר מימיו מכר אשפה מכר זבלה משנה בפרק הספינה (בבא בתרא עח:) פר"ש ז"ל בור של מים מכונסים אשפה מקום עמוק שלשה או גבוה שלשה שרגיל לתת שם זבל בהמותיו ואמרינן בגמרא אמר רבא מתניתין יחידאה היא דתניא מכר בור לא מכר מימיו ר' נתן אומר מכר בור מכר מימיו וכתב הרי"ף וכיון דיחידאה הוא לא סבירא לן כוותיה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפכ"ז ורשב"ם ז"ל כתב דהלכה כמתניתין דסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם דמתניתין ודאי כשהאמורא אומר דבר אחד מדעתי ומקשי ליה ממתני' ומשני לה יחידאה היא לא סבירא ליה כההוא משנה דסמכינן אאמורא דפסיק הלכתא דלא כמתניתין אבל הא דקאמר הכא יחידאה היא לאו למימרא דלא סבירא ליה כוותיה אלא לאשמועינן דרבי אלעזר בר"ש כרבנן כתב הרא"ש וכן מסתבר ולי נראה דטעמא דהרי"ף והרמב"ם משום דא"כ לימא רבא מתניתין מני רבי נתן היא ומדאמר מתני' יחידאה היא משמע ודאי דאתא למימר דמשום דיחידאה הוא לא קי"ל כוותיה כתב נ"י כי היכי דפליגי בבור ה"ה בשובך ואשפה וכוורת אלא דחדא מינייהו נקט במתניתין ושלא כדברי הראב"ד ומיהו בבאר מים חיים כ"ע מודו שמכר את מימיו שע"ש זה נקרא באר הריטב"א בשם רבו הרא"ה. וכתב הר"ן ומיהו בהקדש קי"ל דהקדיש בור הקדיש מימיו דעדיף הקדש מהדיוט והוא הדין למתנה דהקדש ומתנה שוין הם וכדמוכח בפרק המוכר את הבית וכ"כ נ"י:

אם מכר המים והזבל כתב רשב"ם שלא מכר הבור והאשפה:

מכר כוורת מכר דבורים מכר השובך מכר היונים משנה בפרק המוכר את הספינה: ומ"ש וכן איפכא מכר דבורים מכר כוורת מכר יונים מכר השובך בד"א שפירש שמכר כל פירות הכוורת והשובך בלא שיור וכו' שם כתב הרא"ש בתוס' קתני מכר דבורים מכר כוורת מכר יונים מכר שובך לפי שאין דרכן של בני אדם למכור כל הדבורים כשדעתו לשייר את הכוורת כדמוכח מתני' דקתני הלוקח פירות כוורת נוטל שלשה נחילין וזה שפי' שמכר כל הפירות בלא שיור מכר גם את הכוורת וכן נמי בשובך ותנן הלוקח פירות שובך מפריח וכו' וזה שפירש שמכר הכל מכר גם את השובך עכ"ל:

ומ"ש אבל אם מכר סתם פירות הכוורת ל"מ שלא מכר כוורת אלא אף הדבורים לא מכר כולם אלא יקח הלוקח ג' נחילין וכו' שם במשנה הלוקח פירות כוורת נוטל ג' נחילין ומסרס ובגמרא במה מסרסן וכו' רבי יוחנן אמר נוטל ג' נחילין בסירוס במתני' תנא נוטל ג' נחילין בזה אחר זה מכאן ואילך נוטל אחד ומניח אחד ופסקו הפוסקים הלכה כהא דמפרש במתני': ואם מכר סתם פירות השובך לא יקח כל הגוזלות שיולדו וכו' אלא מניח הזוג הראשון שיולדו וכו' שם במשנה (שם) הלוקח פירות שובך מחבירו מפריח בריכה ראשונה ובגמרא והתניא בריכה ראשונה ושנייה. אמר רב כהנא לא קשיא הא לה הא לאמה מ"ש אמה דמצטוותא אברתא ואזוגא דשבקינן לה איהי נמי תצטוות אאמה ואזוגא דשבקינן לה אימא אברתא מצטוותא ברתא אאמה לא מצטוותא ופי' ר"ש הלוקח פירות שובך. כגון שא"ל בניסן מכור לי פירות שנה זו מה שילדו בכל חדש אבל האמהות לא קנה ודרך היונים לעשות שני ולדות בכל חדש זכר ונקבה חוץ מחדש אדר שאין יולדין והנהו ולדות גם הם לסוף שני חדשים עושין וולדות בכל חדש וכל שני וולדות קרויין בריכה: מפריח. הלוקח: בריכה ראשונה. מניח לפרות עם האם שאותן לא מכר הלוקח שכן דרך המוכרים פירות שובך לעכב בריכה ראשונה להיות צוות לאמהות להתקיים השובך פן יברחו האמהות והוא שובכו לא מכר הילכך מסתמא גם בריכה ראשונה של שנה זו עכב: לא קשיא הא לה הא לאמה. האי שנייה אבריכה ראשונה קאי שיפריח גם בריכה ראשונה שתלד ההיא בריכה ראשונה לסוף שני חדשים כדי שיהו צוות לבריכת אמן ראשונה וכו' משמע הא לה האי שנייה לה לבריכה ראשונה משיירין אותה כדי שתתקיים הא והא לאמה האי בריכה ראשונה דקתני במתני' ובברייתא לאמה קא משיירין לה לאם בריכה ראשונה ממנה להיות לה לצוות ובאה הברייתא להשמיענו דמההיא בריכה ראשונה של אם משיירין ממנה גם בריכה ראשונה משום דשניים הם לאמהות של אמה בני בנים שניים הם לזקנים ופריך תלמודא לאמה מ"ט די בבריכה ראשונה כדקתני במתני' פשיטא משום דמצטוותא אברתא כלומר אבריכה ראשונה דשבקינן לה ואזוגא הוא הזכר בן זוגה איהי נמי בריכה ראשונה תצטוות אאמה ואבן זוגה ולמה אנו מצריכים להניח לה בריכה ראשונה לא מצטוותא אאמה לבד ואבן זוגה אא"כ יש לה בנים הילכך מניחים גם לבריכה ראשונה בנים דהשתא איכא חבורות טובא אמה ובן זוגה ובריכה ראשונה ובריכה של בריכה ראשונה בת הבת דכיון דאיכא שלש חבורות אפילו בני בריכה ראשונה לא ערקי דמצטוותי אאמם ואם אמם ואין להניח להם בנים לאצטוותי בהדייהו דהשתא האם מצטוותא אברתא בריכה ראשונה ובריכה ראשונה מצטוותא נמי אברתא בריכה שנייה לאם שהיא ראשונה לה וההיא מצטוותא אאמה ואאם אמה דהו"ל חבורות טובא עכ"ל וכך הם דברי רבינו: ומה שאמר בשם הרמב"ם הוא בפרק כ"ג ואחר שהוא חולק על מ"ש רבינו תחלה הו"ל לכתוב והרמב"ם כתב דלישתמע דלאפלוגי אתא. וכתב הרב המגיד שדבריו הם כפירוש ר"י ן' מיגא"ש ז"ל ונראה שהוא מה שפירש הר"ן וז"ל נראה דבשובך יש שתי זוגות אמה ובתה דפחות לא מיקרי שובך והוא לקח פירות שתיהן דהיינו פירות שובך וקתני במתניתין שצריך להניח בריכה ראשונה שתלד האם להיות לה צוות עם בריכה ראשונה שכבר היתה בשובך ואקשינן והא תניא מפריח בריכה ראשונה ושנייה וקס"ד דה"ק שצריך להניח בריכה ראשונה ושנייה שתלד האם לאחר מכירה כדי שיהיו לה ג' זוגות של בנות ופריק לא קשיא הא בה הא באמה פי' מתניתין לא מיירי אלא במאי דצריך להניח לאמה ולאמה בשתי בריכות סגי לה קמייתא דמקמי מכירה ושנייה שלאחר מכירה וברייתא דקתני מפריח בריכה ראשונה ושנייה בבתה איירי כלומר שאף לבתה צריך להניח שתי בריכות כדשבקינן לאמה והיינו דמקשינן אמה מ"ט כלומר כי היכי דאמה סגי לה בצוות של שתי זוגות דהיינו בבריכה שהיתה כבר בשובך ובזוגא דשבקינן לה כלומר בבריכה ראשונה שלאחר מכירה דלבריכה קרי זוגא ופריק דברתא לא מצטוותא אאמה אלא אברתא ולפיכך צריך להניח לה ב' זוגות מבנותיה וכך נראה זה הפי' מדברי הריא"ף ז"ל ואפשר דה"ה שמניחין כן לכל זוג וזוג או איפשר דכיון דהוו כולי האי מצטוותי אהדדי וא"צ יותר עכ"ל

עיין באבן עזר סימן ק"ט אי מכר מלבוש אי הצמידים בכלל וע"ש:

המוכר את הספינה כו' בב"ב (דף ע"ג): והעוגין והם הברזלים כו' וכן הוא אומר הלהן תעגנה גמרא ור"ל שהוא מל' תעגנה שהוא מורה על עיכוב וקישור דבר שאינו יכול לזוז ממקומו: ואת כל המשוטים ובכלל זה החבלים שמושכין אותם בהם לנמל כ"כ המ"מ: ואת הכבש שעולין בה ממנה ליבשה כן הוא הגירסא בכל ספרי רבינו של דפוס ושל כתב וז"ל הברייתא שם המוכר את הספינה מכר את האסכלא כו' ופי' ר"ש אסכלא כבש של ספינה שעולין בו ובמיימוני ר"פ כ"ז כ' שניהן ז"ל ואת הכבש והאסכלא שעולין בהן לספינה ויורדין עליה עכ"ל וכתב המ"מ ר"ש לא גרס כבש בברייתא אלא אסכלא ורבינו (הרמב"ם) גרס שניהן כבש ואסכלא ופי' אבן מיגא"ש דאסכלה ר"ל בית הכסא שבספינה עכ"ל וק"ל דאם כן לא הו"ל להרמב"ם לכתוב שעולין בהם לספינה לשון רבים משמע דגם אסכלא מין כבש הוא וגם הול"ל להיפך את האסכלא ואת הכבש שעולין לכ"נ דהרמב"ם ס"ל דשניהן מין כבש הן אחד מטולטלת ועומדת חוץ לספינה שעולין בה מיבשה לספינה כי פתח הספינה העשויה כמין בית מן הצד באמצע גבהו הוא וכשרוצין ליכנס מיבשה להספינה צריכין לעלות בכבש וכן כשבאין לפתחה של ספינה אין קרקעו שוה לה ויורדין בכבש א' משם למטה לתוך הספינה לישב שם ונראה שאותה שהיא לפנים היא קבועה טפי מש"ה יש לה שם אחר ונקראת אסכלא או מטעם אחר יש לה שינוי שם והשתא א"ש הא דכתב הרמב"ם הכבש והאסכלא שעולין ויורדין בהן שבאמת כל אחד מהן עשויה לעלייה וירידה דהיינו בכבש עולין בו כשנכנסים לספינה ויורדים בו כשיוצאין מהספינה ובאסכלא הוא איפכא עולין בה ביציאה ויורדין בו בכניסה ור"ש ורבינו לא גרסו בברייתא שניהן אלא אסכלא ופירשוהו כבש ואף שהן ודאי אינם מחולקין בהא וג"כ סוברין שהן שנים מ"מ ס"ל שם אחד לשניהן ורבינו משעת יציאה מהספינה איירי שאז עולין בו מהספינה לפתחה ומשם יורדין ליבשה מש"ה כתב ואת הכבש שעולין בה ממנה ליבשה והול"ל ג"כ ויורדים אלא שקיצר ותפס לשון ר"ש שכתב ג"כ ביה ל' עלייה א"נ מ"ש ליבשה ר"ל לצורך יבשה והירידה היא בכלל וק"ל: ואת בור המים אשר בה הם מים מתוקים שלוקחין מהם לשתות כי מימי הים מלוחים: אבל לא מכר הביצית שם סובר ר"נ דמכר את הביצית וסומכוס אמר דמכר את הדוגית ול"מ כמ"ש בדרישה ואפ"ה כ"ד שאינן נמכרים כי הרי"ף והרא"ש כתבו דלית הלכתא כותייהו פי' אף על פי שהן קשורין תמיד בספינה גדולה: שהולכין בה ליבשה ל' ר"ן שמטילין אותם לים להוציא סחורה ליבשה לפי שאין הספינה יכולה להגיע לארץ שמפני כובדה היא נכנסת במצולה ואע"פ שהן תשמיש לספינה דדמי לעבדים שאע"פ שהן תשמיש לספינה ראויין הן לעצמן ולשמש לדברים אחרים וה"ה לדוגית עכ"ל ובדרישה כתבתי ל' הגמרא ול' ר"ש ומשם מוכח דנקרא ביצית בל' בבלי בלא טעם ולכאורה נראה ליתן טעם שנקראת ביצית ע"ש היגאה גמא בלא ביצה ישגה אחו בלי מים שהוא ל' אגם ורקק שמפני טיט ועפר הסמוך לשפה דהיינו ביצה אין ספינה יכולה לילך שם: שצדין בה המלחים נראה דדקדק לכתוב המלחים ללמדנו שאפי' אין שום אדם צודה בה אלא המלחים אפ"ה אינו בטל אגב ספינה וק"ל:

המוכר הקרון פי' עגלה שם דף ע"ז: ואם קשורין זה בזה כלומר בשעת המכירה (פליגי) שאז ודאי על הכל נתכונו כיון דאיכא דמים יתרים:

מכר הקרון מכר גם הפרדות כו' לפי שהפרדות נגררות אחר הקרון דאי אפשר לעגלה שתלך בלי פרדות אבל אין הקרון נגרר אחר הפרדות שאפשר לרכוב אפרדות בלתי הקרון:

אבל המשכיר הקרון כו' אפי' אינם קשורין כו' לפי שאין דרך לשכור קרון מזה ופרדות מזה כ"כ ר"ן פי' וא"א לקרון שתלך בלי פרדות אבל איפכא לא וכדלעיל וק"ל:

המוכר הצמד כו' שם במשנה וצמד הוא העול של הבהמה שנותנין עליה בשעה שמנהיגין אותה לחרישה: אלא אפילו יש מקצת כו' ויש מקצת שקורין כו' לדברי הרשב"ם ל"ד מקצת קאמר אלא אפילו יש רוב שקורין לבקר צמד אפ"ה לא מכר אם לא שהכל קורין לבקר צמד וכמ"ש לעיל סימן רי"ד גבי המוכר בית בבירה גדולה וכן יתבאר בסמוך ושם במכר את הבירה אמרינן דאם מכר לו מצרים וכתב לו ולא שיירית לי כו' דמהני גם במקצת דקורין לבירה בית והכא בדין זה לא שייך לפלוגי בהכי: ולא נתן את המעות מוציאין ממנו כו' פי' מוציאין ממנו כל הדמים אע"פ שאין הצמד שוה אלא מעט ולפי מה שהסכים רבינו בסמוך שאם הוא בכדי שאין הדעת טועה שמתורת מתנה זכה המוכר במעות ק"ק מה טעם להוצאה זו שמוציאין מהלוקח כל המעות וכי כופין על המתנה הא ודאי פשיטא שכל הנותן מתנה יכול לחזור בו כל זמן שלא נתנו ודוחק לומר דמיירי בהקנו מיניה שהרי רבינו לא הזכיר קנין וי"ל נהי דבסתם מתנה שנתנו לו משעה ראשונה לשם מתנה יכול לחזור בו מ"מ זה שבתורת מקח וממכר ירד ליה ועל תנאי נתינת כך וכך מעות משך זה החפץ ודאי מועלת המשיכה שאינו יכול לחזור בו וצריך ליתן המעות אף ע"פ שאין המוכר יכול לזכות בו אלא מטעם מתנה וק"ל: ואין הדמים ראיה פירש לומר ודאי משום קנין הבקר נתן כ"כ: אלא אם טעה בכדי כו' כלומר אם היתרון אינו כ"כ אלא דרך אדם לטעות ביתרון כזה יש לו דין אונאה כמו שוה ה' בוי"ו ודין ביטול מקח דהיינו ביותר מוי"ו כמ"ש בסימן רכ"ז: בכדי שאין הדעת טועה כמו הכא שקנה צמד שאינו שוה אלא דינר במאה דינרין יש לנו לומר למתנה בעלמא הוא דיהיב ליה ועי' בסימן רכ"ז סי"א פי' אין הדעת טועה: כך פסק רשב"ם ור"ח כו' עיין בר"ן שכתב דר"ח ס"ל כרב האי וכ"כ בב"י לכן נ"ל להגיה כאן וצ"ל כך פסק רשב"ם והרמ"ה: ור"ח ורב האי כתבו כו'. שוב מצאתי כן בח"מ של קלף ישן וטעם פלוגתתן הוא אי הלכתא כשינויא קמא או כשינויא בתרא ע"ש דף ע"ח: וא"א ז"ל כתב כדברי רשב"ם ל' ב"י אע"פ שלא כ"כ בפי' מ"מ מתוך שכתב הני תרתי לישני התם משמע שפוסק כלישנא בתרא וכ"כ ר"ן לדעת רי"ף עכ"ל:

אפי' אם היו קשורין כו' וס"ל דוקא עגלות ופרידות דמפורש שם בברייתא דינא הכי: אבל אם קשורין כו' דס"ל דתנא דברייתא קתני לה בקרון וה"ה לצמד דחד טעמא אית להו: ואפילו אם אין הכל קורין לצמד בקר כו' ל' ב"י כוונתו לומר שאין הכל קורין צמד לבקר אלא הרוב ע"כ ולי נראה להפך הלמ"ד צריך להיות צמד לבקר והוה כאילו אמר לבקר צמד אלא שרבינו העתיק בזה ל' הרמ"ה נמצא בדבריו כתוב כן והמדפיסים טעו במה שראו כתוב לעיל לבקר צמד ועפ"ז הדפיסו כאן לצמד בקר ושוב מצאתי שגם הרמב"ם פכ"ז דמכירה כתב להאי לישנא שקורין לצמד בקר וגם בש"ע ס"ח כתב המחבר האי לישנא גם מ"ו ר"מ כ' בהג"ה ס"ח וכתב הא לישנא ודוחק לומר שנפל טעות בכולם ונראה ליישב דקאי אמאי דסיימו מכר הבקר לא מכר הצמד וע"ז א"ש מ"ש דאפילו קורין לצמד בקר ועד"ז יש ליישב כאן ל' רבינו שהעתיק הרמ"ה שכ"כ וביאור המשך ל' רבינו כך הוא תחילה כ"ר כדעת רשב"ם שאין הדמים מודיעין אא"כ הכל קורין לבקר צמד השתא קאמר שהרמ"ה סובר שאפילו אין הכל קורין לבקר צמד כיון שרובא קורין ליה כן נמי אמרינן הדמים מודיעין וכ"כ ב"י לפי מ"ש ליישב הנוסחאות שלפנינו שכתוב בה לצמד בקר יתיישב נמי המשך ל' רבינו ועד"ר וק"ל: אבל פירש לרדיא פי' לחרישה:

כ' הרמב"ם המוכר את העול כו' בפכ"ז דמכירה כתב כן: ומש"ר ותימה הוא כו' עד"ר שכתבתי והוכחתי דהרמב"ם מיירי בקשורין להדדי ודוק:

המוכר החמור כו' בב"ב דע"ח [עיין ל' המשנה והגמרא בב"ח] והלכה כת"ק איבעיא להו בעודן עלייהו מחלוקת כך גירסת הרי"ף ורמב"ם והרא"ש וכתבו הם ז"ל ולא איפשיטא הך איבעיא הילכך בין בזה בין בזה אין מכורין והמע"ה וס"ל הרי"ף ור"י דמדקאמר אבל באוכף ומרדעת הכל מודין דאפילו באינן עליו מכורים נמצא דלדידהו אוכף ומרדעת נמכרין מכירה גמורה אפילו אינן עליו ושק ודיסקא שעלו בתיקו אינן נמכרים מכירה גמורה אפילו הן עליו דהא הלכה כת"ק אלא הוה דינייהו המע"ה והרמ"ה וסייעתיה חולקין וס"ל דהאיבעיא קאי גם אהודאה והא דנקט בלישנא ל' מחלוקת משום דהא בהא תליא דאם פלוגתא דידהו בשק ודיסקא איירי דוקא בעודן עליו אם כן באוכף ומרדעת נמי דמודה בו ת"ק הוא דוקא בעודן עליו וכיון דלא לפשטה האיבעיא הוי כשאין האוכף מרדעת עליו חומרא לתובע וקולא לנתבע ובזה דברי רבינו מבוארים וה"ק לדעת הרי"ף אוכף מרדעת דהן כלי רכיבה מכורין עם החמור מכירה גמורה ודאית אפילו אינן עליו משום דסתם חמור לרכיבה עומד אבל לא מכר מכירה גמורה ודאית את השק ודיסקא ומרכבת הנשים אפילו הן עליהן אלא בעיא דלא איפשיטא היא וכל המוחזק בין מוכר בין לוקח הוה השני המע"ה: אא"כ שאמר הוא וכל כו' פי' שאז מכר מכירה ודאית וקנאו ומפרש בגמרא דעליו לאו דוקא קאמר אלא אי א"ל הוא וכל מה שראוי להיות עליו הרי כולם מכורין ושק ודיסקא כשאינן עליו אינן מכורין כלל לרבנן דקיי"ל כוותייהו נמצא דמשייר בשק ודיסקא אינן מכורין אפילו הן עליו ור"ל וכ"ש כשאינן עליו קיצר במה שהיה לפרש ההבדל שביניהן דבאינן עליו אינן מכורין לגמרי משא"כ כשהן עליו דהוא ספק מכורין וגם בסמוך בדברי הרמ"ה קיצר בזה ודוק: ומש"ר ואפילו אם אמר חמור וכליו כו' עד"ר: ודעת הרמ"ה הוא דאוכף ומרדעת אינן מכורין מכירה גמורה אא"כ הן עליו ושק ודיסקא אפילו הן עליו אינם נמכרין מכירה גמורה וסתם רבינו לכתוב אינן מכורין אע"ג דהן מכורין קצת ואח"כ מאם פירש לו לרכיבה והלאה ר"ל באין מכורין אין מכורין כלל וה"נ דודאי סתם אינן מכורים משמע כלל לא אלא דבריש דבריו קאי אדברי רי"ף הנ"ל דכתב דאוכף ומרדעת אפילו אינן עליו מכורין ור"ל מכירה גמורה וכתב הוא עליו דאינן מכורין אותה מכירה דקאמר הוא היינו מכירה גמורה ובשק ודיסקא נקט ל' הרי"ף כי לא חידש בו כלום אלא שפי' דבריו יותר דה"ה דבאומר וכל הראוי להיות עליו סגי ומ"ש ואם פירש לו לרכיבה כו' שק ודיסקא אינן מכורין ר"ל אינן מכורין כלל וה"ט כיון דסתם חמור לרכיבה עומד והוא פירש לו לרכיבה מה שלא היה צריך ודאי ליפות כחו אמרינן ולמידק דשק ודיסקא וכל הכלים דעבידין למשאוי לא יהיו מכורין כלל ולכן אפילו הן ביד הלוקח מוציאין ממנו והא דלא אמר דהיפוי כח אתא לענין אוכף ומרדעת דאפילו אינן עליו הן מכורין י"ל דניחא ליה למימר דהיפוי כח אתא לענין אינן מכורין דהממון היכי קאי תיקום מלומר דאתא לענין שיהא אוכף מכורין בכל ענין שהוא הוצאת ממון ממקומו: ומ"ש ואם פירש למשאוי שק ודיסקא אם הן עליו כו' ה"ט כיון שפירש לו למשאוי נעשה שק ודיסקא כאוכף ומרדעת בסתם וכשם שאוכף ומרדעת בעודן עליו מכורין לגמרי ואם אינן עליו הוי חומרא לתובע וקולא לנתבע כיון דמספקא לן אי היה דעתו דמוכר עליהן בשעת המכירה וכמ"ש לעיל ה"ה נמי כאן ואוכף ומרדעת אם אינן עליו אינן מכורין כלל דכיון דפירש למשאוי הוה אוכף ומרדעת כמו שק ודסקיא בסתם וכנ"ל וכשהן עליו הוה חומרא לתובע כמו שק בסתם ואם פירש בין לרכיבה כו' אז נעשה שוים והדין בהם כאשר הדין באוכף ומרדעת בסתם שהרי כאן אין יתור ל' במ"ש לרכיבה דכיון דהוצרך לפרט ולומר בין למשאוי הוצרך נמי לומר בין לרכיבה דאל"כ הייתי אומר דבמה שפרט למשאוי הוא מיעט לכלי רכיבה ודוק כנ"ל ביאור דברי הרמב"ם ובזה נסתלקו כל תמיהות ב"י גם במ"ש דרבינו בכדי נקט בדברי הרמ"ה דאם פי' לו לרכיבה דשק ודיסקא אינן מכורין אפילו הן עליו דכל הפוסקים ס"ל הכי זה אינו דלדברי הפוסקים הו"א דגם בזה מידי ספק לא נפקא והמע"ה והרמ"ה בא ללמדנו בזה דאינן מכורין כלל ומטעם שכתבתי דמדלא היה צריך לפרט לרכיב' ופרטו אמרינן דלמידק קאמר ומש"ה סתם רבינו בזה וכתב שאינן מכורין ואח"כ בפרט למשאוי כתב דהוי קולא לנתבע כו': וא"א הרא"ש ז"ל כ' כדברי רב אלפס ועד"ר:

המוכר פרה כו' זה נלמד מב"ב דף ע"ח ע"ב ומדברי התוספתא שהביאוה הרי"ף והרא"ש שם וטעמא דמלתא דבשלמא פרה אפשר דלחלבה הוא צריך ושפחה דינה כפרה דראויה להניק את בנו אבל תמורה מניקה למה אמר: ומש"ר ואצ"ל אם א"ל שפחה סתם מ"מ כתבו רבינו דל"ת דוקא קאמר לומר שפחה מניקה דפרט מעליותא דמניקה ולא פרט נמי מעליותא דולד הוא דאינו מכור אבל בשפחה סתם דלא פרט כלל אימא דהוי בכלל קמ"ל:

המוכר שפחה לחבירו כו' תוספתא כתבוה הרי"ף והרא"ש שם: ומ"ש ולא הקטלאות ע"ל בא"ח סימן ש"ג ובי"ד סימן קצ"ח ושם מבואר דשני מיני קטלאות הן:

כתב הרמב"ם בפכ"ו דמכירה כ"כ: האומר לחבירו ראש עבד זה כו' מכור חציו כו' עד"ר:

המוכר הראש בבהמה גסה כו' בב"ב ד' פ"ג וכ' שם ר"ש בשם תו' בד"א במקום שלא נהגו אבל במקום שנהגו הכל כפי מנהג המדינה וכמ"ש בסמוך: מכר הקנה פר"ש היא הריאה ונקראת כן ע"ש קנה שלה:

כתב רשב"ם כל אלו הדברים כו' וקמ"ל דאע"ג דכמה דברים הן אף שאין נמכרים בכלל בית וחצר ומרחץ ובית הבד ושדה מ"מ בנותן מתנה המה נתנין עמהם משום דנותן בעין יפה נותן וכמש"ר ס"ס רט"ו וכבר כתבתי שם מילתא בטעמא ע"ש:

(יז) מכר בור מכר מימיו מכר אשפה כו' כן הוא לשון המשנה בב"ב דף ע"ח ופר"ש בור של מים מכונסים אשפה מקום עמוק ג' או גבוה ג' שרגיל לתת שם זבל בהמותיו ואמרינן עלה בגמרא דף ע"ט אמר רבא מתניתא יחידאי היא כו' ומדאמרינן יחידאי היא משמע דלית הילכתא כוותיה דמתני' וזהו טעמא דהרי"ף והרמב"ם ר"פ כ"ז מה"מ אבל רשב"ם כתב דאעפ"כ הלכתא כסתם משנה וע"ש הטעם ועיין בב"י שנתן קצת טעם לפסקי הרי"ף והרמב"ם:

ואם מכר המים והזבל כ' הרמב"ם שלא מכר הבור והאשפה יגעתי ולא מצאתי זה בכל ספרי הרמב"ם וכן מוכח מדלא כתב הב"י בש"ע שלו אלא מ"ו ר"ס כתבו בהג"ה וצריך להגיה רשב"ם במקום רמב"ם כי כן כתב הרשב"ם במלתא דפשיטותא במשנה דף ע"ח:

מכר כוורת מכר דבורים כו' שם דף ע"ח: ומ"ש וכן נמי איפכא הוא מהתוספתא:

ומ"ש בד"א שפירש כו' הוא מהרא"ש ועבד"ר: אלא יקח לוקח ג' נחילים הראשונים ומכאן ואילך כו' משנה שם דף ע"ט וז"ל הר"ן כי מט' ימים לט' ימים יוצא מן הכוורת נחיל של דבורים ויושבים על נוף האילן ומביאין כוורת חדשה ומכניסין לה לתוכה ואלו ג' נחילין כמו שיוצא זא"ז רצופים נוטל אותם הלוקח ומכאן ואילך המוכר נוטל אחד והלוקח א' וכל היוצא אחר חבירו גרוע מהראשון לפיכך יטול בדילוג כדי שישארו לו גם למוכר מן הטובים קצת ולא יטול כל הכחושים והגרועים וכן פי' ר"ש ובזה דברי רבינו מבוארים: ואם מכר סתם פירות שובך כו' בב"ב דף פ' הלוקח פירות שובך מחבירו מפריח בריכה ראשונה ובגמרא והא תניא בריכה ראשונה ושניה אמר רב הונא לא קשיא הא לה הא לאמה כך גירסת ר"ח ורשב"ם מ"ש אמה דמצטוותא אברתא ואזוגא דשבקינן ליה איהי נמי תצטוות אאמה ואזוגא דשבקינן לה אמה אברתא מצטוותא ברתא אאמה לא מצטוותא ע"כ ופירושו ע"פ שיטת רשב"ם בקיצור הכי הוא הלוקח פירות שובך כלומר מה שתלד האם שיש עתה בשובך בכל חודש משך שנה זו ודרך היונים לעשות שני ולדות בכל חודש זכר ונקבה חוץ מחודש אדר שאין יולדין והנהו ולדות גם הן לסוף שני חדשים עושים ולדות בכל חודש וכל שני ולדות קרויין בריכה צריך הלוקח להניח הבריכה הראשונה שתלד אחר המכירה ופריך בגמרא דברייתא משמע שני בריכות דהיינו אותה בריכה שתלד בחודש ראשון אחר המכירה ואותה שתלד אח"כ בחודש השני ומשני ל"ק הא לה כו' כלומר הא דקתני ראשונה ושניה לא שצריך להניח שתי בריכות ממה שתלד האם אלא ג' דורות זה אחר זה ותנא דמתניתין קתני דמניח בריכה לצורך האם והיא קרויה ראשונה וברייתא קתני דמניח בריכה ראשונה ושניה ושניה לצורך לה ר"ל לצורך הב' וראשונה לצורך האם ואע"פ שהשניה היא ראשונה לה מ"מ קרויה שניה כנגד אם הראשונה נמצא הכלל שאין הלוקח מתחיל ליקח פירות שובך עד שיהיו בשובך ג' בריכות יחד ואותן ג' בריכות יהיו דוקא אם ובת ובת בתה אבל אם וב' בנות לא סגי כלל והטעם שאמה אברתא לבד מצטוותא דרחמי האם על הבת אבל ברתא דהיינו בריכה ראשונה לא מצטוותא אאמה ואבן זוגה לבד אא"כ יש לה בנים דהשתא האם מצטוותא אברתא בריכה ראשונה ובריכה ראשונה מצטוותא נמי אברתא בריכה שניה ואם שהיא ראשונה לה וההיא מצטוותא אאמה ואאם אמה דהוה להו חבורות טובא ותו לא צריך להניח עוד והתוס' מפרשים כמעט בשיטה זו אלא שהם מפרשים דראשונה ושניה דקתני בברייתא ל"ד אלא תחילת דברים הוא וה"ה לעולם צריך להניח לכל זוג וזוג בריכה ראשונה כו': וכ' הרמב"ם אם היו בה אמהות ובנות בפ' כ"ג מה"מ כ"כ ובדרישה הוכחתי דמדלא כ"ר והרמב"ם כתב כו' ש"מ דלא לאפלוגי כתבו רבינו אלא להוספה והוא דס"ל להרמב"ם דבד"א (דבעי) [דסגי] בהנחת ג' בריכות זא"ז דוקא כשלא היו בשעת המכירה בשובך אלא האמהות אבל כשהיו בשובך בשעת המכירה ב' זוגות אמהות ובנות אז צריך להניח בשובך ה' זוגות הכל יחד כדי שיצטוותו זא"ז ועד"ר שכתבתי זה בטוב טעם ומ"ש אמהות הוא שם כולל לאב ואם דהיינו בריכה אחת ומ"ש ובנות פי' כמו בנים ור"ל זכר ונקבה דהיינו בריכה שניה ומה שאמר סתם אמהות ובנות לפי שאין יונה נקראת [אלא] לשון נקבה כדכתיב כיונים על אפיקי מים רוחצות וראיה מעלה זית טרף בפיה וכמ"ש רש"י שם: ומ"ש וכל הנולד מאותן שתי בריכות בהרמב"ם איתא וכל הנולד מאחר שתי הבריכות אבל לשון רבינו מדוקדק ביותר וקמ"ל בזה שאחר שהניח לאמהות בריכה אחת אחר המכירה ולבריכה שהיתה בתחילה ב' בריכות תו מה שילדו א"צ להניח ומכ"ש שאין צריך להניח מה שילדו האמהות והבריכה ראשונה עוד: ומ"ש והבריכה הראשונה כמו ומהבריכה הראשונה ובזה דברי רבינו מבוארים: